ביקורת ספרותית על תולעת משי - קורמורן סטרייק #2 מאת רוברט גלבריית (ג'יי. קיי. רולינג)

---

אני קוראת ספר בעיקר בשביל הדמויות. לא ממש משנה לי אם העלילה ישנונית, לא אמינה או לא קיימת, ולא אכפת לי אם התיאורים פרטניים מדי או דלים או משעממים, כל עוד הדמויות בנויות היטב. אם אכפת לי מהן, אני אקרא עד הסוף; אם סופר מצליח לגרום לי לאהוב דמות, הוא כבר לא יתקשה לגרום לי לבכות או לצחוק או לפחד.
זאת הסיבה שאני בקושי קוראת מותחנים. הז'אנר הזה לא מקדיש הרבה מאמץ לבניית דמות. קרבנות הפשע יהיו בדרך כלל זרים לי לגמרי, ולכן הטרגיות שבגורלן לא נוגעת בכלל ללבי. דמויות עולות על הבמה ויורדות ממנה במהירות כזאת שאני בקושי זוכרת איך קוראים להן. והשחקן הראשי, הבלש, נו, סטנסיל פשוט לא עושה לי את זה.

ובכל זאת, יש ארבעה סופרי מתח שאני קוראת בשמחה. ושלא במפתיע, כולם בריטים.
הראשון הוא ארתור קונן דויל, אני מניחה שאין צורך להסביר למה.
השניה היא טאנה פרנץ', שלמען האמת היא בכלל אירית. הדמויות הראשיות שלה - בלשים במשטרת דבלין, שכל אחד מהם הדמות הראשית בספר אחר - עמוקות ומורכבות, וסוגיות חברתיות באירלנד מטרידות אותה יותר מקצב פתרון התעלומה, וזה נהדר בעיני.
השלישי הוא דגלאס אדאמס, שכתב שניים וחצי ספרים מופלאים בסדרת דירק ג'נטלי, ועוד אדבר עליו בהמשך.
הרביעית היא ג'יי קיי רולינג, שהוציאה תחת הפסבדונים רוברט גלבריית סדרת מתח טובה ומסקרנת.

למה טובה?
כי במרכזה עומדות שתי דמויות נהדרות: הבלש הפרטי קורמורן סטרייק והווטסון שלו, רובין.
קורמורן סטרייק, על פניו, אינו גיבור חריג. הוא בלש פרטי עם עבר צבאי, טיפוס גדול וחזק, אבל עם רגל קטועה, ופגיעוּת שמתבטאת בעיקר בסירוב להכיר בחולשתו. יחסיו עם המשטרה לא ידידותיים במיוחד והוא תמיד מגיע לפיתרון שני צעדים לפניהם, כשהם עסוקים במרץ בתפירת תיק לאדם הלא-נכון. הוא רווק, במערכת יחסים מהבהבת עם בחורה יפהפיה ומעורערת (הספר הראשון בסדרה) או מערכות יחסים מזדמנות חסרות משמעות (הספר השני). אין לו שום התנגדות לאלכוהול, אם תהיתם.
אם כל זה מזכיר לכם כמה וכמה מותחנים אחרים, אתם צודקים. אבל קורמורן סטרייק הצליח איכשהו להדהד לי גם בלש פרטי אחר: דירק ג'נטלי.
וכאן כמה מילים על דירק. כמעט כולם מכירים, לפחות בשם, את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. לא רבים מכירים את דירק ג'נטלי, וחבל. קשה עד בלתי אפשרי לסווג את סדרת דירק ג'נטלי; יש בה מתח ומדע בדיוני והומור וביקורת חברתית ומה לא בעצם. אני מנחשת שבדרך כלל היא מונחת במדפי המדע הבדיוני ולכן לא מעט אנשים מחמיצים אותה, ושוב, חבל. דירק ג'נטלי הוא כל כך הרבה יותר מזה. הוא בלש הוליסטי, ברנש מכוער ומקסים, שבורך באינטואיציה מעולה ובנטייה לצרות. דמות יחידה במינה שאי אפשר שלא להתאהב בה.
למה קורמורן סטרייק מזכיר לי את דירק? המראה החיצוני הלא פוטוגני, כנראה, בתוספת הצליעה (לדירק יש הליכה ברווזית למדי). האינטואיציה הפרועה שבדרך כלל צוחקת אחרונה. מן הסתם הבריטיות הניכרת. ומעל לכל איזו רוח דגלאסית קלה שמרחפת על הסדרה הזאת. וזאת מחמאה רצינית. אני לא יודעת איך רולינג עושה את זה.
(עכשיו אני מתחילה להתגעגע לדירק ג'נטלי שוב. זה נוראי.)

למה מסקרנת?
כי רולינג לא ממהרת לשום מקום. היא באה בתודעה של סדרה, לא של ספר בודד, ורוקמת את הדמויות והיחסים ביניהן בהערות אגב שנשזרות לאורך הסדרה. לקורמורן סטרייק יש עבר מעניין, שאותו היא פורשת לאט. יש פרטים שיתגלו רק בהמשך. מערכת היחסים הנהדרת בין סטרייק לרובין נבנית לאט ובסבלנות, ואם ציפיתי שמשהו יקרה ביניהם בספר הראשון, בספר השני כבר הבנתי שזה לא יעבוד ככה... לא כל כך מהר. והנה קרה הבלתי אפשרי, ואני רוצה לקרוא את הספר הבא ולוּ כדי לשמוע עוד על מערכת היחסים הזאת. אני רוצה לדעת אם רובין זורקת את מתיו. אני רוצה לקרוא על ההכשרה הבלשית שלה.
רולינג הצליחה לתת תחושה של מפגש עם דמות שלמה ומורכבת, תוך שהיא מראה לנו רק חלקים ממנה. לספר מעט ולרמוז שיש הרבה. כמה חכם וכמה לא פשוט.

*

וכמובן, מילה על רולינג.
כמעט כל ביקורת על הסדרה הזאת - שכל כך ראויה לעמוד בפני עצמה, ולא קשורה בשום צורה להארי פוטר - מכילה התייחסות כזאת או אחרת. רבים שלחו אותה "לחזור להתעסק בקסמים" או "לכתוב לילדים, כי למבוגרים את לא יודעת לכתוב". לא מעטות מהתגובות הגיעו מאוהבי הארי פוטר שהתאכזבו לגלות שאנחנו כבר לא בהוגוורטס.

כנראה שקסם הכתיבה של רולינג לא פועל מחוץ להוגוורטס. [...] ממליצה לקרוא, אם בא לכם משהו נחמד. אבל אל תצפו לרולינג, כי היא לא שם.
(הביקורת של קריקטורה על "קריאת הקוקייה")

הספר אינו גרוע אבל - לפחות בינתיים - לא תהא תפארתה של רולינג על הז'אנר הזה.
(הביקורת של יעל על "קריאת הקוקייה". שימו לב ל"בינתיים" הזהיר בין כל הקביעות הפסקניות בביקורות אחרות... הספר הראשון הוא החלש בסדרה, ושמחתי לגלות שיעל אהבה את שני הבאים.)

מרגיש כאילו רולינג נאבקת בברוטליות בטייטל של "סופרת ילדים", כמנסה לזעוק: "תראו איזו מתוחכמת אני יכולה להיות!"
הכתיבה לילדים הפכה את רולינג למה שהיא. בכתיבתה למבוגרים רולינג בוחרת להיות פתאום מפוכחת להחריד וחסרת אמון באנושות. אני אוהבת אותה, אבל אני חשה מסר תת קרקעי שעולה מהדיסוננס הזה: "ילדים זקוקים לאופטימיות. מבוגרים ציניים מדי בשביל זה."
(הביקורת של דבש על "קריאת הקוקייה")

איך היא מעזה, הג'יי.קיי. רולינג הזאת, להציג את עצמה בשם אחר?? ועוד בשביל שלא יזהו שזאת היא! וכשזה ברור שזה רק תעלול שיווקי כדי לקבל עוד לייקים ולמכור ספרים! מה, היא לא עשירה מספיק?
(הביקורת של הנסתרת על "קריאת הקוקייה")

ומנגד -

הסדרה הזו היא, בעיני, ההוכחה לכך שג'יי קיי רולינג היא סופרת אמיתית.
כזאת שכותבת מתוך אהבה לכתיבה ומתוך כבוד למקצוע.
אם עיקר עניינה היה כסף או הכרה, היא היתה יכולה לכתוב המשכים/הקדמות/וריאציות על סדרת הארי פוטר.
או לא לכתוב כלום.
זה לא שחסר לה אחד מהשניים גם ככה.
הבחירה לכתוב בז'אנר כל כך שונה, המחקר שניכר שהיא עושה לפני הכתיבה, האיטיות שבה היא בונה את הדמויות, לאורך שלושת הספרים, מראה שהיא כותבת קודם כל בשביל לכתוב, ושהיא לוקחת את הכתיבה מאוד ברצינות.
(הביקורת של רויטל על "דרך הרשע")

גם בעיני, הבחירה של רולינג לכתוב משהו אחר מעידה על אהבה לכתיבה ועל רצינות, שאני יכולה רק להעריך. אני גם שמחה לגלות שלרולינג יש מהלכים בעוד ז'אנרים, ושלא כל סופר נוער מעולה חייב לחלות בתסמונת ריירדן.
אבל אם כבר מדברים, יש כאן עוד בחירה של רולינג, בחירה מינורית שלא כל כך מבחינים בה: להשאיר את השם גלבריית על הכריכה, גם כשכולנו יודעים מי עומדת מאחוריו.
מה זה אם לא בקשה מנומסת של אחת הכותבות האהובות עלי, לדבר קצת פחות עליה וקצת יותר על קורמורן סטרייק.

» ביקורות נוספות של פֶּפֶּר
» ביקורות נוספות על תולעת משי - קורמורן סטרייק #2