ביקורת ספרותית על הטנק - פרוזה # מאת אסף ענברי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום רביעי, 11 ביולי, 2018
ע"י רץ


טנק צעצוע

חנה גרשוני, המחנכת שלי לקחה אותנו לטיול בעמק הירדן, מבחינתה העמק ממחיש יותר מכל את הגשמת חלום הציונות. נסענו בין תחנות הציונות, כמו חוות העלמות בה רחל המשוררת החלה את דרכה. את רובם אני ממש לא זוכר, אבל הייתה תחנה אחת שנחרטה בזיכרוני, הטנק של דגניה, העומד בפתח השער ומנציח את עמידתם הנועזת של חברי הקיבוץ שעצרו את הפלישה הסורית, רגע לפני שהטנק נכנס לחצר המשק. היה זה בסופו של הטיול, היינו באיחור, אבל חנה התעקשה, היא טענה שמדובר בגרסה מודרנית של דויד הקיבוצניק, מול גוליית הסורי, ומונומנט הטנק ממחיש את העובדה שהיינו דלים בציוד, אבל נלחמנו על הבית בכוח צדקת הדרך ולכן עצרנו את הסורים וניצחנו.

לא היה לנו זמן לרדת מהאוטובוס כי היה מאוחר, ולכן השקפנו על הטנק מגובה האוטובוס, משם הוא נראה ממש קטן, שלא לדבר על היותו חלוד, וכלל לא מעורר אימה. מעט התאכזבתי מהטנק, שנראה כצעצוע בגינת שעשועים, אבל עובדה חלפו מעל חמישים שנה מאז אותו טיול, ואת סיפור הטנק אני עדיין זוכר כמיתולוגיה ישראלית.

אסף ענברי, יליד העמק לוקח את אחד מהמיתוסים הגדולים של העמק ומנסה להתחקות אחרי האמת העומדת מאחוריו, מיהו הגיבור שעצר את הטנק? למרבה ההפתעה יש חמישה אנשים שטענו, אני עצרתי את הטנק. האם מדובר ברשומון אותו מנסה ענברי לפענח, או שבעצם מדובר ברומן מתוככם יותר, הרואה ברשומון פיגום באמצעותו ניתן להביט באנשים שבנו את אחד המיתוסים של תש"ח, ודרכם לספר את סיפור התהפכות שעברה המדינה מתש"ח לאחרית כיפור.

ענברי מספר את וההיסטוריה הישראלית בדרך מקורית. הוא מספר את סיפור הטנק כמיתוס ישראלי על גלגוליו ותהפוכותיו, ובכך הוא הופך אותו למשל לאבני הדרך בתולדות המדינה.

"לא הטנק ינצח אלא האדם", אמרו לוחמי תש"ח. ישראל טל אבי תורת השריון, הפך את הסיסמה הזאת על פניה בסיסמתו, "האדם שבטנק ינצח". לוחמי הפלמ"ח חשופי הידיים, הפכו לרוכבי רכב אש ופרשים, ללוחמי שריון שנתפסו עד למלחמת כיפור כאחד מיסודות הכוח והיוהרה. התפיסה הזאת קרסה באחת שמול השריונרים התייצבו חיילים רגליים מצריים מצוידים בטילי סאגר ועצרו אותם.

ענברי מספר לנו את הסיפור הטנק, מנקודת מבט אנושית, באמצעות סיפור על אב ובנו, דויד ושבי זרחיה, שני דורות לוחמים, הפותחים את סיפורם של האנשים שעצרו את הטנק בדגניה. דרכם אנחנו תופסים את עצמת כאב הלוחמים וילדיהם שהתחנכו על מיתוסים שקרסו חצי יובל מתש"ח.

דויד זרחיה האב, היה מפקד סדנת חימוש שעמד להשתחרר, לפני מלחמת יום כיפור. כשפרצה המלחמה, הוא יורד לסיני לסייע, ולהיות קרוב לבנו שבי הלוקח חלק בקרבות הטנקים כמפקד מחלקה. הוא נוטל על עצמו להיות מאתר טנקים נטושים ופגועים, ולכוון אליהם את אנשי החימוש. הוא מאזין לרשתות הקשר, בין הזעקות הוא מנסה לשמוע את קול בנו, עד לרגע בו הוא קורא בקשר, בן מאבא, בן מאבא, וממתין לאות חיים. המתנה מייסרת הגורמת לו להרהר באופן בו סיפור הגבורה שלו, עליו הוא חינך את בנו, גרם לבנו להיות טנקיסט הנלחם כעת על חייו ועל כתפיו משא הציונות.

בחלק הזה הרגשתי שדמעות עמדו להציף את עיני. נזכרתי בבוקר שראיתי בריצתי הליקופטר טס מכיוון שכם למרכז הארץ, ואחר כך הופיע באינטרנט ידיעה על תקרית בשכם. התקשרתי בסלולרי לבני שהיה שם, אך זמן רב לא היה מענה. לאחר חרדה גדולה, הוא הודיע לקונית, אבא אני עסוק, אתקשר מאוחר יותר. כזרחיה נלחמתי, במלחמות אחרות, ושלחתי את בני למלחמות נוספות. במובן הזה ענברי מנסה לפצח את הצופן, הגורם לנו לחנך את ילדינו כלוחמים. לעתים החינוך גובה מחיר כואב, ומעורר מחשבות על האמונה שלנו בדברים הגדולים, לעומת החובה שלנו לשמור על ילדנו.

כמו הביתה, ענברי כותב על מייסדים ולוחמים, על אמיתות ושקרים המעצבים מיתוסים. יש מי שמבקש קרדיט שלא מגיע לו, ויש מי שמתעקש להיות תקוע ברגע אחד של חיים. הספר הזה הוא על תמימות המייסדים והסתאבותם, ועל האכזבה מהמנהיגות שאיבדה את דרכה. ענברי מספר היסטוריה דרך אנשים רגילים, על מאווייהם וחרדותיהם. על היסטוריה שהיא יותר מסיפור אחד. הוא מחבר בין חלום לשברו, מתאר את החברה ששינתה את פניה, את ישראל השנייה בסדנאות הטנקים. הוא מספר על כאב ושכול הנמתחים כחוט השני בין הדורות, ללא נחמה.

הספר הזה מחייב לחשוב, מהיכן באנו, ולאן אנחנו הולכים, ומהו באמת עמוד השדרה המוסרי שלנו כבני אדם וכחברה. מה באמת מחבר אותנו, כשאנו מסירים את המיתוסים ונחשפים לבני האדם על חסרונותיהם ויתרונותיהם?
26 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
בר (לפני חודשיים)
רץ- ביקורת מאוד מרגשת!
אחרי זמן רב שלא ביקרתי באתר, שמחתי לשוב לביקורות הנפלאות שלך
רץ (לפני חודשיים)
חני - טוב שחזרת, ויפה ששתפת בחוויות הטריות שלך מהמקום הכי טעון בהיסטוריה היהודית. אני טוען שחינכו אותנו על מיתוסים גדולים, זה לא בהכרח חסרון, זאת מציאות הכרחית לאותם ימים, טוב שיש לנו מדינה, אבל כוחנו הוא לא מול האויבים שלנו, אלא באופן שאנחנו מצליחים לשמר את ערכי הליבה, ופה לדעתי אנחנו הולכים ושוקעים ומפסידים.
חני (לפני חודשיים)
אנחנו ששולחים את ילדנו לקרבות ולמלחמות עדיין חיים סוג של תמימות מפוקחת.
לא בגלל המיתוסים שגדלנו עליהם אלא בגלל
החלום שהתגשם ליהודים לנו. לגור בארץ משלנו.
כל השבוע בברלין הרצתי סרטים במוח
מה המשמעות הגדולה בשבילי להיות ישראלית.
חלק מהסרט בראשי רץ ביערות ודמיין פרטיזנים
וחלק ראה עוולות ורכבות. וכל הזמן אמרתי איזה מזל
שיש לנו ארץ.
סקירה יפה ומרגשת רץ.

רץ (לפני חודשיים)
Pulp_Fiction- תודה, כך זה שהייתה לי מחנכת גדולה מהחיים שהאמינה במיתוסים הגדולים, אלא מה, היא לא תיארה לעצמה שבין דור תש"ח, לדור כיפור נמתח חוט מקשר חזק, הדור שלנו נאלץ לעצור אלפי טנקים, ולא טנק אחד, הדור שלנו הפעם ישב בתוך הטנקים, ונהדף על ידי חיילים רגליים, שהיוו היפוך תפקידים שרק ההיסטוריה יכולה לייצר.
רץ (לפני חודשיים)
טוביה - תודה , ושבת שלום, ונקווה שנזכה לרגיעה.
רץ (לפני חודשיים)
לי - תודה, ממש מרגשים אותי דבריך.
רץ (לפני חודשיים)
בת - יה - תודה, אין לי ארץ אחרת. הלכתי ובדקתי מתי נוצר השיר הזה. אהוד מנור אמר בראיון כי השיר נכתב כביקורת על אזלת-היד והיעדר ההתייחסות למותם המיותר לדעתו של חיילים רבים בזמן המלחמה. כאשר יצא השיר הוא נתפס כשיר מחאה נגד מלחמת לבנון שהתרחשה באותה עת . אדמתי בוערת זאת יותר מטפורה, כעת האדמה ממש בוערת, אך מסכים אתך, אין לנו ארץ אחרת. עוד מילה על הפרשנות, אנו כעת הגוליית הישראלי שמולו נילחם הדויד הפלסטיני, זה אומר שגם למדינה חזקה כמו ישראל קימות נקודות חולשה.
Pulp_Fiction (לפני חודשיים)
רץ, אתה כותב מדהים. תודה לך על הסקירה הזו.
tuvia (לפני חודשיים)
רץ ידידי, ביקורת נהדרת, והארות חשבות, תודה ושבת שלום
לי יניני (לפני חודשיים)
בסוף אני אשעמם אותך. אין לי מה להגיד. הסקירות שלך הן מקסימות השורה האחרונה של הסקירה הזו כל כך חשובה בעיניי. תודה
בת-יה (לפני חודשיים)
"אין לי ארץ אחרת גם אם אדמתי בוערת" - ובימים אלה היא בוערת בלי סוף.
חבל רק שהתקשורת החליטה שאין בזה חדש וכמעט הפסיקה לדווח.
רץ (לפני חודשיים)
עמיחי -תודה
רץ (לפני חודשיים)
מחשבות תודה , לא בהכרח השבר הוא הפתרון, לרוב הוא המציאות שנוצרת ועומדת בסתירה לחלום או לחזון, כך הוא חלום או אוטופיה, יש מי שטוען שלעולם חלום יהייה בקונפליקט מול המציאות.
רץ (לפני חודשיים)
ישי - תודוה, טנקים ותותחים היו פעם באופנה, כעת נרגענו מעט.
עמיחי (לפני חודשיים)
כתבת יפה מאד. תודה.
מחשבות (לפני חודשיים)
סקירה שרק אתה יכול. אגב, שברו של חלום הוא למעשה פתרונו של החלום.
ישי (לפני חודשיים)
בשכונת קטמון הישנה בירושלים היה שנים רבות טנק שהוצב בסמיכות למנזר סאן סימון. שנים הטנק הזה היה סוג של מקום עלייה לרגל לילדי השכונה. לפני שנה פלוס הגעתי וחיפשתי את הטנק, לא מצאתי אותו..חשבתי שהתבלבלתי אז שאלתי קבוצת ילדים ששיחקה בסמוך היכן הטנק אז הם אמרו לי שלקחו אותו...





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ