ביקורת ספרותית על מרטין עדן - תרגום חדש - אחרית דבר: מִלֵּאת שמיר מאת ג'ק לונדון
ספר מעולה

---

לפני שאתחיל בביקורת, בעקבות פניה של חברת האתר, החלטתי שאני אציין בפניכם שכבר כתבתי סקירה שונה מסקירה זו על הספר במשתמש הקודם שלי. הסיבה שאני מפרסמת סקירה נוספת ושונה מהקודמת היא בגלל שלא הרגשתי שהסקירה הקודמת באמת תיארה את הרגשתי המדויקת מן הספר, כי היא בעיקר תיארה את עלילתו ופחות התמקדה בחוות הקריאה שלי. וחוץ מזה, אני מאוד אוהבת את לונדון והרגשתי צורך להביע את רגשותיי הכנים כלפיו וגם כי סיימתי לא מזמן קריאה נוספת של הספר והבנתי תובנות שונות מהקריאה הראשונה שקראתי לפני מספר שנים והביקורת היא בהתאם.

קריאת הביקורת היא לשיקולכם.



"כשתצליח יהיה לך טוב"
"ההצלחה מעידה על הדרך שהאדם עושה"

הצלחה. שאיפה שכמעט כל בן אדם שואף להגיע אליה,
הצלחה. הישג שרבים מפארים, שהיא נחלתם הנחשבת של רבים מהאנשים שחיים ביקומינו. רבים מהללים אותה והיא מהווה יעד נחשק ובטוח.

אבל האם באמת ההצלחה כה משנה? האם ההצלחה באמת מסמלת על האדם דבר כלשהו? האם היא באמת פרמטר לאיכותו של האדם? לאורח חייו? האם כשאדם מצליח הוא באמת יכול לסמן וי במחברתו ולהתרווח בכורסתו, כשהוא שבע רצון?

מה קורה כאשר ההצלחה היא-היא מפלתו של האדם? מה קורה כאשר ההצלחה היא סלע חלקלק שתוך שניות אתה מועד ונופל?

ברצוני להתוודות: ג'ק לונדון הוא אחד הסופרים האהובים עלי ביותר. כתיבתו המהפנטת משופעת תיאורים רבים, תיאורים שמפלסים דרך אל ליבו של הקורא ונטמעים בו לנצח. כתיבתו של לונדון היא כתיבה שייעודה להשאיר חותם, להשאיר חותם בנפשו של הקורא. להשאירו פעור פה וממצמץ בתהיה: תיתכן? תיתכן גאונות שכזאת?

כשאני חושבת על הספרים שקראתי פרי עטו של לונדון, ספרים שנגעו בי, היממו אותי, ניפצו אותי לרסיסים, חתכו אותי לחלקיקים קטנים, מינאטוריים עד בלתי נראים, ספרים שאני יכולה לומר בפה מלא שהם פאר היצירה, שהם קלאסיקה אמיתית, אני משווה זאת לנגן כינור המנגן מנגינה המפלחת לבבות, מנגינה עדינה שלאט מגבירה את קיצבה ונעשית אינטנסיבית, עד לפיינל, עד לסיום החותם את המנגינה, חותם המשאירך בערפול חושים, בהלם טוטאלי.

הספר "מרטין עדן" הוא הספר הראשון שקראתי הנכתב על ידי ג'ק לונדון. ספר כל כך מתעתע, כל כך כתוב היטב. בהתחלה אתה מרגיש שהסיפור מתנהל על מי מנוחות, הגיבור העני המרוד, מרטין, מתאהב בנערה עשירה ומתחיל לשנות את הרגליו עבורה. הוא מתחיל ללמוד לכתוב ולדבר כראוי, למען לנשוא חן בעיניה ובעיני בני משפחתה הקפדנים. עם הזמן, חדוות הקריאה והלמידה מפעמת בו והוא לומד בשביל עצמו. הוא מבין שהוא אוהב להשכילולהתפתח ומחליט שיעודו להיות סופר. וכך, הוא ממשיך לכתוב ספרים ולהפוך לסופר מבוקש וספריו נעשים רבי מכר.

ברגע זה הייתם לבטח שואלים עצמכם: נו? הוא אמור להנות מההצלחה! מההשיגים שהוא משיג! הרי הוא הצליח לצאת משכונת עוני ולפתח את כישוריו, דבר ששאר בני גילו עם גורל דומה לא הצליחו וכנראה לא יצליחו לעולם.

נכון, בעולם אופטימי ואידיאלי בוודאי שזה מה שהיה קורה, אך העולם שידיו המיומנות של לונדון ברא לא מתנהל ככה, הוא ניסה להראות בדיוק ההפך: מה קורה כאשר ההצלחה מגיעה והכול למראית עין מתנהל כשורה? דווקא שם הגיבור חש שהוא בודד והעולם אינו מבין אותו ומתחיל להסתגר ולפנות עורף לרעיו. באופן אירוני, דווקא ברגעי התהילה השדים האפלים צצים, מגיחים וסובבים את גיבורינו, שדים המובילים אותו, בחור צעיר מבולבל ומיואש, לעבר פתרון טרגי.

הו, הסוף. הסוף הזה שתופס בקורא ומטלטלו טלטולים עזים.
הסוף הזה שגורם לדמעה להופיע בעיניו של הקורא.
סוף לא צפוי, סוף שגורם לקורא להתרעם על אכזריותו של הסופר אך באותה הנשימה להבנה שמדובר בסופר שהוא לא פחות מגאון. כיצד הוא הצליח לתפוס אותי ברשתו? כיצד הוא גרם לי, מתחילתו של הסיפור ועד סופו, להיות מרותקת אל הכתוב? לדמיינו כל כך טוב, כאילו אני דמות בין דמויותיו?
כיצד הוא תיאר בחדות עין ובכישרון בלתי נדלה את המציאות המורכבת? מציאות שאיננה רק שחור ולבן? שיש בה גם אפור?
כיצד הוא הצליח להתמקד ברגשות האדם הקטנים ביותר ולהאירם באור זרקוריו? למקד את תשומת ליבנו אל רגשות אלה?

והחשוב מכול, המסר שלעניות דעתי לונדון העביר בצורה טובה ונוגעת שכל אדם צריך לחרוט אותו במוחו: ההצלחה היא לא הדבר החשוב ביותר. הכסף, הממון והקניין אינם מדד לאיכות חייו של האדם.

למרטין עדן היה הכול אבל באותה המידה לא היה לו דבר.

» ביקורות נוספות של סקאוט
» ביקורות נוספות על מרטין עדן - תרגום חדש - אחרית דבר: מִלֵּאת שמיר