ביקורת ספרותית על טיעונם האחרון של מלכים - החוק הראשון #3 מאת ג'ו אברקרומבי
ספר מעולה דירוג של חמישה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום חמישי, 19 באוקטובר, 2017
ע"י אלון דה אלפרט


****





הספר הראשון היה מסקרן. שונה, זה בטוח. חסרו בו כמעט כל הדברים שהופכים פנטזיה לשגרתית או לכזו שמתאימה לקריאה של בני נוער. אין טוב, אין רע, אין כוחות על שמתגלים לאיטם אצל נער או נערה שעולים לגדולה בזכות אומץ לבם אל מול אוייב מרושע ורב עוצמה. הספר השני המשיך את אותו קו, והספר השלישי חתם את הטרילוגיה בכבדות ורצינות תהומית של אבן גדולה שמונחת על באר שמובילה לעומק השאול. רק שמישהו לא יגול את הסלע הזה מעל הבאר, כי לך תדע מה עלול עוד לצאת משם.
הספרים האלה, טרילוגיה שהיא בעצם סיפור אחד של אלפיים עמודים מחולקים לשלושה ספרים שאי אפשר לקרוא אותם בנפרד, הם גסים, אלימים ולא מהוקצעים, כמו קרדום גדול וחלוד, בניגוד לסיפורים שהם אולי כמו חרב נוצצת, מחושלת בידיו של רב אומן. בכלל, אברקרומבי לא נכנס לדקויות. בעדינות של נפח גדול מימדים הוא חוצב את הסיפור הזה ומניח לקוראים לקוות לשווא שהדברים יילכו באופן שבו הם בדרך כלל הולכים - הטוב יהיה טוב והוא ינצח את הרע, בכל פעם קצת ובסוף בבת אחת.

אבל לא. זה לא עובד ככה כאן. אם הארי פוטר היה נכנס לעולם הזה, אחרי רבע שעה הוא היה מוצא את עצמו עם גולגולת מעוכה כתוצאה מהתנגשות אקראית עם האדם הלא נכון כי הוא הזמין בירצפת בבית מרזח שלא מיועד לנערים עם תחת לבן ומשקפיים עגולים. בעולם של אברקרומבי אין סנטימנטים לאף אחד, בייחוד לא למי שמתיימר להיות גיבור. לפעמים צדיק ורע לו, לפעמים רשע וטוב לו, ולפעמים זה משתנה בכל כמה דקות מפה לשם ובחזרה. פשוט כי ככה זה בחיים. אין גמול אמיתי ואין שום סיבה לחגוג, גם כשזה נראה לרגע ששפר עליך גורלך. הכול זמני. זה מפחיד, אבל העולם הוא כאוס, ואין על מי לסמוך. המכשף הערמומי הוא לא גנדלף, האביר יפה התואר הוא חרמן וחלש אופי, המצביא המהולל מקבל סרטן וסובל מרגשות נחיתות, האינקוויזיטור המרושע הוא נפש מיוסרת שאינה זוכה לחמלה גם לא מהקורא רך הלב ביותר, הענק הצפוני המצולק בעל תשע האצבעות הורג גם את החברים שלו כשהוא מאבד שליטה, והחברה שלו שנמצאת במסע נקמה אינסופי היא דמות חזקה שפשוט שונאת את כל העולם ולא מתקדמת עם העניין הזה אפילו מילימטר. אין דמות אחת שאשכרה אפשר להזדהות איתה, ובכל זאת, את כולם אוהבים לרגע פה ורגע שם, פשוט כי ככה זה במציאות. אנשים מורכבים. אין נבלים שהם רוע טהור כמו וולדמורט או מין אור נגוהות בדמותו של מכשף טוב ורחום ורב עוצמה כמו גנדלף או דמבלדור. יש בני אדם, ובני אדם זה חרא בלבן. לפעמים יש קצת יותר לבן, ולרוב קצת הרבה יותר חרא.

הספרים, אם לא הבנתם עד עכשיו, לא מיועדים לבעלי נפשות עדינות. הם מחוספסים וישירים, אין בהם חמלה או התחנחנות והם רצופים באלימות קשה ובשפה בוטה ובלתי מתפשרת. מצד שני, למי שמחזיק מעמד מובטחת חוויית קריאה חזקה ושונה מרוב ספרי הפנטזיה שאפשר להיתקל בהם. אני, בכל אופן, אהבתי מאוד. במיוחד את הספר האחרון.

****
28 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
יותר המלצה מאזהרה, אבל יאללה
נצחיה (לפני 8 חודשים)
תודה על האזהרה. סביר שלא אקרא.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
לפעמים דווקא מדע בדיוני מייגע לי. אבל שום דבר לא עובד לי לאורך זמן ברציפות. אני חייב לגוון עד כמה שאפשר
yaelhar (לפני 8 חודשים)
בדרך כלל אני פחות אוהבת פנטזיה ואוהבת מאד מדע בדיוני.
אבל השתכנעתי - אחפש את הראשון ונראה מה יהיה...
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
בת-יה, סחתיין על ההומור הבריטי המרומז
בת-יה (לפני 8 חודשים)
טוב, לא ממש יודעת למה אבל הביקורת הזכירה לי את הבדיחה ? ששואלת
איך אומרים אסלה בעברית? והתשובה: שמחה רבה - (שים חרא בה)
בכל אופן, מה זה חשוב אם זה בדיוני או מציאותי, אם זה כיף - דיינו.
אפרתי (לפני 8 חודשים)
אני דווקא חושבת שאברקומבי בלי ריש מיותרת, היה מתאים לי אם היה לי תקציב מתאים. אבל אברקרומבי, בגלל הריש לא מתאים לי.
פואנטה© (לפני 8 חודשים)
-:)
פואנטה חשבה לעצמה,
הכוורן אמר מול כל האומה.
אולי על דבר אחד נוכל להסכים -
זהו טיעונם האחרון של מלכים:

https://www.youtube.com/watch?v=YkLUho5wLLY
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
D'oh!
הכוורן (לפני 8 חודשים)
"יש זמן לזה וזמן לזה" - ממי שכתב בדף שלו "אין לי זמן לכלום, ולא סבלנות" :-)
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
יש זמן לזה וזמן לזה. אני מנסה לגוון. גם לחם וגם עוגות. חוצמזה, גם אלה שכותבים על מציאות מציאותית מדמיינים את זה. אני לא מבין למה זה צריך לשנות. כלומר, ברור שזה משנה - אנשים בכל זאת מתייחסים לפנטזיה כאל ז'אנר נחות, ואולי אפילו בצדק מסויים בחלק גדול מהמקרים, בייחוד כשמדובר בסופרים שתופסים טרמפ על הטרנד הזה ועל הדרך מרפדים את חשבונות הבנקים שלהם ואופציות לפרנצ'ייז, סדרות טלוויזיה וסרטי קולנוע. בטרילוגיה הזאת, איכשהו, אין תחושה כזאת.
פואנטה© (לפני 8 חודשים)
ואני קראתי ונזכרתי במארי אנטואנט: אם אין לחם תאכלו עוגות.
יש לי ימבה ספרים על אנשים מורכבים במציאות מורכבת מציאותית (לפעמים יותר לפעמים פחות) לפני שאני עוברת לקרוא על אנשים מורכבים במציאות מורכבת דמיונית.
אולי, כשיגיע לכאן הטרנד של מועדוני VR כמו שיש בסין, יתעורר הרצון לחפש אלטרנטיבה ואז...הרי לא לכבודי יהיה לשבת עם חיתול במשך 16 שעות כדי לא להפסיק את רצף הפנטזיה.
נ.ב. אני כמובן מפסידה אבל במודע -:)
סנטו (לפני 8 חודשים)
אחת מסדרות הפנטזיה הטובות שנכתבו בשנים האחרונות. אני מאוד אהבתי.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
ומסמר עקרב, הצחקת אותי. אל תקרא, אבל אתה מפסיד.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
סוריקטה, זה נכון באופן כללי בעיקר לגבי אפוסים, אבל יש לי חשד מסויים שלא האורך מרתיע את הנרתעים.
בניגוד ל״אני לא אוהב ג׳אז״, למשל, או ״חצילים הם לא הקטע שלי בלשון המעטה״, הספרים האלה הם אשכרה טובים. גם בספר גס הרוח הזה נחבאים רגשות עדינים ויכולות ספרותיות לא מבוטלות בכלל. להגיד שאתה לא מחבב פנטזיה בגלל האורך זה כמו לומר שאתה לא אוהב אוכל אסייתי כי הוא חריף.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
חני, זה *לא* ספר נוער בשום צורה.
cujo (לפני 8 חודשים)
תודה על ההמלצה! אני שמח לשמוע שעל פניו נראה שאין בו את הדברים שאני לא אוהב בפנטזיה. הלהב עצמו מחכה לי על המדף כבר הרבה זמן אולי אקדם אותו...
סוריקטה (לפני 8 חודשים)
מצד שלישי, ואולי בגלל זה הרבה אנשים נמנעים מהז'אנר, זו ספרות שמצריכה הרבה יותר זמן. נכון שאפשר להגיד דברים, גם מאד רציניים, אבל כדי לספר סיפור כמו שצריך בסביבה שכולה בדיון צריך סדר גודל של 2000 עמודים. אולי לכן בדרך כלל מדובר בסדרות, כי עד שבראת עולם, לפחות תשתמש בו. וזה היתרון של מי שכותב פרוזה רגילה. מישהו ברא בשבילך וכל מה שצריך זה לספר את הסיפור (ואלי גם להפר חלק מהחוקים שכולם כבר מכירים).
אגב, הביקורת מעולה.
חני (לפני 8 חודשים)
נראה לי שבזמן האחרון אתה הולך ספציפית לכיוון מסויים של ספרים. העיקר שאתה נהנה ויכול להנות מהרבה עולמות שונים וכמובן להתחבר לספרי נוער כי משהו בתוכינו שתמיד נשאר ילד.
אלון דה אלפרט (לפני 8 חודשים)
ברמה העקרונית אני לגמרי מבין שטעם ספרותי שונה מאדם לאדם.

להוציא את ספרי ״הארי פוטר״, אני לא התקרבתי למדע בדיוני ובטח לא לפנטזיה עד לפני כמה שנים מועטות. למה? יש להניח שבגלל הסיבות שלכם. טירות? אבירים? שדים? מפלצות? מה זה החרא הזה?

מצד שני, הגילוי שהספרים האלה עומדים בדיוק באותם סטנדרטים כמו ספרות ״רצינית״, היה מרעיש. זה ממש מוזר לי שלא כל אחד יכול ליהנות מזה. אני יודע שאת הספריםהאלה אני קורא בהנאה לא פחותה ואולי כזו שאף עולה על ההנאה מספרות ריאליסטית, וזה כשאני ריאליסט בכל עצם בגופי. בייחוד הטרילוגיה הזאת, שהיא רצינית ובוגרת לחלוטין, שאולי בני 16 יכולים ליהנות ממנה אבל לחלוטין גם מבוגרים ואפילו כאלה שלא מתחברים לשטויות.
מחשבות (לפני 8 חודשים)
אני דווקא לא מוכן לנסות.
דוידי (לפני 8 חודשים)
אני אנסה... אבל כמובן שאני ותשע אצבעות מגיעים למודיעין אם הספר הזה לא מוצלח...
מסמר עקרב (לפני 8 חודשים)
קראתי את הביקורת שלך וישר נזכרתי בספר "כמה רחוק את מוכנה ללכת" של מאירה ברנע-גולדברג, אעפ"י שאין שום קשר ביניהם. וזאת למה? כי אני, הכי רחוק שהייתי יכול ללכת זה עד "מלחמת הזומבים הגדולה"...





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ