ביקורת ספרותית על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק מאת נתן אנגלנדר
ספר בסדר

---

את "המשרד למקרים מיוחדים" של נתן אנגלנדר הפסקתי אחרי 30 עמודים בערך, מחמת שיעמום ותחושת מיאוס קלה. את "על מה אנחנו מדברים..." לא אפסיק באמצע - הוא קריא וקצר מספיק כדי שאגמור לקרוא אותו. אבל טוב הוא לא.

אנגלנדר כתב ספר סיפורים שעוסקים בסוגיה "מה זה אומר להיות יהודי כיום". זו באמת לא אשמתו שהסוגיה הזו לא מעניינת אותי כל כך. אבל נניח שזה מה שמעניין אותו - למה זה חייב להיות כל כך מתאמץ ומנסה להרשים, או במילה אחת - פתטי?

כי מה זה להיות יהודי בעיני נתן אנגלנדר? זה להיות קורבן נצחי, שבוי בתחושת אשם נצחית בפני הרבנים והמלמדים שלך שבדרכם לא הלכת. זה להיות בן לדת שמלאה בטקסים חסרי הגיון (האמת? זה דווקא נכון), לחכות לעוד שואה, להבין שקורות המשפחה שלך מלאים הסתרות והכחשות. אה, ועוד משהו - להיות יהודי זה בוודאי להיות בעל חוש הומור מריר וסרקאסטי. אבל איכשהו נדמה לי שכל בדיחה שאנגלנדר מצליח להשחיל, הוא מסתכל מסביב וקורץ לכולם. אולי כדאי לו לקחת שיעורים אצל מייקל שייבון ("אבירי הדרך", למשל) - הוא יודע לספר בדיחות ולהישאר קול לגמרי תוך כדי.

דווקא נדמה לי שאם הוא לא היה מתאמץ כל כך, הוא דווקא היה יכול לכתוב הרבה יותר טוב וקולח, כי בסך הכל - לספר סיפור הוא יודע, ואפילו די מעניין.

» ביקורות נוספות של כרמיתה
» ביקורות נוספות על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק