#
לא חשבתי שאקרא ספר הנקרא "הטנק" ועוד טנק משלנו, המחליד והולך בדגניה, כמצבה למשהו שהיה פה פעם ונעלם. אנחנו מרובי-טנקים ומרובי שלדים ומצבות, והטנק בדגניה אינו שונה, מבחינתי, משלדים דומים. אבל הביקורות וההתייחסויות לספר הזה היו מעניינות, ואני מודה להן על שסיקרנו אותי וגרמו לי (שוב!) לחוויית קריאה יוצאת-דופן.

מי עצר את הטנק, על מי רשום הניצחון (כבר אמרו גדולים ממני שלהצלחה אבות רבים), איזה אתוס ראוי לזיכרון הלאומי, אלה נושאים שבדרך כלל מעוררים בי שיעמום וניכור. תחקירים היסטוריים המפרטים את דעתו של הכותב, מבררים את "האמת" לפרטי-פרטיה הקטנוניים, עם דוגמאות משכנעות לכאורה, שמות עדים ותיאורי אירועים עד... שהחוקר הבא מוכיח בדיוק את ההיפך. אמת היסטורית – גם כאשר העדים עדיין חיים – נגועה בהטייה מובנית: המוח האנושי "מתקן" את העובדות כדי להתאימן לסיפור שהוא בונה ואפילו אם לא חלף זמן רב מהאירוע, קשה לדעת מה בדיוק היה שם באמצע הכאוס, הבלבול, סכנת החיים ופחד המוות, ההרוגים והפצועים.

אבל עזבו. האמת אינה נושא הספר הזה. ענברי התרכז במה שחשוב: הדמויות ותיאור ההתנהלות של הדור ההוא שנעלם והדרך בה עברה המדינה מיום היוולדה עד שהפנתה עורף למה שכיוונו בוניה והפכה למשהו שונה, לטוב ולרע. ענברי אינו עוסק בשיפוט. הוא מתבונן בגיבוריו ובסיפוריהם בעין חומלת, עם הרבה מאד אירוניה עדינה, (שקנתה אותי). הוא מספר על התנהלות ועל קטנוניות, על הקרבות בנשק חם, בעט, במלים ודיבורים ועל האגו שגם עם קום המדינה היה פעיל ביותר, ואחרי זה כמובן. ענברי מצליח להעלות באוב את הפאתוס הסובייטי של דור המייסדים, הנראה היום מוזר ונלעג, סיגנון זר כזה, קצת מצחיק, קצת מכמיר לב. הספר סוקר במבט-על ממלחמת העצמאות עד מלחמת יום-כיפור שסתמה, למעשה, את הגולל על ישראל ההיא ופינתה את הדרך לישראל שונה לחלוטין.

כתוב נפלא, קריא מאד, לא שיפוטי אבל מבהיר איך מתוך האידיאולוגיה הטהורה של בוני הארץ צמחה המדינה שאנחנו מכירים היום שכה השתנתה מזמן בריאתה שאי אפשר לומר שהיא אותה מדינה. אנחנו נוטים לנוסטלגייה, לאבל על מה שהיה ואבד לנו, אבל ענברי מאפשר לנו ראייה קצת יותר מאוזנת: לא הכל היה טוב באותה מדינה קטנה, יפה ואידיאליסטית ולא הכל כל כך רע במדינה הצינית והאופורטוניסטית הנקראת באותו שם. אבל מה? אנחנו היינו אז צעירים, יפים ותמימים... (גנבתי מאפרים קישון, איתכם הסליחה)

#
לא חשבתי שאקרא ספר הנקרא "הטנק" ועוד טנק משלנו, המחליד והולך בדגניה, כמצבה למשהו שהיה פה פעם ונעלם. אנחנו מרובי-טנקים ומרובי שלדים ומצבות, והטנק בדגניה אינו שונה, מבחינתי, משלדים דומים. אבל הביקורות וההתייחסויות לספר הזה היו מעניינות, ואני מודה להן על שסיקרנו אותי וגרמו לי (שוב!) לחוויית קריאה יוצאת-דופן.

מי עצר את הטנק, על מי רשום הניצחון (כבר אמרו גדולים ממני שלהצלחה אבות רבים), איזה אתוס ראוי לזיכרון הלאומי, אלה נושאים שבדרך כלל מעוררים בי שיעמום וניכור. תחקירים היסטוריים המפרטים את דעתו של הכותב, מבררים את "האמת" לפרטי-פרטיה הקטנוניים, עם דוגמאות משכנעות לכאורה, שמות עדים ותיאורי אירועים עד... שהחוקר הבא מוכיח בדיוק את ההיפך. אמת היסטורית – גם כאשר העדים עדיין חיים – נגועה בהטייה מובנית: המוח האנושי "מתקן" את העובדות כדי להתאימן לסיפור שהוא בונה ואפילו אם לא חלף זמן רב מהאירוע, קשה לדעת מה בדיוק היה שם באמצע הכאוס, הבלבול, סכנת החיים ופחד המוות, ההרוגים והפצועים.

אבל עזבו. האמת אינה נושא הספר הזה. ענברי התרכז במה שחשוב: הדמויות ותיאור ההתנהלות של הדור ההוא שנעלם והדרך בה עברה המדינה מיום היוולדה עד שהפנתה עורף למה שכיוונו בוניה והפכה למשהו שונה, לטוב ולרע. ענברי אינו עוסק בשיפוט. הוא מתבונן בגיבוריו ובסיפוריהם בעין חומלת, עם הרבה מאד אירוניה עדינה, (שקנתה אותי). הוא מספר על התנהלות ועל קטנוניות, על הקרבות בנשק חם, בעט, במלים ודיבורים ועל האגו שגם עם קום המדינה היה פעיל ביותר, ואחרי זה כמובן. ענברי מצליח להעלות באוב את הפאתוס הסובייטי של דור המייסדים, הנראה היום מוזר ונלעג, סיגנון זר כזה, קצת מצחיק, קצת מכמיר לב. הספר סוקר במבט-על ממלחמת העצמאות עד מלחמת יום-כיפור שסתמה, למעשה, את הגולל על ישראל ההיא ופינתה את הדרך לישראל שונה לחלוטין.

כתוב נפלא, קריא מאד, לא שיפוטי אבל מבהיר איך מתוך האידיאולוגיה הטהורה של בוני הארץ צמחה המדינה שאנחנו מכירים היום שכה השתנתה מזמן בריאתה שאי אפשר לומר שהיא אותה מדינה. אנחנו נוטים לנוסטלגייה, לאבל על מה שהיה ואבד לנו, אבל ענברי מאפשר לנו ראייה קצת יותר מאוזנת: לא הכל היה טוב באותה מדינה קטנה, יפה ואידיאליסטית ולא הכל כל כך רע במדינה הצינית והאופורטוניסטית הנקראת באותו שם. אבל מה? אנחנו היינו אז צעירים, יפים ותמימים... (גנבתי מאפרים קישון, איתכם הסליחה)