ביקורת ספרותית על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק מאת נתן אנגלנדר
ספר טוב

---

****





תסלחו לי, אני לא כל כך מרוכז.
תסלחו לי, כי אני חייב להוציא את זה. אולי גם אכתוב כאן על הספר, אבל קודם כל - להוציא.

בחיים של כל אחד יש את הרגעים האלה, שהצליל הצורם שהם מייצרים מכסה לחלוטין את הרעש השטוח, הנורמלי של ה"מסביב". כלומר, של הכול.
אם מישהו שאתה מכיר נפטר חלילה, אתה לא מסוגל, לא מסוגל לחשוב על ענייני יום יום כמו תשלומים לוועד הכיתה, המזגן המחרחר באוטו או מי אמר מה לאבי גבאי. זה נדחק החוצה, כי הוואקום בפנים לא משאיר מרחב מחייה לשום דבר אחר.

אם מישהו מהמשפחה שלך חולה, חולה ממש, אז מה פתאום ביקורות בסימניה, או לאן ניסע בחג, או למה הענבים כל כך יקרים. פתאום מה שהיה לפני הופך להיסטוריה כמעט לא רלוונטית, מטושטשת, כמו סרטי שמונה מילימטר על מלחמת יום כיפור, ומה שאחרי - למשהו לחשוש ממנו, ולא לייחל אליו.

תסלחו לי שאני לא נכנס לפרטים, אבל אני מרגיש שזה לא רלוונטי, ושאין לי לאן לברוח כרגע מלבד המקלדת הזאת והכפתורים הלבנים שלה, ואני מתאפק, מתאפק, כואבת לי הבטן מרוב סטרס לוהט.

בואו קצת נדבר על הספר.


אפשר להגיד שעוד לא נתקלתי בכזה. סיפורים קצרים, בטח. ספרות "יהודית", בטח. אבל לא ביחד, ולא ככה. יש פה קובץ חכם של סיפורים קצרים שבכולם שולט המוטיב היהודי, כמו אצל שייבון או פיליפ רות' או אוסלנדר (לבושתי, בהתחלה חשבתי שזה הוא), אבל אנגלנדר משתמש בביטחון בחרב הפיפיות של הסיפורים הקצרים כדי להעביר רגשות דקים מן הדקים אל הקורא, ועל הדרך מצליח לספר לו מה לדעתו המשמעות של להיות יהודי בעולם של עכשיו, שקשור בטבורו גם אל האנטישמיות הישנה של הפוגרומים ברוסיה הצארית או אל השואה אבל גם לגבעות של יהודה ושומרון, למחנה נופש לאנשים מבוגרים בפלורידה, לחרדים שמעשנים גראס ולתערובת הצבעים הפסיכדלית שמרכיבה את העולם היהודי של היום.

הסיפורים עצמם מעניינים וכתובים היטב, ובכולם מתנגן כמדומה איזה ניגון קלרינטי ברקע, גם אם לפרקים נדמה לנו שלא. כמעט כל הסיפורים טובים, יש ביניהם טובים מאוד, שבסופם המתינה לי צמרמורת-הבנה מענגת, תוצאה של בניית סיפור נכונה ומסקנה מדוייקת שמגיעה כבדרך אגב.

פה לא תמצאו את הקלישאות היידישאיות של פיליפ רות' על האמא הכבודה הלוחצת והמסרסת, או על ההיפוכונדר התורן ויהודי שרוצה לשכב עם שיקצעס, וגם אם כאלה יש - זה בכיוון אחר לגמרי. גם אם הוא מדבר (כמו אוסלנדר) על אנה פרנק - בעיניי הסיפור החזק ביותר בספר - תסמכו עליו שהוא יודע לחלץ מתוך הנושא הטעון של השואה כמה אמיתות חדשות, שחשבנו עליהן - אבל לא ככה. או ברמז: מה קורה כששני זוגות חברים רחוקים, משני צדי המתרס של העולם היהודי, נפגשים ומשחקים ביניהם "אנה פרנק" - כלומר, מי ממכריהם היה מחביא אותם במקרה של שואה חדשה, ומי מסגיר אותם. כמה בנאלי, כמה פשוט, ככה מפחיד.

חוזר לעולם האמיתי.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק