ביקורת ספרותית על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק מאת נתן אנגלנדר
ספר בסדר

---

אחלה חברה יש לו, לאנגלנדר, כאלה שכשצריך אותם הם באים. וכל אחד מהם כתב כמה דברי שבח שכולם מופיעים על הכריכה האחורית. בטח גם הבנות היו כותבות משהו אבל כנראה שעדיף שייבון על איילת ולדמן וספרן פוייר יותר נחשב מקראוס, והרי אסור שזה ייראה כמו איזה עסק משפחתי, ככה שגם אם נדמה שרק הבנים היו שם בשבילו, זה לא באמת, זה בטח היח"צ. וזה לא לטובתו, הגודש הזה, כי למרות שכולם מפורסמים, שייבון ופראנזן וספרן פוייר ושטיינגרט, כיוון שכולם פחות או יותר מאותו מיליה זה נראה כמו משהו שמנסים לדחוף לך בכוח, עגבניות של יום שישי. אולי בגלל זה לקח כל כך הרבה זמן עד שאשכרה פתחתי אותו.

אנגלנדר, כמו אתגר קרת (שתרגם. גם הוא חבר שלו.), כותב סיפורים קצרים ומשתמש בהומור כדי לכתוב על דברים רציניים, רק שמה לעשות, קרת קצת יותר מצחיק, קצת יותר מתוחכם, כלומר, פחות מאכיל אותך בכפית, וכנראה גם קצת יותר חכם ולכן מניח שגם הקוראים שלו כאלה.

הוא גם לועס, אנגלנדר, ולפעמים לוקח רעיון, רעיון טוב, ולמרות שאין פה ציפיה לאורך מופלג, הוא סוחט וסוחט וסוחט ומביא עוד ועוד סיטואציות שחוזרות על אותו רעיון כך שעל אף שבסיס הרעיון באמת משעשע כבר ספרתי עמודים, מה שבסיפור קצר מעיד על איזה סוג של חפירת יתר.

ובכל זאת, יש פה גם יופי של סיפורים. בעיקר הוא כותב על היהודי האמריקאי הגלותי. לא גלותי של פעם, גלותי מודרני שרק תרגם את כל השריטות, חרדת השואה, חרדה ממיניות והמנעות מהתעמתות, לעולם הנוכחי. אבל יש גם נושאים אישיים יותר, המשפחה שלו, האהבה (הנכזבת) שלו וגם החרדות שלו כסופר. אלה גם הסיפורים שאהבתי יותר.

» ביקורות נוספות של סוריקטה
» ביקורות נוספות על על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק