חשבתי שזה ספר נוסף בסדרת "נצחיה קוראת ציונות" משום שהוא עוסק בסוגייה משנת 1948 הלא היא מלחמת השחרור. בשנה זו שעטו הטנקים המצרים לכיוון תל אביב והטנקים הסורים פרצו מהגולן דרומה לכיוון דרום המדינה הצעירה. את הטנקים המצרים עצרו מטוסי הפקקטה הצ'כים של הכאילו חיל אוויר המצ'וקמק שהיה אז. הם הגיעו עד גשר קרוב לאשדוד ומאז נקרא שמו באופן הולם גשר "עד הלום". בצפון הסיפור עמום יותר, ולמשל טנק סורי אחד נעצר ממש בכניסה לקיבוץ דגניה, ולמעשה השלד שלו עומד שם עד היום כאנדרטה לעמידה של דגניה מול האויב. אבל מי עצר את הטנק הזה למעשה? ובכן, להצלחה אבות רבים וכיום יש לא פחות מחמישה סיפורים שונים מהותית על האדם שעצר את הטנק ובאילו נסיבות.

אמרתי "נצחיה קוראת ציונות" ולמעשה זה יותר "נצחיה קוראת פוסט ציונות". קודם כל בגלל הצורה. אסף ענברי מביא חמישה סיפורים שונים, זה לצד זה, ונמנע מייצור הכרעה. מדובר בדמויות אמיתיות ובסיפורים שהיה להם וידוא היסטורי - ברוך בר לב ובקבוקי תבערה, שלמה אנשל עם פגזים ממטול אנטי טנקי, דוד זרחיה (דוידסקו) עם רימון יד, שלום הוכבאום עם בקבוקי תבערה מאולתרים, ויצחק עשת גם הוא עם פגזי מטול. כל אחד מהם יודע ומשוכנע שהוא זה שעשה את הצעד המכריע לניצחון הסמלי הזה - אדם נגד טנק, דוד הישראלי המצויד בנשק דל מול גוליית הסורי המתנייד בטנק מתוצרת רנו הצרפתית. מבחינת הכותב ענברי הם גם מהווים פסיפס ומעין מיקרו עולם לזהות הישראלית - מפקד הגדנ"ע, לוחם מהבריגדה שהיה למפקד חטיבה ולאחר מכן לאב שכול במלחמה, ניצול שואה. ועל כן אסף מביא את הסיפורים שלהם, לא בזמן אמת אלא כעשרי וחמש או שלושים שנה מאוחר יותר, כאשר הם נזכרים בדיעבד במאורעות ממלחמת השחרור וגם פועלים בהתאם לאירועים רלוונטיים כמו מלחמת יום הכיפורים או מבצע אנטבה.

וזה הקושי שלי בסיפור. נכון שזה סיפור ללא הכרעה, אבל הבחירה לספר דווקא אותו היא אמירה. גם הניסיון שלא לחפש אחר האמת, בטיעון שהאמת ההיסטורית היא לא מה שחשוב כאן היא אמירה פוסט מודרנית ופוסט ציונית. אבל יותר מכך הספר הזה הוא אנטי גלוריפיקציה של גיבורים. כל אחד מהאנשים האלה, גם אם בפועל לא הוא זה שהכריע את הטנק, הוא גיבור. גיבור בנסיבות חייו, גיבור במעשיו ובכוונותיו, ובעצם קיומו במדינת ישראל בזמנים לא קלים. אסף ענברי לא רואה את הדברים כמוני, והוא בוחר לייצר אנטי מיתוס גבורה, או מיתוס אנטי גבורה, זה די קומוטטיבי במקרה הזה. הוא מראה את האנשים, אמיתיים אני מזכירה, חלקם עוד בחיים, בעליבותם וקטנותם וקטנוניותם. נכון שאנשים מורכבים ויש בהם גם מזה וגם מזה, אבל ענברי בוחר את הסיפור הסרקסטי והמקטין.

זו כמובן לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה. גם בקריאת "הביתה" הרגשתי הליכה יחפה על אבנים חדות, וזאת למרות שאין לו שום קשרים סנטימנטליים אל קיבוץ אפיקים או אל התנועה הקיבוצית באשר היא. עם זאת נפגעתי בשם אנשי הקיבוץ על הכתיבה החדה והציניות הבוטה. אז בספר "הטנק" הציניות פחות בוטה, ועדיין תיאור האנשים כואב. את הטנק בדגניה אני אלך לראות בהזדמנות.

חשבתי שזה ספר נוסף בסדרת "נצחיה קוראת ציונות" משום שהוא עוסק בסוגייה משנת 1948 הלא היא מלחמת השחרור. בשנה זו שעטו הטנקים המצרים לכיוון תל אביב והטנקים הסורים פרצו מהגולן דרומה לכיוון דרום המדינה הצעירה. את הטנקים המצרים עצרו מטוסי הפקקטה הצ'כים של הכאילו חיל אוויר המצ'וקמק שהיה אז. הם הגיעו עד גשר קרוב לאשדוד ומאז נקרא שמו באופן הולם גשר "עד הלום". בצפון הסיפור עמום יותר, ולמשל טנק סורי אחד נעצר ממש בכניסה לקיבוץ דגניה, ולמעשה השלד שלו עומד שם עד היום כאנדרטה לעמידה של דגניה מול האויב. אבל מי עצר את הטנק הזה למעשה? ובכן, להצלחה אבות רבים וכיום יש לא פחות מחמישה סיפורים שונים מהותית על האדם שעצר את הטנק ובאילו נסיבות.

אמרתי "נצחיה קוראת ציונות" ולמעשה זה יותר "נצחיה קוראת פוסט ציונות". קודם כל בגלל הצורה. אסף ענברי מביא חמישה סיפורים שונים, זה לצד זה, ונמנע מייצור הכרעה. מדובר בדמויות אמיתיות ובסיפורים שהיה להם וידוא היסטורי - ברוך בר לב ובקבוקי תבערה, שלמה אנשל עם פגזים ממטול אנטי טנקי, דוד זרחיה (דוידסקו) עם רימון יד, שלום הוכבאום עם בקבוקי תבערה מאולתרים, ויצחק עשת גם הוא עם פגזי מטול. כל אחד מהם יודע ומשוכנע שהוא זה שעשה את הצעד המכריע לניצחון הסמלי הזה - אדם נגד טנק, דוד הישראלי המצויד בנשק דל מול גוליית הסורי המתנייד בטנק מתוצרת רנו הצרפתית. מבחינת הכותב ענברי הם גם מהווים פסיפס ומעין מיקרו עולם לזהות הישראלית - מפקד הגדנ"ע, לוחם מהבריגדה שהיה למפקד חטיבה ולאחר מכן לאב שכול במלחמה, ניצול שואה. ועל כן אסף מביא את הסיפורים שלהם, לא בזמן אמת אלא כעשרי וחמש או שלושים שנה מאוחר יותר, כאשר הם נזכרים בדיעבד במאורעות ממלחמת השחרור וגם פועלים בהתאם לאירועים רלוונטיים כמו מלחמת יום הכיפורים או מבצע אנטבה.

וזה הקושי שלי בסיפור. נכון שזה סיפור ללא הכרעה, אבל הבחירה לספר דווקא אותו היא אמירה. גם הניסיון שלא לחפש אחר האמת, בטיעון שהאמת ההיסטורית היא לא מה שחשוב כאן היא אמירה פוסט מודרנית ופוסט ציונית. אבל יותר מכך הספר הזה הוא אנטי גלוריפיקציה של גיבורים. כל אחד מהאנשים האלה, גם אם בפועל לא הוא זה שהכריע את הטנק, הוא גיבור. גיבור בנסיבות חייו, גיבור במעשיו ובכוונותיו, ובעצם קיומו במדינת ישראל בזמנים לא קלים. אסף ענברי לא רואה את הדברים כמוני, והוא בוחר לייצר אנטי מיתוס גבורה, או מיתוס אנטי גבורה, זה די קומוטטיבי במקרה הזה. הוא מראה את האנשים, אמיתיים אני מזכירה, חלקם עוד בחיים, בעליבותם וקטנותם וקטנוניותם. נכון שאנשים מורכבים ויש בהם גם מזה וגם מזה, אבל ענברי בוחר את הסיפור הסרקסטי והמקטין.

זו כמובן לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה. גם בקריאת "הביתה" הרגשתי הליכה יחפה על אבנים חדות, וזאת למרות שאין לו שום קשרים סנטימנטליים אל קיבוץ אפיקים או אל התנועה הקיבוצית באשר היא. עם זאת נפגעתי בשם אנשי הקיבוץ על הכתיבה החדה והציניות הבוטה. אז בספר "הטנק" הציניות פחות בוטה, ועדיין תיאור האנשים כואב. את הטנק בדגניה אני אלך לראות בהזדמנות.