לאחר "קריאת הקוקייה" הפושר לא הייתי בטוחה שאקרא את הספר הזה. קראתי משתי סיבות - הביקורת של רויטל ק. (תודה!) והעובדה שהוא הגיע עד הבית. עדיין אני חושבת שרולינג אינה כותבת טבעית של ספרי מתח - היא מרבה בפרטים שאינם חשובים דווקא לסיפור המתח - אבל היא יודעת לכתוב בצורה מותחת ומעניינת. וההתקדמות שעשתה בין ספר המתח הראשון לשני שכנעה אותי שיש לה עתיד גם בתחום הזה.
בספר הזה היא כותבת על עולם המוכר לה באופן אישי ומדוייק - עולם המו"לות, הסופרים והוצאות הספרים. סופר לא מצליח במיוחד נעדר מביתו וקורמורן סטרייק, הבלש עם עוזרתו הנאמנה רובין מנסים למצוא אותו כשהלקוחה שלהם - שלא בטוח שתוכל לשלם - היא אשתו העכברית והבלתי נסבלת של הסופר. הסיפור - ייאמר מייד - אינו מלהיב במיוחד. הפיתרון שגלבריית/רולינג מצא אינו הגיוני במיוחד. ועדיין הספר גרם לי הנאה רבה.

לרולינג/גלבריית יכולת מופלאה לטוות סיפור מעניין וכתיבה מצויינת. היא כותבת דמות גברית בלי ליפול בפח בו סופרת אשה נופלת לעתים - היא אינה מתארת תאורים מדוייקים של זוטות. תאוריה הם רישום כללי ביד קלה, המאפשרים לקורא להמחיז ולביים לבד את הסיפור. הגיבור שלה שהוא גבר גדול, עם עודף משקל, שיער ליפה וקטוע רגלו הימנית מגדיר - שלא כמו בסרטים אמריקאים - איך משיכה אינה תלוייה במראה חיצוני.

הסיפור עניין אותי ביותר. רולינג/גלבריית משקיעה פה בבניין דמויותיה - בעיקר הראשיות אבל גם המשניות זוכות לחשיפה. היא מתארת בשנינות ובעוקצנות את הסופרים המלאים בעצמם, את הסופרים שכתבו ספר בינוני ומסרבים להכיר בכך, את הסופרים הנשענים על ספרם הראשון - זה שהביא להם תהילה ומאז הם ממחזרים את עצמם לדעת, את העורכים, המנהלים של העולם הספרותי רווי היצרים שזר - אפילו הוא קורא - לא יבין. במובנים מסויימים אפשר למצוא את רולינג עצמה בתוך הסיפורים המרכיבים את ספרה. ואת זה היא עושה טוב יותר מכולם.

מה אני אומרת? התענגתי עליו. וקיבלתי סוף סוף הסבר למה כל הבלשים (הספרותיים, כן?) הם שרוטים בעלי קשיים בחיי המשפחה. לדברי רולינג בלש הוא אדם המכור לגילוי האמת. וכשהוא עוסק בזה אין לו אלוהים - ודאי לא משפחה. ובני משפחה מעטים יסכימו לחיות עם אדם בידיעה שהם איפה שהוא מספר 7 - 8 בהתעניינותו. כך שבעיות משפחתיות הן מובנות פה, וגם שימוש באלכוהול בזמנים בהם אינם עובדים על מקרה ואין להם הסחת דעת חיונית. זה הסבר טוב. טוב יותר מפיענוח הפשע הנתעב בספר.

ג'יי קיי רולינג לא היתה צריכה להקליד עוד מילה אחת עד יום מותה כדי לחיות באושר, או לפחות בעושר, לאחר סדרת הארי פוטר.
אם בכל זאת חשקה נפשה בהגדלת ממונה, הרי שהיתה יכולה לסחוט את סדרת הארי פוטר עוד ועוד, הרבה מעבר לשלושת הספרונים שהוציאה לאחר הסדרה. עלילת הארי פוטר מזוית הראיה של ג'יני וויזלי, עלילותיו של ג'יימס סיריוס פוטר בהוגוורטס, עלילותיהם של ג'יימס וסיריוס המקוריים בהוגוורטס וכן הלאה וכן הלאה.
היא היתה יכולה גם לשכפל את עלילת הארי פוטר ולברוא סדרת פנטזיה חדשה עם קווי עלילה דומים באופן רופף לסדרת הארי פוטר. ואחרי זה עוד סדרה, ועוד סדרה.
מעריצי הארי פוטר היו קונים את כל זה בלי היסוס.
אבל ג'יי קיי רולינג בחרה לעבור לכתיבה למבוגרים, בז'אנרים ריאליסטיים, ובעיני - רק על הבחירה האמיצה הזו מגיעה לה הערכה.
ולא עוד, אלא שלאחר ספר המבוגרים הראשון שלה (שאין לי מושג איך הוא היה, הבנתי שלא מלהיב), היא שוב עברה ז'אנר, לז'אנר הבלשי, ואף הוציאה את ספרה תחת שם עט.
אם רולינג קיוותה לשחזר את סיפור ההצלחה של אמיל אז'אר, הלא הוא רומן גארי, ולקבל תשבחות ושירי הלל תחת שם העט החדש - הרי שתקוותה נגוזה. הספר, קריאת הקוקיה, ככל הראה, לא זכה להצלחה רבה בטרם הודלף שהסופרת האמיתית שלו היא לא אחרת מאשר ג'יי קיי רולינג.
בין אם האמת דלפה החוצה בניגוד לרצונה, ובין אם חוסר תשומת הלב לספר החדש שבר אותה ודחף אותה להדליף את שמה לתקשורת - שוב, קשה שלא להעריך את האומץ, וקשה שלא להגיע למסקנה שרולינג כותבת, קודם כל, פשוט כי היא אוהבת לכתוב.
ולכן מגיע לה שננסה לשפוט את הספר שלה כמו שהוא, בלי השוואה להארי פוטר, בלי שהשם ג'יי קיי רולינג יהדהד לנו בראש, פשוט כמו ספר בלש. כי זה, בסופו של דבר, בדיוק מה שהוא.

***
מרפרוף על ביקורות פה באתר, נראה שרוב הקוראים לא אהבו את "קריאת הקוקיה" הספר הראשון בסדרת קורמורן סטרייק.
אני דווקא נהנתי ממנו, ונהנתי גם מהספר השני בסדרה - "תולעת המשי".

***

אז מה יש לנו כאן?
בלש פרטי "קלאסי", קשוח, ציני, רווק, מאחוריו מערכת יחסים מעורערת ומערערת, כלומר - חייו האישיים הם סוג של כשלון, אבל בכל מקרה אין לו כמעט חיים מחוץ לעבודה, בעל ממדים פיזיים מרשימים, מכיר את סמטאותיה האפלות של העיר, מרושש, מנהל יחסים מורכבים עם המשטרה בשל הצלחתו להגיע לאמת לפניהם (ו"לפניהם" זה תיאור רחמני, הם כנראה, לא היו מגיעים לאמת לעולם).
מישהו מהאסכולה של פיליפ מארלו.
מקדים את המשטרה כמו שרלוק הולמס והרקול פוארו,
בוגר יחידת משטרה-צבאית כמו ריצ'ר.
בקיצור, קלאסי.
יש תעלומת רצח מסקרנת, יש רמזים מטעים, יש עבודת חקירה איטית, מייגעת, חיפוש ראיות, שיחות עם חשודים, הפרחת תאוריות. והפרכה שלהן.
הספר הזכיר לי כל הזמן סופרות מתח בריטיות ותיקות: אגתה כריסטי, רות רנדל, פי די ג'יימס.
קשה לי לשים את האצבע על נקודת הדמיון.
ברור שהספרים עכשוויים ומודרניים הרבה יותר, יש אינטרנט וטלפונים חכמים ושאר ירקות מודרניים.
אולי זו לונדון, המככבת בספר, והחברה האנגלית על הסנוביזם והמעמדות שקיימים בה עדיין.
אולי זה גם הקצב האיטי: רוב ספרי המתח והבילוש בני ימינו הם היפראקטיביים משהו: כל שלושה פרקים פיצוץ, רציחות מגיעות בזו אחר זו בקצב רצחני, כל פרק מסתיים בגילוי מרעיש, או סימן שאלה חדש, תעלומות מצטברות זו על גבי זו, הכל תזזיתי ומהיר.
נראה שכותבי הז'אנר הזה מניחים שחובבי המתח וההרפתקאות רגילים לאקשן של סרטים, מכורים לקצב המהיר ול-"וואו" ועושים הכל כדי לספק את הסחורה.
אצל רולינג הקצב איטי יותר. אין הפתעות על כל צעד ושעל, אפילו הפרקים ארוכים יותר, ונגמרים לרוב בלי סימני שאלה חדשים, בלי רצח חדש, בלי גילוי מסעיר.
יש עולם שלם שנבנה, של דמויות הסובבות את הנרצח, של עולם הספרות וההוצאות לאור שהוא הרקע לרצח.
וכמובן - חייהם האישיים של קורמרן, הבלש, ורובין - המזכירה/עוזרת המסורה.
ואיכשהו, כל זה הופך את התעלומה ואת הציפיה לפתרון למותחות מאוד.

***

בסופו של דבר, זהו ספר הבנוי לפי נוסחה, נוסחת הבלשים הפרטיים (הבריטיים!), אלא שלבנות ספר לפי נוסחה זו לאו דווקא מלאכה פשוטה.
אפשר לעשות את זה רע, מחופף, שבלוני.
ואפשר לעשות את זה יסודי, עם השקעה בפרטים הקטנים, כשעושה רושם שנעשה תחקיר על כל פרט שלא היה מוכר לסופרת מראש, עם דמויות שניכר שהסופרת אוהדת ומוכנה ללוות אותן במסע הארוך שהיא מתכננת להן.
רולינג, אם זה לא היה ברור, שייכת לסוג השני.
מומלץ לחובבי הז'אנר.

אני קוראת ספר בעיקר בשביל הדמויות. לא ממש משנה לי אם העלילה ישנונית, לא אמינה או לא קיימת, ולא אכפת לי אם התיאורים פרטניים מדי או דלים או משעממים, כל עוד הדמויות בנויות היטב. אם אכפת לי מהן, אני אקרא עד הסוף; אם סופר מצליח לגרום לי לאהוב דמות, הוא כבר לא יתקשה לגרום לי לבכות או לצחוק או לפחד.
זאת הסיבה שאני בקושי קוראת מותחנים. הז'אנר הזה לא מקדיש הרבה מאמץ לבניית דמות. קרבנות הפשע יהיו בדרך כלל זרים לי לגמרי, ולכן הטרגיות שבגורלן לא נוגעת בכלל ללבי. דמויות עולות על הבמה ויורדות ממנה במהירות כזאת שאני בקושי זוכרת איך קוראים להן. והשחקן הראשי, הבלש, נו, סטנסיל פשוט לא עושה לי את זה.

ובכל זאת, יש ארבעה סופרי מתח שאני קוראת בשמחה. ושלא במפתיע, כולם בריטים.
הראשון הוא ארתור קונן דויל, אני מניחה שאין צורך להסביר למה.
השניה היא טאנה פרנץ', שלמען האמת היא בכלל אירית. הדמויות הראשיות שלה - בלשים במשטרת דבלין, שכל אחד מהם הדמות הראשית בספר אחר - עמוקות ומורכבות, וסוגיות חברתיות באירלנד מטרידות אותה יותר מקצב פתרון התעלומה, וזה נהדר בעיני.
השלישי הוא דגלאס אדאמס, שכתב שניים וחצי ספרים מופלאים בסדרת דירק ג'נטלי, ועוד אדבר עליו בהמשך.
הרביעית היא ג'יי קיי רולינג, שהוציאה תחת הפסבדונים רוברט גלבריית סדרת מתח טובה ומסקרנת.

למה טובה?
כי במרכזה עומדות שתי דמויות נהדרות: הבלש הפרטי קורמורן סטרייק והווטסון שלו, רובין.
קורמורן סטרייק, על פניו, אינו גיבור חריג. הוא בלש פרטי עם עבר צבאי, טיפוס גדול וחזק, אבל עם רגל קטועה, ופגיעוּת שמתבטאת בעיקר בסירוב להכיר בחולשתו. יחסיו עם המשטרה לא ידידותיים במיוחד והוא תמיד מגיע לפיתרון שני צעדים לפניהם, כשהם עסוקים במרץ בתפירת תיק לאדם הלא-נכון. הוא רווק, במערכת יחסים מהבהבת עם בחורה יפהפיה ומעורערת (הספר הראשון בסדרה) או מערכות יחסים מזדמנות חסרות משמעות (הספר השני). אין לו שום התנגדות לאלכוהול, אם תהיתם.
אם כל זה מזכיר לכם כמה וכמה מותחנים אחרים, אתם צודקים. אבל קורמורן סטרייק הצליח איכשהו להדהד לי גם בלש פרטי אחר: דירק ג'נטלי.
וכאן כמה מילים על דירק. כמעט כולם מכירים, לפחות בשם, את מדריך הטרמפיסט לגלקסיה. לא רבים מכירים את דירק ג'נטלי, וחבל. קשה עד בלתי אפשרי לסווג את סדרת דירק ג'נטלי; יש בה מתח ומדע בדיוני והומור וביקורת חברתית ומה לא בעצם. אני מנחשת שבדרך כלל היא מונחת במדפי המדע הבדיוני ולכן לא מעט אנשים מחמיצים אותה, ושוב, חבל. דירק ג'נטלי הוא כל כך הרבה יותר מזה. הוא בלש הוליסטי, ברנש מכוער ומקסים, שבורך באינטואיציה מעולה ובנטייה לצרות. דמות יחידה במינה שאי אפשר שלא להתאהב בה.
למה קורמורן סטרייק מזכיר לי את דירק? המראה החיצוני הלא פוטוגני, כנראה, בתוספת הצליעה (לדירק יש הליכה ברווזית למדי). האינטואיציה הפרועה שבדרך כלל צוחקת אחרונה. מן הסתם הבריטיות הניכרת. ומעל לכל איזו רוח דגלאסית קלה שמרחפת על הסדרה הזאת. וזאת מחמאה רצינית. אני לא יודעת איך רולינג עושה את זה.
(עכשיו אני מתחילה להתגעגע לדירק ג'נטלי שוב. זה נוראי.)

למה מסקרנת?
כי רולינג לא ממהרת לשום מקום. היא באה בתודעה של סדרה, לא של ספר בודד, ורוקמת את הדמויות והיחסים ביניהן בהערות אגב שנשזרות לאורך הסדרה. לקורמורן סטרייק יש עבר מעניין, שאותו היא פורשת לאט. יש פרטים שיתגלו רק בהמשך. מערכת היחסים הנהדרת בין סטרייק לרובין נבנית לאט ובסבלנות, ואם ציפיתי שמשהו יקרה ביניהם בספר הראשון, בספר השני כבר הבנתי שזה לא יעבוד ככה... לא כל כך מהר. והנה קרה הבלתי אפשרי, ואני רוצה לקרוא את הספר הבא ולוּ כדי לשמוע עוד על מערכת היחסים הזאת. אני רוצה לדעת אם רובין זורקת את מתיו. אני רוצה לקרוא על ההכשרה הבלשית שלה.
רולינג הצליחה לתת תחושה של מפגש עם דמות שלמה ומורכבת, תוך שהיא מראה לנו רק חלקים ממנה. לספר מעט ולרמוז שיש הרבה. כמה חכם וכמה לא פשוט.

*

וכמובן, מילה על רולינג.
כמעט כל ביקורת על הסדרה הזאת - שכל כך ראויה לעמוד בפני עצמה, ולא קשורה בשום צורה להארי פוטר - מכילה התייחסות כזאת או אחרת. רבים שלחו אותה "לחזור להתעסק בקסמים" או "לכתוב לילדים, כי למבוגרים את לא יודעת לכתוב". לא מעטות מהתגובות הגיעו מאוהבי הארי פוטר שהתאכזבו לגלות שאנחנו כבר לא בהוגוורטס.

כנראה שקסם הכתיבה של רולינג לא פועל מחוץ להוגוורטס. [...] ממליצה לקרוא, אם בא לכם משהו נחמד. אבל אל תצפו לרולינג, כי היא לא שם.
(הביקורת של קריקטורה על "קריאת הקוקייה")

הספר אינו גרוע אבל - לפחות בינתיים - לא תהא תפארתה של רולינג על הז'אנר הזה.
(הביקורת של יעל על "קריאת הקוקייה". שימו לב ל"בינתיים" הזהיר בין כל הקביעות הפסקניות בביקורות אחרות... הספר הראשון הוא החלש בסדרה, ושמחתי לגלות שיעל אהבה את שני הבאים.)

מרגיש כאילו רולינג נאבקת בברוטליות בטייטל של "סופרת ילדים", כמנסה לזעוק: "תראו איזו מתוחכמת אני יכולה להיות!"
הכתיבה לילדים הפכה את רולינג למה שהיא. בכתיבתה למבוגרים רולינג בוחרת להיות פתאום מפוכחת להחריד וחסרת אמון באנושות. אני אוהבת אותה, אבל אני חשה מסר תת קרקעי שעולה מהדיסוננס הזה: "ילדים זקוקים לאופטימיות. מבוגרים ציניים מדי בשביל זה."
(הביקורת של דבש על "קריאת הקוקייה")

איך היא מעזה, הג'יי.קיי. רולינג הזאת, להציג את עצמה בשם אחר?? ועוד בשביל שלא יזהו שזאת היא! וכשזה ברור שזה רק תעלול שיווקי כדי לקבל עוד לייקים ולמכור ספרים! מה, היא לא עשירה מספיק?
(הביקורת של הנסתרת על "קריאת הקוקייה")

ומנגד -

הסדרה הזו היא, בעיני, ההוכחה לכך שג'יי קיי רולינג היא סופרת אמיתית.
כזאת שכותבת מתוך אהבה לכתיבה ומתוך כבוד למקצוע.
אם עיקר עניינה היה כסף או הכרה, היא היתה יכולה לכתוב המשכים/הקדמות/וריאציות על סדרת הארי פוטר.
או לא לכתוב כלום.
זה לא שחסר לה אחד מהשניים גם ככה.
הבחירה לכתוב בז'אנר כל כך שונה, המחקר שניכר שהיא עושה לפני הכתיבה, האיטיות שבה היא בונה את הדמויות, לאורך שלושת הספרים, מראה שהיא כותבת קודם כל בשביל לכתוב, ושהיא לוקחת את הכתיבה מאוד ברצינות.
(הביקורת של רויטל על "דרך הרשע")

גם בעיני, הבחירה של רולינג לכתוב משהו אחר מעידה על אהבה לכתיבה ועל רצינות, שאני יכולה רק להעריך. אני גם שמחה לגלות שלרולינג יש מהלכים בעוד ז'אנרים, ושלא כל סופר נוער מעולה חייב לחלות בתסמונת ריירדן.
אבל אם כבר מדברים, יש כאן עוד בחירה של רולינג, בחירה מינורית שלא כל כך מבחינים בה: להשאיר את השם גלבריית על הכריכה, גם כשכולנו יודעים מי עומדת מאחוריו.
מה זה אם לא בקשה מנומסת של אחת הכותבות האהובות עלי, לדבר קצת פחות עליה וקצת יותר על קורמורן סטרייק.

ספר המתח השני פרי עטה של ג’יי קיי רולינג בשם העט רוברט גלבריית, שגם הוא כמו קודמו גרם לי לאהוב ספרי מתח.

ליאונורה קוויין פונה לבלש הפרטי קורמורן סטרייק בבקשה למצוא את בעלה אואן, הסופר שנעלם. מיד הקורא נשבה במתח - מה קרה לסופר? האם ברח מהבית כי לא רצה שיימצא, או נחטף, נאבד או משהו אחר?
מההתחלה חשבתי שזה הולך להיות ספר אחר שלא עוסק בפרשת רצח, אבל בפרק 16 (מתוך 50) נמצאה גופתו של הסופר ומתחילה החקירה האמיתית: מי רצח אותו ולמה?
הספר האחרון שכתב לפני שנרצח נקרא ״בומביקס מורי״ (תולעת משי) ובו הוא מלכלך על האנשים מסביבתו שעבד איתם בהוצאת הספרים, לכן יש לא מעט אנשים שהיה להם מניע לרצוח אותו - כדי שלא יפרסם את הספר.

סטרייק יחד עם רובין אלקוט שעובדת איתו במשרד מנסים לגלות את האמת. נהנתי לקרוא את הספר, הייתי חייב להמשיך לקרוא בשביל לדעת מה קרה וזה טריק מאוד יפה - אני מוכרח לקרוא 500 עמודים כדי להגיע לפתרון התעלומה. ככל שהעמודים עוברים מבינים שאנחנו לא יכולים בעצמנו לחבר בראש את הפרטים ולנסות להמציא בעצמנו סיפור לרצח, אז ״סתם״ ממשיכים לקרוא מה סטרייק ורובין עוברים עד שמגיעים לרגע החשיפה בסוף. ולמרות שמתישהו הסיפור נהייה מורכב בשביל לחשוב לבד על הפתרון - היה מעניין לקרוא. אני בטוח שזה מה שרולינג רצתה: שניתן לסטרייט להוביל את הסיפור, שהחקירה תהיה אפלה ומסתורית, שרק בסוף הפרטים יתחברו לנו. היא אהבה לעשות את זה גם בספרי הארי פוטר, וזה אחד הדברים שייחודיים בכתיבה שלה.

יש פירוט ותיאורים והספר נמתח בכוונה, ואני חושב שזה בדיוק הכישרון הנהדר של רולינג - הכתיבה! היא לא חייבת לספק לקוראים אקשן בכל עמוד; היא מוכיחה שיש לה את הרעיון הכללי וכעת היא פונה לכתיבה יסודית של העלילה כדי שנקבל ספר שלם מכל הבחינות, ספר טהור ומזוקק שאנחנו מקבלים על מוכן עם כל הפרטים והתיאורים והמידע. בלי חוסרים, בלי חיקויים או השראות מספרים אחרים בשביל להוסיף עלילה מושכת - אלא חקירה אחת שנמשכת עד לפתרונה.

הספר נחשב למבוגרים בגלל שפה בוטה, קטעים מזעזעים ומחרידים, כתיבה איטית שכוללת משפטים ארוכים ומשלב לשוני ספרותי לבוגרים.
בספר ייתכנו ספוילרים לספר הקודם ״קריאת הקוקייה״, לכן כדאי לקרוא לפי הסדר.
הספר הזה יותר טוב מהשלישי. מה שבטוח, ספרי המתח של רולינג מוכיחים שהיא סופרת מצוינת וזה לא נתון לויכוח.
הספר עובד לשני פרקים בסדרת הטלוויזיה ״סטרייק״ שמומלץ לראות רק לאחר הקריאה.

-הערה: מה נסגר ידיעות ספרים שמעלים את המחיר מ-88 ל-112₪? אין גבול למחירים? כל שנה זה עולה, מתי כבר ייעצר?!

*ביקורת עם ספוילרים*

תולעת משי של רולינג הוא ספר המשך לקריאת הקוקיה. ניתן להגיד שהרגשתי לאחר קריאת שני הספרים זהה- תחושת בלבול, עניינים לא סגורים. הרגשתי שלא הכל ברור לי. בדרך כלל לאחר סיום קריאת ספר מתח אני יוצאת בתחושת הקלה - כל הקצוות מתחברים, כל החורים נסגרים. בתולעת משי הרגשתי שאני עם המון סימני שאלה.
כמו לאחר קריאת הקוקיה עולה בפני שאלה מרכזית- למה? (אם מישהו יוכל להאיר את עיניי בנושא- יותר מאשמח)
בקריאת הקוקיה ג'ון בריסטו רצח את אחותו והתחנן (בלשון המעטה) לסטרייק כדי שיחקור את המקרה- מה שבסופו של דבר גרם להסגרתו.
מדוע הוא היה צריך כל כך להתאמץ כדי שיחקרו את המקרה? למה התעקש על זה כל כך ? הוא הרי כבר ניצל מהמשטרה שלא חשדה בו לרגע...
לא יכול להיות שהסיבה היחידה היא להסיר ממנו כל חשד שהוא.
אותו הדבר התרחש הפעם- למה אליזבת רצחה את אואן קוויין מלכתחילה? מה יצא לה מזה? סיבת הנקמה אינה מספקת אותי פה.

בקריאת הקוקיה הדמויות עצמן היו הרבה יותר מעניינות לפחות. בתולעת משי לא היתה דמות אחת שחיבבתי מלבד רובין (אהבתי גם את העובדה שהיא ה"רובין" של סטרייק ה"באטמן"). סטרייק בעצמו נראה אדם די מרוכז בעצמו שלא פשוט לחבב.
הכתיבה עצמה מאוד סוחפת, רולינג יודעת היטב כיצד לתאר תחושות ומצבים. הרגשתי כאילו אני סובלת מברכו של סטרייק ממש כמוהו. כאילו אני בעצמי מדדה בלונדון ומוטרדת ממזג האוויר והמצב הכלכלי. יכולתי ממש להרגיש שאני שם.
בגדול התחושה בספר היתה כאילו יש יותר מדי דמויות עם יותר מדי פרטים שצריך לזכור - ההתעמקות בכל דמות ודמות היתה די מתישה והותירה תחושה של יריה לכול הכיוונים כחשודים- בעיקר כשמדובר בדמויות שמגיעות מאותו התחום עם אופי דומה (פנקורט, צ'אדר וכו') . בשלב מסוים הדמויות די התבלבלו לי ולא כל כך זכרתי את הסיפור של כל אחת מהן.
בגדול את קריאת הקוקינה אהבתי יותר, אך שניהם די בינוניים להערכתי.

אל. תקראו. את התרגום הזה.
הפעם, בניגוד לקריאת הקוקייה, עשיתי את הדבר הנכון ושאלתי מהספרייה את המקור הבריטי, טעונת שיפור ככל שהאנגלית שלי תהיה. אני רוצה לציין שזו הפעם הראשונה בחיים שחוויתי אכזבה כזאת מתרגום, שגרמה לי להחרים אותו ממש ולצאת לגיחה נחושה מה-comfort zone שלי בשפת האם.

ובכן, זה שווה את זה. אני לקראת סוף הספר, והמשימה מאתגרת מאוד, אבל פתאום התחביר הגיוני, המשמעות מועברת ברהיטות, ועם הוויתור על התרגום המקרטע של צוקרמן נעלם התסכול שלי לחלוטין.

איך גיבשתי דעה על התרגום אם הפעם קראתי את המקור? פה ושם הסתקרנתי בנוגע לבחירות התרגומיות, וביקשתי מידיד להציץ בעמודים מסוימים בעותק המתורגם שברשותו – התעניינתי איך המתרגם בחר להעביר את משמעות הכינוי הבלתי מחמיא של הלן אנסטיס, Helly, למשל, שבאנגלית מתקשר ל-Hell? איך הוא התמודד עם תלונות על אותיות גדולות, שלא קיימות בעברית? ועוד מסוג זה.
ההצצות כבדרך-אגב האלה היו לבדן תזכורת מספקת שעשיתי את הבחירה הנכונה, גם במחיר של תלות מעט מעיקה במילון המקוון במהלך הקריאה. אבל הפעם, מאחר שאני קוראת את המקור, לא מדובר רק בתרעומת על תרגום צורם או לא מובן – וכן, "בתולעת משי" כמו ב"קריאת הקוקייה", נתקלתי במשפטים שאין בהם טיפה של טבעיות, לאו דווקא קשורים לאתגרים התרגומיים שעוררו את סקרנותי מלכתחילה - יש פעמים שבהם הוא פשוט לא נכון במשמעותו. הצצתי רק בעמודים ספורים בתרגום, אבל המדגם הפעוט הזה הספיק לי כדי להיתקל במשפטי איום ואזהרה מובהקים שמשמעות זו שלהם כלל לא מועברת לעברית, וגרוע מזה: משפט שמשמעותו היתה הפוכה מהמשמעות באנגלית! (למתעניינים: בעמוד הראשון של פרק 23, על פי התרגום: "הוא התלהב לקראת הפן החברתי של הערב שלפניו בדיוק כשם שהשתוקק לדון עם אנסטיס במידע של אנשי הזיהוי הפלילי". המשמעות של המשפט הזה לא הגיונית בעליל שהרי סטרייק לא מחבב את המשפחה של אנסטסיס; סלידתו מ-Helly ושיעמומו מבן הסנדקות שלו נטחנת עד דק חלק גדול מהפרק הזה, אבל הדרייב העיקרי שלו להגיע לארוחה היה לשבת לשיחה שתקדם את החקירה. ובאנגלית אכן המשמעות היתה הפוכה: ככל שההתלהבות שלו מהפן החברתי היתה קטנה, כך הלהיטות שלו לדבר עם אנסטיס היתה גדולה).

הגילויים האגביים האלה קצת מרתיעים אותי מתרגום ככלל (ומעבודה שיוצאת מ-"ידיעות ספרים", בפרט, לא רק בשל עבודות תרגום אלא גם עריכה והגהה). אני מכורה לשפה העברית, ויודעת שיש המון מתרגמים מעולים ומדהימים שעבודתם מלאכת מחשבת ושלעיתים (לדעתי!) אף מתעלה על המקור. ועם זאת... לראות לראשונה במו עיני בתרגום לא נכון במשמעותו, גורם לי לתהות מה הפסדתי כל השנים האלה כשדבקתי בעברית, מה סולף ועוות בטעות או ברשלנות, ומה צונזר במכוון.

אכתוב ביקורת על הספר באנגלית כשאסיים, בינתיים לא יכולתי שלא לשמור את התרעומת, האכזבה והתהיות האלה לעצמי.

צפו בסיקור בוידאו! http://bit.ly/2909NQV :-)

הספר השני בסדרת קורמורן סטרייק - "תולעת משי" היה הרבה יותר סוחף לדעתי מקודמו "קריאת הקוקיה".
(סיקור על קריאת הקוקיה: http://bit.ly/1QYAsMc) העלילה הרבה יותר מתוחכמת ויש לסטרייק המון לקוחות
חדשים מאחר שהוא התפרסם מאוד בספר הקודם! השפה הרבה יותר קלילה וזורמת וזה פלוס ענק לעומת
"קריאת הקוקיה" שבה השפה מתחכמת.
יש הרבה יותר דמויות הפעם ואנחנו נחשפים לצד החשוך של המו"לים והסופרים.
הקשר בין קורמורן ורובין מתחזק והדגש הפעם הוא על העבר של רובין!
הסוף מוחץ. בגלל שהעלילה קצת נגררת עדיין ובגלל שלא אהבתי משהו מאוד
בסיסי בעלילה (שעליו אני מפרט בסרטון) שקלתי לתת לתולעת משי ניקוד נמוך
יותר, אבל בגלל שהסוף כל כך מוחץ! הוא הרוויח אצלי ניקוד גבוה. תיהנו! :-)

יותר טוב מ"קריאת הקוקיה" אבל עדיין מומלץ לרולינג לעסוק בקסמים. אם לא הייתי מחבב - פשוטו כמשמעו - את הבלש בעל רגל העץ סטרייק - לא בטוח שהייתי צולח את המהמורות ואת הפיתולים של המוח שלו והיכולת לאתר את הרוצח, שוב בניגוד לעמדת המשטרה. הסיפור של הבלש סטרייק ועוזרתו החביבה רובין והקשר ביניהם יותר מוצלח בעיני מאשר התעלומה שהיא בעיני שולית לסיפור של הקשר המקצועי והאחר והקונפליקט של רובין באשר לעתידה המקצועי כעוזרת בלש. אשמח לקרוא עוד ולו משום שאני מחבב מאוד את הצמד הזה- אשמח אם הספר הבא לא יעבור את 300 - 350 ע' - למרות שבסך הכל נהניתי מ- 517 עמודי הספר.

אם אשווה את הספר הזה לספר הקודם בסדרה, קריאת הקוקיה, אז אפשר להגיד שהוא פחות טוב. העלילה, או יותר נכון להגדיר אותה כחקירה, פחות מעניינת מבספר הקודם ולדעתי גם לא כזאת מובנת. אבל אם לא אשווה את הספר, והוא הינו עומד בפני עצמו, עדיין מדובר בספר מתח טוב ולא צפוי. אני מאוד ממליצה קודם כל לקרוא את הספר הקודם ואז לעבור לזה.
אני מסכימה עם הביקורת של רויטל ק. שמגיע לג'יי קיי רולינג מחיאות כפיים או טפיחה על השכם שלמרות שיש לה מיליארד דולר היא ממשיכה לכתוב ולהמציא את עצמה מחדש ולדעתי היא גם מצליחה בכך. רק שתשמור על רמה עכבית!