ביקורת ספרותית על יונה ונער - ספריה לעם #554 מאת מאיר שלו
הביקורת נכתבה ביום שבת, 4 באוגוסט, 2018
ע"י נונו


על בתים ואנשים, יונים הומות ומאיר שלו:

בתחילת שנה זו הצטרכתי להחליט החלטה מעט קשה. היו לי שתי אפשרויות: האחת ("הקלה יותר" כביכול) הייתה להישאר בעיר קיל בה התגוררתי במשך 7 חודשים לפני תחילת השנה הזו יחד עם אימי. אופציה זו, למרות שהיא כביכול "הקלה יותר" לא הייתה נראית לי רלוונטית. התגעגעתי לארץ, לבית הספר שלי (שמבחינתי הוא מעיין בית שני שלי), לחברי ולמשפחתי. בנוסף לכל אלה, התחלת השנה הראשונה בתיכון מבחינתי לא יכלה להיות בשום מקום מלבד בארץ, בבית הספר שלי (בו למדתי החל מגיל 4.5, מאחר שבבית הספר שלי יש קבוצות גיל מגן ועד תיכון).

לכן, האפשרות השנייה, על אף שכביכול היא "הקשה יותר" מבין שתיהן, הייתה הנכונה לי. בתחילת השנה הגיעה אימי לארץ ועזרה לי למצוא דירה קטנה בה אתגורר במשך כמה חודשים עד שתגיע לארץ ועד שהדיירים שהתגוררו בבית שלנו יפנו אותו. זוהי הייתה דירה קטנטונת ("דירת סטודנטים" כמאמר אימי) מרחק של לא יותר משתיים-שלוש דקות מבית הספר שלי. כמובן אני לא הייתי לבד לגמרי אלא מדי פעם היו באים בני משפחה וחברים לבקר אבל בעיקרון זו הייתה החוויה הראשונה שלי בדירה משלי.

לאחר כמה חודשים (לא יותר משלושה או ארבעה) חזרנו (גם אימי שכבר הייתה אז חזרה בארץ) אל ביתנו האהוב. הבית בו גדלתי, בו התגוררתי מגיל שלוש בערך ועד היום. נשמתי לרווחה. אומנם, הדירה בה התגוררתי הייתה קרובה מאוד אל בית הספר שלי (קרובה בהרבה מהבית בו אני מתגוררת) אבל, איך אומר, היא הייתה מעט צפופה בלשון המעטה וגם לא כל כך נוחה; לא פעם היו בעיות עם בעל הדירה (לגבי מים, מפתח וכדומה) וגם הייתי יחסית לבד. כשחזרנו בית שלנו לפתע הערכתי כל מה שנראה לי עד אז כבנלי, יומיומי ורגיל: את המרחב, את השקט, את היכולת להירגע ולהינתק לרגע מכל מה שסביב, אפילו את השעמום. יש משהו, אותו אני לא יכולה להסביר, שמרגישים אך כשנכנסים לבית שהוא באמת "שלך"; מעיין יכולת להירגע לרגע מכל הצרות, לא לחשוב על כלום. בדיוק ככה הרגשתי כשחזרתי אל ביתי.

****

לפני שהחל החופש הגדול המורה שלי לספרות הטיל על הכיתה מטלת קיץ. הוא אמר כי עלינו לקרוא ספר מסוים (אותו הוא בחר רק במהלך החופש) עד לשנת הלימודים הבאה, ספר זה יהיה גם הספר שאותו נלמד לבגרות בשנה הבאה. הוא אמר שהוא מתלבט בעיקר בין שני ספרים: האחד הוא "ספר הדקדוק הפנימי"של דויד גרוסמן והשני הוא "יונה ונער" של מאיר שלו. שמחתי. מאוד רציתי שייבחר את "ספר הדקדוק הפנימי" מאחר שאני מאוד אוהבת את כתיבתו של גרוסמן ואפילו ניסיתי פעם לקרוא את "ספר הדקדוק הפנימי" אבל מאחר שבאותו זמן הייתי מעט קטנה מדי בשביל הספר הזה הפסקתי לקרוא אותו באיזשהו שלב בין עמוד 100 ל-200. כשהודיע המורה שבחר דווקא ב-"יונה ונער" התאכזבתי מעט. בעמודים הראשונים אף חשבתי שכתיבתו של שלו "פשטנית". אבל לא לקח לי הרבה זמן להיווכח על טעותי.

הספר מספר על שתי עלילות בו זמנית שלקראת סוף הספר נקשרות אחת אל השנייה בצורה מקסימה. העלילה המרכזית היא עלילתו של יאיר מנדלסון (שהוא גם המספר) שמספר את זיכרונותיו מאמו, מאביו, מילדותו ובכללי זיכרונות. הוא גם מספר על המתנה המפתיעה שאמו העניקה לו לפני מותה: סכום כסף שמספיק בשביל לקנות לו בית משלו. במתנה זו מעניקה היא לו גם פתח לחיים חדשים, ליכולת להיפרד מאשתו שכבר כמה זמן הקשר שביניהם מתרופף, לחזרה לאהובתו מימי נעוריו (שהיא גם חברת ילדותו) תרצה. יאיר מספר על בחירת הבית, על שיפוצו בעזרת "הקבלן שלו שהוא אישה" (תרצה שכפי שאמרתי היא גם חברת ילדותו ואהובת נעוריו), על הקשר החדש שנוצר בינו לבין תרצה וכו'...

העלילה השנייה מספרת על שני נערים ("הילדה" ו-"התינוק") ששניהם אוהבים מאוד יונים ועוזרים לאנשים מה"הגנה" לשלח יוני דואר ממקום למקום אשר בעזרתן גם מעבירים מסרים חשובים. שניהם מגיל מאוד צעיר עושים זאת ומתמחים בזאת. שניהם גם באיזה שהוא שלב של הספר מתאהבים אחד בשני. הם מחליפים בין האחד לשני יונים בהן גם מכתבי אהבה קצרים (כדוגמת: "כן, כן, וכן": כן אנחנו אוהבות, כן אנחנו מתגעגעות, כן אנחנו זוכרות).

הספר הזה השאיר לי חשק לעוד. לעוד הרבה ספרים כדוגמתו, לעוד ספרים של מאיר שלו. מאיר שלו הוא דוגמה מצוינת לסופר הישראלי שיודע את מלאכתו ועושה אותה בצורה מופתית. הוא טווה אט אט דמויות שכמו הופכות לחיות, יודע לשזור להן זיכרונות, לרקום להם עבר הווה ועתיד. הוא גם משתמש בשפה העברית כמו שלא הרבה יודעים להשתמש, בטח בטח שלא בצורה "פשטנית" כמו שאמרתי בתחילת הקריאה בספר. הוא ממש יוצר שכבות על גבי שכבות של עלילה וטומן בהן הרבה רמזים מטרימים, פסוקים מן המקרא והתנ"ך, פניני חכמה שאף פעם לא נאמרים בישירות ועוד... הספר הזה הוא כמו בצל: צריך לקלף אט אט את השכבות ולגלות את מה שטמון שם. האמינו לי, טמון אוצר.
16 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
נונו (לפני 10 חודשים)
לחני - תודה רבה!
לרץ - תודה רבה! הפנטזיה בסוף הספר בעייני מצד אחד מעט מוגזמת אבל מצד שני סוגרת מעגל של הגיבור עם עצמו.
רץ (לפני 10 חודשים)
ביקורת יפה על ספר שבהחלט מעניין, אם כי הפנטזיה בסוף נראתה לי מוגזמת.
חני (לפני 10 חודשים)
כתבת כל כך יפה על ההרגשה של בית. והסקירה נפלאה כיאה לספר מופתי אחד מסוגו.
נונו (לפני 10 חודשים)
תודה, אכן ספר נהדר!
אורית זיתן (לפני 10 חודשים)
ביקורת יפה וגם ספר נהדר
נונו (לפני 10 חודשים)
תודה
מחשבות (לפני 10 חודשים)
יפה כתבת. מאיר שלו הוא חוד החנית של הכותבים. בין שאר הכותבים מצויים חיים באר, דויד גרוסמן ואהרן אפלפלד.
אין ולו רומן אחד של שלו שלא אהבתי ואני יכול להמליץ על כולם.
נונו (לפני 10 חודשים)
תודה
סקאוט (לפני 10 חודשים)
יופי! כתבת יופי! שמחה שחזרת לכתוב ביקורות, נונו. (:





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ