ביקורת ספרותית על עד שיום אחד מאת שמי זרחין

---

ספר שמתחיל בגופה שמוציאים מהחלון וילד בן 7 עם זקפה.
כמה סימני אזהרה היו לי כדי לעצור כבר בהתחלה, אבל לא הצלחתי.
נסחפתי לכתיבה היפיפייה של שמי זרחין כמו הרוח של ימי רביעי בטבריה. כמה נסחפתי עם הכתיבה שלו? בנוסף לספר הפיזי, שאלתי את הספר הקולי מ-Libby כדי להספיק את הספונג'ה והבישולים של יום שישי. (אגב – המקריאים הם ששון גבאי ואסתי זקהיים וזה מעולה – אבל מביך כי מי רוצה לשמוע אותם מתארים גילויי עריות?!, מי בכלל רוצה לשמוע על גילויי עריות?!)
בכל אופן, מרוב גועל האוכל יצא לי דוחה אבל הבית היה נקי כמעט כמו פסח.

הספר מלא בתבשילים עד התפוצצות ופתיחת כפתור בג'ינס, לדעתי עליתי 3 קילו רק מלקרוא את התיאורים של הארוחות, ומנגד זה ספר שמעורר בחילה.
וזו בדיוק התחושה שלי מהספר, כמו מנה שהמרקם שלה מושלם, קראנצ'י ונימוח, מתפצפץ בין השיניים ואז נמס על הלשון - אבל המנה, הספציפית הזו, עתירה במלח וגדושה בתבלינים שצריך להוריד אותה עם גלון מים ולהצטער על הרגע שפתחת את הפה.

לא קראתי ביקורות לפני, ומזל (או חבל) כי אז לא הייתי קוראת, זה לא סותר את זה שאני מסכימה עם כל מילה שכתבה לפני אפרתי.

לא מדרגת, כי נסחפתי, כי ממכר, כי שונה, כי פוטנציאל, כי חובבי נוסטלגיה יאהבו, כי קל להתאהב בדמויות כולן (למרות שאם ראיתם הכוכבים של שלמי ואביבה אהובתי, אז אתם גם כבר מכירים את הדמויות), וגם כי דוחה, מבחיל, מיותר, לא אמין, נמרח.

אני כנראה אקרא השבוע ספר נוער מתוק, להעביר את הטעם.
בקיצור, תעשו את השיקולים שלכם.

*עורכת לאחר כתיבת הביקורת - לא כתבתי את על מה הספר, בגדול סיפור על משפחה לא מתפקדת בטבריה על פני שלושה עשורים העלילה נמרחת על פני 460 עמודים.

» ביקורות נוספות של וונדי פן
» ביקורות נוספות על עד שיום אחד