ביקורת ספרותית על הטנק - פרוזה # מאת אסף ענברי
ספר מעולה

---

קרבות לא מעניינים אותי.

כן מעניין אותי ברמת המאקרו. מה הטריגר לקרב, מה התוצאות, את מה כבשו, האם שורה תחתונה ניצחו, מה ההשפעות הכלכליות של הקרב, מעניינים אותי הסיפורים קורעי הלב על האלמנות המסכנות והיתומים.

לא מעניין אותי ברמת המיקרו. מי זרק את המולטוב או לא זרק, מי זרק את הרימון, מי ירה את הפיאט, האם ירה את הפיאט לבדו, זחל על הריצפה וטען אותו לבד או שהיה לו מספר שתיים שעזר לו לטעון, אני אפילו לא ידעתי מה זה פיאט...

לפי הכריכה : "זהו סיפורם של חמישה אנשים שכּל אחד מהם בטוח שהוא האיש שהכריע את מלחמת העצמאות" – לא הייתי מהמרת שאוהב את הספר, אבל ראיתי כל כך הרבה ביקורות עליו לאחרונה שהתחלתי לקרוא את העמוד הראשון בחנות...יותר נכון את השורה הראשונה:

" עשר שנים אחרי מלחמת העצמאות יצא רב־סרן דוד זרחיה מביתו בקריית חיים עם בנו הבכור בן השבע, העלה אותו לטנדר הצבאי שלו ולקח אותו לדגניה א' כדי להראות לו את הטנק"

ישר התקשרתי לאבא שלי, יליד קרית חיים, ושאלתי על דוידסקו. אבא שלי לא הכיר את הסיפור על הטנק בהקשר של דוידסקו. הוא כן הכיר את הסיפור על הבן שלו, שבתאי (שבי) זרחיה, מה שהגיוני כי הם ,פחות או יותר, מאותה שכבת גיל, אבל איך זה שהוא לא מכיר את דוידסקו? הרגשתי צורך לעשות צדק היסטורי עם רב־סרן דוד זרחיה ורכשתי את הספר.

מחציתו הראשונה של הספר הוקדשה להכרת חמשת הדמויות המרכזיות וסיפורם, שגם מתוך חמשתם ישנם מרכזיים יותר ומרכזיים פחות. מדובר בסך הכל ב-276 עמודים והמון מידע, המון שמות, המון מקומות, יצא שחזרתי אחורה מדי פעם כדי להזכיר לעצמי מי זה מי ואיזה מהסיפורים שייך לו ולא לו. הסיפור כולו מלא באמת ובדיה, ואין לדעת מתי זו נגמרת וזו מתחילה. מצאתי את עצמי מגגלת שמות ומקומות, מנסה להצליב את הסיפור עם העובדות, מתעניינת וחוקרת סיפור של מורשת שלא הכרתי.

כמובן שהסיפור המרכזי הוא לא הקרב על הטנק, אחרת לא הייתי שורדת יותר מכמה עמודים בודדים.
זה סיפור על הצלחה עם המון הורים וכישלון יתום, זה סיפור על התיישבות ועל תושבים, סיפור על אנשים רגילים עם חלומות גדולים
יש בו את כל מה שצריך כדי שאקרא לו "ישראלי" בהתרפסות נעימה- יש בו צבא ו(איך לא) קיבוץ, יש בו סולל בונה, יש בו חפיפניקיות ושכונה מול יקים פדנטים, יש בו גיבורים צנועים ונובורישים שלא עשו כלום, ויש בו קצת בית כנסת, יש בו קצת עדות, קצת פוליטיקה...

מבין כל הסיפורים, הסיפור של שלום הוכבאום הכי תפס אותי.
ניצול שואה שעלה לדגניה א' גר בצריפו עם ניצול שואה אחר, החלומות שהופכים למציאות עד כדי כך שאתה לא יודע אם הוא מפריד בין תרנגולים או עושה סלקציה לאחייו היהודיים. אם הרעש שמפריע את מנוחתו אלו רעשי עבודה או ילדים שקוטפים גוגואים בקיבוץ.

את "הביתה" לא קראתי, כך שהגעתי די טאבולה ראסה לספר הזה, בלי ציפיות. מצאתי את עצמי נהנית מהכתיבה הפשוטה של ענברי, הוא לא מתריס עליך את דעתו, לא מתנשא, נותן לקורא לפתח את הרגש המצוי בו, מעלה יותר סימני שאלה מתשובות.

וכן, עכשיו בטוח שאקרא את הביתה, אבל עכשיו כבר אגיע עם ציפיות.

» ביקורות נוספות של וונדי פן
» ביקורות נוספות על הטנק - פרוזה #