לפעמים, כשספר מדהים אותי ביופיו ובכוחו, אני לא מצליחה לכתוב ביקורת שתהלום את נמיכות הרוח ואת ההערצה ששוטפת אותי.
ולכן נח המבשר קרוב קרוב אל המחשב שלי, נח ולא נשכח, מהדהד בי ולא נזנח.
לפני זמן מה, כשקראתי את הכלה ממומביי, התלוננתי כמו מכורה לספרי מתח מפונקת, שקארין פוסום מכרה לי רומן מתח מעולה בעטיפה של ספר מתח. זאת היתה תלונה טיפשית, אני מודה, כי איכותו של הספר ההוא אינה עומדת לדיון, וגם הכוכב החמישי, שתלשתי ממנו כמין עונש, לא השפיע על יופיו או על היקף מכירותיו.
כשרכשתי את המבשר, נתליתי במילים: "מותחן פסיכולוגי מרתק", שכתב איש הכריכות האחוריות, כדי לדון את הספר לכף זכות עוד לפני קריאתו. ממילא סופרי המתח הסקנדינביים עלו לי על העצבים והצלחתם המסחררת בעולם של כל הבינוניים הללו, גם עוררה את קנאתי.
מיד כשקראתי את שתי הפסקאות הראשונות, הרגשתי כמו מגלה זהב שכורע ברך בערוץ הנחל, מסנן את המים והגרגרים הצהובים מנצנצים באור בתוך שברי סלעים. יש משהו בספרים מעולים, מתפוצצים מכישרון, שאנחנו לא צריכים להתהלך איתם שלושים או ארבעים עמודים כדי להחליט אם הם טובים או לא, הם פשוט לופתים אותנו מהשנייה הראשונה, מהמילה הראשונה, מהשורה הראשונה, מהפסקה הראשונה, כאילו אומרים, כן, שוב הגעת אל אלה המיוחדים.
והם אינם רבים.
בדור האינסטנט הגראפומני, הם נעשים מעטים יותר ויותר.
אלה לא הספרים שמצריכים ניתוחים מיקצועיים ומאמרים מלומדים ואישורים של מבקרי ספרות, בדיוק כמו שיופי אנושי או אומנותי או ויזואלי, אינו מצריך תרגום או תיווך. היופי שם, לוכד את יישותך מן השנייה הראשונה ורק אחר כך אתה מצליח לנשום.
וכך פותחת קארין פוסום את ספרה:
התינוקת ישנה בעגלה מאחורי הבית.
העגלה נקנתה בסניף של רשת בריו, והתינוקת הייתה פעוטה בת שמונה חודשים. היא הייתה מכוסה בשמיכה סרוגה וחבשה לראשה מצנפת תואמת עם סרט כרוך מתחת לסנטר. העגלה עמדה בצל מתחת לעץ האדר, ומאחוריו התנשא היער כמו קיר שחור. האם הייתה במטבח, היא לא ראתה את העגלה מהחלון, אבל אפילו לרגע לא חששה לשלומה של התינוקת.
היא טרחה במטבח, שמחה עד הגג, רגליה קלות כרגלי בלרינה ולבה חף מכל דאגה. היה לה כל מה שאישה יכולה לחלום עליו. יופי, בריאות, אהבה. בית משלה וגינה משלה עם הרודודנדרון ופרחים בשפע. החיים האירו לה פנים."
המילים הצנועות הללו אינן מצליחות לתאר את יופיו של הספר, אבל הן מדגימות את הפסטורליה שמאחוריה, ביער השחור אורבת הסכנה.
תינוקת, יום שמשי, אמא מאושרת, יער שחור, סכנה.
קארין פוסום בוראת את יוני בסקוב, נער רע מבית רע, שאמו השתויה מתבוססת בלכלוך ובהזנחה של עצמה ואביו התפוגג עוד לפני שנולד.
"הוא ישב בלי ניע בכיסא. הוא המשיך להביט באמו במבט צונן. או כמו שאהב לחשוב: אני מביט בה בעיניים של דג. יכולתי להעיר אותך, אם הייתי רוצה. יום אחד כשתעברי את הגבול, אני אעיר אותך בבת אחת. ואת תעופי מהספה ותצרחי, תכסי את הפנים בידיים. אני יכול להרתיח קומקום ולהתיז לך את המים בפרצוף. או משהו אחר, הוא חשב. שומן רותח יהיה יותר יעיל, כמובן. השומן יצרוב את העור הרבה זמן, הוא לא מתאדה כמו מים."
איזה בחור כארז. משאת נפש ממש.
אבל יוני מתחיל בקטן. תעלולים מינוריים, לא מזיקים, לדעתו. הוא המבשר של הרוע. אבל הבשורה לא שופכת דם, ולא מקצרת חיים, ולא גורמת כאב פיזי. אבל הבשורות של יוני גורמות כאב נפשי איום, והן מערערות זוגיות, והן חודרות אל השקט ואל הביטחון שבמשפחתיות וסודקות אותם. הן הולמות בתקווה וקורעות את האשליה, שאנחנו מכסים בה את קשיי החיים, הן מעמידות אותנו מול מראה מעוותת כדי שבמקום דיוקן של שלווה נראה בה מפלצת אורבת מאחורי גבנו.
זהו יוני. ההוגה והמוציא לפועל.
ויוני גם נכד נהדר לסבו הזקן. הוא בא לביקורים במקום אמו האיומה, ומשמש לסב כרית של נוחות ושל אהבה, שמיכה של חיבה ושל שייכות.
אלא שמעשיו של יוני יוצאים מכלל שליטה. סחף, כדור שלג, אפקט הפרפר. לא פרפר אלא יצור אפל.
מנגד נמצאת דמותו של הבלש, פקד קונרד סייר, איש נהדר, בלש נהדר, אדם נפלא, סובלני ופתוח, שמצליח לראות את כל הצדדים של הטרגדיה האנושית הזאת.
הספר הזה הוא עשירי בסדרת של הבלש הזה. הכלה ממומביי הוא החמישי. לאן נעלמו כל השאר, מדוע לא תורגמו הספרים, שמן הסתם הם טובים פי כמה מנשורת נורדית ממוצעת. למו"לים פתרונים.
ולמרות שהתוצאות של מעשיו של יוני מעוררות חלחלה, מצמררות, מזוויעות, לא תוכלו לשכוח לרגע, בדיוק כמו הבלש, כי הצמח הקוצני והרע הזה גדל בקרקע נגועה.
נפלא, נהדר, הופך קרביים ומהפנט.
