ביקורת ספרותית על טיעונם האחרון של מלכים - החוק הראשון #3 מאת ג'ו אברקרומבי

---

קודם כל אזהיר שיש פה ספוילרים, אז ראו הוזהרתם.

ז׳אנר הפנטזיה לא נתפס בעיני רבים כז׳אנר איכותי. יש אנשים שפשוט חושבים שדרקונים ומכשפים זה לילדים אבל גם מפני שברבים מהספרים רבי המכר בתחום ויתרו מראש על מקוריות ועומק ומסתפקים בנוסחאות מוכרות ולעוסות שהקוראים אוהבים - גיבור + נבואה שניבאה את כל הסיפור מראש + מסע הירואי להצלת היקום + קצת רומנטיקה + מכשול בצורת דרקון/מכשף רשע/זומבים/אורקים/טרולים/מלאכים שסרחו/אלפים אפלים/אנשי זאב = סאגה אפית בת לפחות 3 ספרים שתנפח את חשבון הבנק של המו״ל.
זה לא שאין גם הרבה ספרות פנטזיה מעניינת ומקורית, אבל מה לעשות שיש הרבה מאוד פנטזיה נוסחתית. בסדרת הספרים הזו ניכר המאמץ להתרחק מנוסחאות אלו.
בכללית, החתירה למקוריות הוא מהלך שיש לשבחו, וע״כ נרתמתי למלאכת הקריאה. באמזון מצאתי תועפות של תשבחות על הספר ויצאתי למשימה חדורת מוטיבציה ורצון לאהוב את הספר. בספר הראשון נתקלתי בקושי רב, כי גם היה שם הרבה מאוד מלל ויחסית מעט מאוד התרחשות, וכל ההתרחשויות היו ממש מדכאות. בספר השני הקצב השתפר ונתפסתי לעלילה ולדמויות, והספר השלישי... גרם לי להצטער שלא זרקתי את הספר הראשון לערימת הספרים הלא מוצלחים.

אז מה כל כך שונה פה ואחר מספרים אחרים? נתחיל בכך שברבים מספרי הפנטזיה היינו רוצים לעבור לעולם הדמיוני שבודה לנו המחבר. אני אישית עדיין בודקת בארונות אם יש פתאום מעבר לנרניה, ומוכנה לעשות רילוקיישן לארץ התיכונה אני טיים.
העולם של החוק הראשון הוא עולם מאוד קשה ואכזרי, וחצי מהספר מלא בתיאורים של סרט אימה מזן הTurture. לא הייתי עוברת לשם.
שנית- קשה מאוד לזהות מי פה בדיוק הגיבור שיציל את העולם , כי אף אחד מהדמויות המרכזיות בספר לא הירואית במיוחד וכולם אנטי גיבורים ואנוכיים ופחדנים ובכללי די חארות של בני אדם. גם המסע הוא לא בסגנון המקובל כיוון שאף אחד מהגיבורים לא מעוניין להציל את העולם במחיר חייו. הרומנטיקה מורדת לרמת עליבות אנושית מעוררת חמלה, שאפשר לראות בדרך כלל רק בסרטים מזרח אירופאיים מדכדכים שזוכים בפרסים בפסטיבלים ובהערצת מבקרי קולנוע אינטלקטואלים, אבל מעוררים בשאר הצופים נטיות אובדניות.
אבל כן יש מכשף רשע ומלחמה בין 2 ציוויליזציות אחת שמונהגת ע״י המכשף הסופר סופר רשע שמשתמש בקסם אפל, והציוויליזציה של הטובים שמונהגת ע״י קסם מסוג אחר.
אז אנחנו יודעים לפחות בצד של מי אנחנו ולומדים לחבב את כל האנטי גיבורים שלנו למרות מגרעותיהם הרבות המתוארות בפרוטרוט.
התיאור הריאליסטי שלהם כאנשים, ולא כגיבורים, ממלא את כולנו הערכה אין קץ לסופר ואיך הוא מצליח להיות סופר מדהים ולגרום לנו להזדהות עם הגיבורים למרות שלא היינו רוצים להיות חברים שלהם במציאות. וכל הזמן אנו שוקעים איתם בתיאורים מדכאים של כל הקשיים והזוועות שהם עוברים וחושבים לעצמנו כמה שהספר ריאליסטי ומחוספס ואיך הוא מצליח להתעלות במקוריותו על כל הקונבנציות הלעוסות של ספרות הפנטזיה ( למרות שהוא לא עד כדי כך מקורי, כי הרי ג.ר.ר. מרטין שכתב את ״שיר של קרח ואש״ הרבה לפניו כתב פנטזיה ריאליסטית ומחוספסת פי אלף).
אבל אז הגיע הסוף של ספר הזה, האחרון בטרילוגיה, והגרנד פינאלה האולטרה מעצבנת שלה.
מסתבר, חברים, שהסופר הוא מאוד מאוד מאוד מתוחכם, וצוחק על כולנו מתחילת הספר. למעשה הוא שיחק בנו הקוראים משחק. הוא מוכיח לנו שלמרות שחשבנו שאנו קוראי פנטזיה מנוסים שכבר ראו הכל ויודעים הכל לא הבנו שום דבר כי אין טוב ואין רע, וכולם חארות, גם הצד של הטובים וגם הצד של הרעים הם בעצם רעים.
זה בעצם מותחן פסיכולוגי שהתחפש לספר פנטזיה. מין ספר כזה שהסוף מביא טוויסט מטורף שהכי לא ראית בא, ולוקח את הדמות שהכי לא בנית עליה שהיא פסיכופת חולני, והנה אתה מבין שטעית בענק .
הבעיה שלי עם הספר נעוצה בכך שרציתי לקרוא ספר פנטזיה ולא מותחן. ולא רציתי שהטובים יהיו רעים.
בעוונותי, רציתי שבסוף כל התלאות והזוועות וההתפתחות של הדמויות כאנשים שהטובים יכסחו את הרעים. הסוף.
חה חה צוחק עלי הסופר הכה מתוחכם - חשבת לעצמך שאת מחפשת פנטזיה אחרת, משהו שונה ואיכותי, אבל בעצם את רוצה קלישאות! את רוצה טוב ורע פשטני, שחור ולבן! והגרוע מכל - רוצה הפי אנד! טפו! ובכן - כן. זו הסיבה שבגללה אני אוהבת פנטזיה, מציאות יש לי גם בבית.

אז בסוף הספר הרגשתי קצת טיפשה, קצת מרומה ובעיקר כעסתי על הסופר כי נראה לי שהוא יצא למעין משימה הירואית משל עצמו להוכיח שפנטזיה זה ז׳אנר מטופש.

» ביקורות נוספות של גלדריאל
» ביקורות נוספות על טיעונם האחרון של מלכים - החוק הראשון #3