ביקורת ספרותית על אל נקמות מאת יניב בן עטר

---

יניב בן עטר שלח לי עותק של הספר לפני מספר חודשים בליווי הקדשה מחממת לב לאחר חילופי הודעות בינינו. אין לי מושג אם בכך ביקש שאבקר את ספר הבכורה שלו אבל מניח שמן הסתם רצה שאקרא בו. אם היה קורא את ביקורותי האחרונות ליצירות הנבחרות של קהילת סימניה אני מניח שהיה חושב פעמיים. כך או אחרת כפי שכבר כתבתי בעבר ספרו יצא לאור. הוא נחלת הכלל.

הנטייה שלי בשנים האחרונות לסקור ספרים של חברי סימניה נבט מרצון להציב איזה סטנדרט מסויים בכתיבת ספרים ופרסומם שנפרץ לדעתי בגלל סיבות רבות שאת חלקם מניתי בעבר. הוצאות הספרים נותנות היום כר נרחב יותר - בתמורה לכמה עשרות אלפי שקלים כמובן - לפרסום ספרות שמהבהבת למספר שניות בשמי הלילה ונעלמת כלעומת שבאה. יש לזה כמובן צד מבורך. אם בעבר כדי לעבור את משוכות הלקטורה היית צריך לעמוד בסטנדרטים שאינם תמיד ענייניים ולהיות נתון לגחמות כאלה ואחרות של המו"ל. היום כל אחד יכול להביא את מרכולתו אל שוק הספרים. התוצאה היא הרחבה של המנעד הספרותי ובה בעת פגיעה קשה בסטנדרטים שלה. ספרים רבים מתקשים לעבור את הרף המינימלי הדרוש לכך שספר ייחשב כספר ולא רצף מילים כלשהו שמספרים משהו שכבר ידעת וניסחת בעבר סתם ככה לבד. הלוואי והייתי אומר שהרוב בינוני - כפי שאמרה לי פעם לקטורית בכירה בכנרת זמורה ביתן - הרוב לצערי לא ראוי. אבל בחלוף הזמן נרגעתי קצת, ודאגתי התחלפה במחשבה שהייתי אמור להגיע אליה כבר מזמן. כל אחד יכול לכתוב רומן, מעטים יכולים לכתוב רומן ראוי, מה שכן רוב צרכני הספרות ואוהבי הספרות יכולים לזהות מה נחשב ראוי בלי קשר לטעמם הספרותי, כך שרוב מה שנשאר בתודעה הספרותית הם ספרים ראויים, גם אם לא תמיד טובים. נשארת שאלת המוסר או הפוליטקלי קורקט. לכתוב ביקורת פושרת על ספר של חבר סימניה, אחד ששלח לך מכספו, השקיע בהקדשה? לרוב הנשמות הטובות כאן יש נטייה לפרגן ולהשפריץ כוכבים גם על הספר המביך ביותר. אני פחות שמח בשמחתם ומשתדל לבקר חבר בסימניה כפי שהייתי מבקר ספר של מייקל שייבון למשל. קראו לי מקצץ כנפיים, קנאי, יהיר, דיקטטור. מה אומר? אני אוהב ספרות, ספרים שייכים לחלק הטוב של החיים שלי (שהיה אמנם מאוד מאוד קטן בלי אהובתי המהממת) הם לא אסקפיזם מהם. כך שדעתי הכנה על ספר כלשהו נראית בעיניי חשובה יותר משמירה על יחסים טובים עם חבר מסימנייה.

אין לי הרבה דברים טובים לומר על הספר הזה אבל אפתח בכמה מהם. יניב בן עטר בטוח מאוד בכתיבה שלו ובדרך בה הוא מוליך את העלילה. נראה שהספר נכתב בראשו הרבה לפני שיצא אל הכתב. ואולי ניסיונו האישי - שירות כמסתערב בצה"ל? - הוסיף לספר איזה נופך ריאליסטי. יש לו אג'נדה ברורה ובוטחת (שאיתה אני מזדהה באופן כמעט מלא) יש לו שליחות מוסרית לספר אותה, והוא עושה את זה עם הכבוד הראוי לדעתו ולהשקפת העולם שלו, אך האם זה מה שספרות אמורה לעשות? ספרים רבים, רובם עיוניים, נכתבים מנקודת מבט פוליטית צרה מאוד. הבעיה איתם שהם קוברים את הדעות, וגרוע מזה את העובדות, שפוגמות בחגיגת האג'נדה של הכותב, כך שמה שנשאר זה אפקט של ציוץ בטוויטר לא יותר. "היסטוריה עממית של ארה"ב" מאת אדוארד זין היא הדוגמא המושלמת. ספר היסטורי עב כרס הכתוב ביד אומן, אך מעלה גיחוך בפני כל מי שיש לו ידע בסיסי בהיסטוריה של אמריקה. הכול מוקרב למען האג'נדה גם העובדות. אבל כשספר פרוזה נכתב מנקודת מבט צרה כל כך זה כבר נורא. ספר פרוזה מזמין אותך להיכנס ליקום שלם, לא באמת מציאותי, אך אם מה שיש לך להגיד זה תראו את הרחוב הקטן פה ממול, זה לא יעבוד ואפילו יתסכל.

הבעיה העיקרית עם ספרו של בן עטר שהוא, לטעמי, ילדותי מאוד. אמנם הכתיבה שלו מלאה בדימויים - חלקם פשטניים, חלקם סתם בנאליים - של ספרות למבוגרים אבל הדמויות הסטריאוטיפיות והעלילה הנדושה מתאימים לבני נוער (כיתה ח' נגיד) שאוהבים לצפות בפאודה. אפילו כריכת הספר - צילום של גבר מסוקס שקומתו מוארת בזוויות הנכונות הזכירה לי גיליון של בלייזר או את הפוסטרים האלה שהיינו תולים בילדותינו על הקיר בחדר. העלילה עצמה גם מעלה בראש איזה פרק גרוע של פאודה: ילדה בת 10 נאנסת על ידי בדואי בנגב שהתרגל לגנוב בגלל אזלת ידה של המשטרה ומדינה ישראל. מישהו יוצא לנקמה והעניינים לא כל כך מסתבכים. או מסתבכים בדרך שציפית כמה קילומטרים מראש. אז האג'נדה ברורה, ואולי נכונה, אני די מסכים שמה שהולך בדרום מביך בצורה מחפירה. אבל בשביל זה יש את הטוויטר, הפייסבוק, מה לא. כדי שיצא לך ספר שאומר את אותו הדבר אבל יחשב כספר אתה צריך לבנות עולם שלם, תלת מימדי שהמורכבות היא העניין המרכזי בו. "אל נקמות" מכיל דמויות חד מימדיות - הקורבן בסיפור, ילדה בת 10, מתוארת בקיטש כילדה שאוהבת את החורף ואוהבת "לשכב מכורבלת בפוך הנעים כשגשם דופק בחוץ וכשהחום של הקמין עוטף את החדר" הא, היא גם "נרדמת בחיוך" - עלילת ואן דאם טיפוסית ודיאולגיים שהזכירו לי את השירות הצבאי ולא תמיד לטובה.

לא צעקתה של הילדה המסכנה בספר הוא הנשמע למרחקים אלא דבר אחר, שנשמע גם בספרים וכתבים רבים אחרים שקראתי לאחר שנשלחו אלי (לא יודע למה דווקא אלי אבל עובדה שזה קורה לא מעט) הוא שלכותב אין רזומה קריאה מרשים. כל הסופרים, גדולים ומוערכים, מכל הקשת הספרותית שנשאלים למה זקוק סופר טוב עונים את אותו הדבר - קרא הרבה וכתוב הרבה, אבל בעיקר קרא הרבה. אי אפשר להיות כותב טוב אם אתה לא קראיסט מקצועי. רק אחר כך אפשר יהיה לדבר על השאר.

» ביקורות נוספות של אודי
» ביקורות נוספות על אל נקמות