לפני מספר חודשים, ככל הנראה, בביקורת שכתבתי על ספרה של מרים ילן שטקליס, ערכתי השוואה מתבקשת בין שלוש סופרות-משוררות: מרים ילן שטקליס, פניה ברגשטיין ולאה גולדברג. ציינתי שאצל שלושתן המאפיין המרכזי אצלן הוא הבנת נפשו של הילד בצורה כל כך חיה ואמיתית שזה פשוט פלא אחד עצום שבעצם מדובר בנשים מבוגרות לכל דבר ולא ילדות בפני עצמן.
בביקורת זו, אתרכז באחת מהן- לאה גולדברג. לאה גולדברג בסיפור זה כתבה מציאות עתידית אלטרנטיבית- מה היה קורה אילו הייתה כבר אדם מבוגר? באופן אירוני, לאה גולדברג הצעירה אשר הייתה בעת כתיבת סיפורה בתחילת שנות ה-20 לחייה, חזתה את הנולד ובסופו של דבר באמת נשארה בגפה, גלמודה, ללא בעל וילדים.
אין כמעט אף ישראלי שאינו מכיר את גולדברג, גם אם מדובר ביצירות בודדות. גולדברג היא אחת מסופרות נכס צאן ברזל הפרטיות שלנו-הישראלים. ובצדק היא קטפה את תואר זה שכן היא ידעה היטב את עבודתה ואדם שיודע את מלאכתו זוכה להוקרה רבה אבל מובן שאין זה הפרמטר היחיד להוקרה אינסופית. צריך עוד דבר מה. אני משערת שאצל גולדברג המאפיין הנוסף היה היכולת לגעת בנפש הילדים והמבוגרים. אין ספק שספריה של גולדברג לא בדיוק חידשו אבל מהולים ברגישות ויכולת הזדהות חזקה מצד הקוראים, הזדהות וגעגוע למה שהיה ואיננו. היה זה רק עניין של זמן עד שגולדברג תצליח להיחרט בדפי ההיסטוריה הישראלית.
ספר זה מוכיח היטב את כל המאפיינים אשר ציינתי. מעל פני השטח מדובר כביכול בספר ילדים פשוט המתאר את המספרת, גולדברג עצמה, בשנות קשישותה, כשהיא גרה בתל-אביב של פעם והיא גרה לבדה וחסרת שיניים קידמיות המשווות לה מראה המעורר רחמים. גולדברג מחוברת אל ילדי השכונה והם פוקדים את ביתה מפעם לפעם [בעיקר בכדי לקחת שוקולדים].
יום אחד מתרחש מאורע שמשנה את חייה מהקצה לקצה- היא פוגשת בנער צעיר המתחבא מאחורי פחיות אשפה לצד ביתה. נער חיוור, כחוש מאוד ובגדיו מרופשים ששרוכים מוחזקים בידו. היא מתשאלת אותו למעשיו והוא מספר לה שאימו חולה והיא בבית חולים וכתוצאה מכך הוא המבוגר האחראי שמפרנס את הבית בהעדרה של האם ובמקביל הוא שומר על אחיו הקטן.
ברגעים אלה הקורא מתוודע אל העוני, אל הקושי המחפיר שחוו נערים ונערות רבים בני גילו של ניסים. הספר הזה הוא ספר נעים למקרא, משעשע לפרקים ובלתי נשכח מסיבות רבות ואחת מהן היא התזכורת המתמדת לחיים הקשים שילדים רבים נאלצים לחוות ולהיות מעין מבוגר קטן ולתרום להוריהם בכל מתן עזרה אפשרי, גם אם זה מכירתם של שרוכים שהסיכוי שירוויחו מפעולה זו סכום כסף מכובד קלושה ביותר.
מלבד העיסוק המתמיד בעוני שאליו נשאבים ילדים בעל כורחם הספר עוסק בעוד דבר חשוב לא פחות: בדידות. בדידותה של המספרת אשר גלויה לכל אורך הספר. בדידות זו מתעצמת כאשר המספרת מתחברת אל ניסים הנער ונפלאות הקוף שבדרך פלא מגיע אל בניין מגוריה כשאחת השכנות צועקת ומנסה לגרשו ללא הועיל. לאה גולדברג אינה רואה בו מטרד אלא חבר נוסף שהיא מאמצת במהרה לחיקה לאחר שאימצה את ניסים הנער באופן זמני, עד שאימו תחלים ממחלתה ותשוב הביתה. סוף-סוף האישה הבאה בימים זוכה במעט נחת ובמשפחה משלה, האומנם? בסוף הספר, כפי שקורה במציאות, הסופרת תאלץ לעמוד בפני החלטה לא פשוטה שתעמיד אותה בפני אכזריותם של החיים פעם נוספת.
הימים חולפים להם ואף החודשים והמספרת מתארת בעדינות ורגישות רבה את המתרחש עם הצמד שהצטרף לחייה אשר מחיה את ביתה באופן קבוע. ניסים ונפלאות כשמם כן הוא, שניהם בלתי נפרדים, כאילו שמדובר במקשה אחת. השניים מפיחים חיים בביתה ומתחברים אל שאר ילדי השכונה ויחדיו הם יוצרים קרקס שמעורר אושר גדול בתושבי השכונה. הם מתמודדים עם קשיים חברתיים ובעיקר ממלאים בדרכם שלהם את עולמה של המספרת הבודדה שלמרבה האירוניה בדידותה דווקא מודגשת ביתר שאת במהלך החודשים שהיא מבלה עם השניים ועם נערי השכונה שבאים אליה באופן קבוע עוד יותר. אנחנו מבינים עד כמה המספרת כמהה לאנשים שיחלקו עימה את חייה, שיהיו חלק מחייה ויסירו את שריון הבדידות שהיה עמוד התווך שלה שנים רבות.
זו גאונותם של הספר והסופרת כאחד- להצליח לעורר בנו אימפתיה וסימפטיה כלפי הזולת, כלפי מצבם, כלפי אלה שלא שפר מזלם במסווה של ספר ילדים פשוט וחמוד ללא עמודים רבים. הפשטות היא סוד הצלחתו של הספר. אין כאן כל יומרות גבוהות מגובה המותן אלא פשוט תיאורו של סיפור קטן, אנושי ונוגע שישאר עם הקורא הרבה אחרי הקריאה ועל כך אין עוררין בקשר להצלחתה של המשוררת-סופרת. ככל שהעמודים עוברים להם כך היא מסירה מאיתנו עוד שכבה ועוד אחת, שכבות של מגננה ואטימות רגשית. של חוסר רצון בהכרה במצב הקיים. עד שאנחנו מגיעים לסופו של הספר, אנוסים להביט במציאות הבלתי מתייפייפת, ניצבים אל מול האמת שאינה בהכרח מיטיבה עם האדם. אמת שמאפשרת לנו הצצה לחיים אחרים שרחוקים מרבים מאיתנו שנות אור, שספק בליבי אם מישהו מאיתנו היה רוצה לחוות אי-פעם.
בסיומו של הספר הזה התחזקה אצלי התחושה שאסור לנו להתכנס בקונכייה שמהווה שיריון בלתי חדיר, שלעיתים קרובות האדם מסגל לעצמו. אנחנו צריכים להאיר עיניים לעולם ובעיקר לאלה שמזלם לא היה עימם ועקב נסיבות חיים קשות או תהפוכות גורל קרה מצב שהם לא הצליחו לחיות חיים טובים כמו שרבים מאיתנו זכו וזוכים להם. צריך לזכור היטב שהיום אתה למעלה אבל מחר אתה יכול להיות למטה, הרי החיים אינם צפויים וכל דבר יכול להשתנות כהרף עין. שום דבר בחיים האלה לא בטוח.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
