קשה להתחמק מתמונתה של אוליביה קולמן, השחקנית המשחקת את תפקידה של לדה בסרט שיצא זה עתה (2021). אז עניין הליהוק נפתר.
הבת האפלה שייך לאחד משתי התקופות בחייה הספרותיים של אלנה פרנטה. שתי תקופות אלה הם אלה של ימי הנטישה ואלה של החברה הגאונה. הבת האפלה, סיפור פטפטני והיסטרי, שייך לימי הנטישה ואינו מוסיף כבוד לפרנטה.
הבת האפלה גודלו כגודל נובלה. לדה בת 48, פרופסורית באוניברסיטת פירנצה, יוצאת לחופשת קיץ. אמר כבר מי שאמר, שחופשות הן בהחלט זמן למתח, לרוגז ולחוסר שביעות רצון. כל אלה מתקיימים כאן בשפע. חייה של לדה נפרשים לפנינו ואנו מגלים דמות לא תמיד נעימה. לדה אמנם הגיעה רחוק בחייה המקצועיים, מספיק לשביעות רצון מסויימת, אבל חייה האישיים לא משהו.
החופשה על חוף הים בקרבת משפה נפוליטנית רועשת וגסה, מעלה אצלה את כל מה שברחה ממנו בנפולי עצמה. הקרבה למשפחה הרועשת, לילדה הקטנה שלהם שאיבדה בובה ושהיא עצמה, לדה, מצאה את הבובה ו"גנבה" אותה, נותן לקורא הזדמנות ללמוד פרקים מתולדותיה של לדה והם לא תמיד מחמיאים. למשל, נטישת הילדות שלה כשהן קטנות ומסירתן לרשות האב הפרוד למשך כשלוש שנים. כל זאת כדי לזכות בחירות מלאה. זה עולה לנוכח הילדה הנפוליטנית שאיבדה בובתה ומשפחתה כמרקחה.
וכך נגררת החופשה, רוגע אין בה, מדי פעם מבקר גבר בדירה, יהיה זה המשגיח המבוגר על הדירה או המציל הצעיר מהחוף. לדה הרי יכולה לארח כל גבר, אבל איכשהו זה יוצא כאילו נעשה בחטא.
ובסוף? בסוף נתגלה מעשה הבובה.
סיפור לא ממש הולם למי שחיברה את החברה הגאונה המופלא.

"הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו- עצמנו לא מצליחים להבין".

סיפורה של לדה, אישה בת 48 היוצאת לבדה לחופשה. בחוף הים, אליו היא מגיעה כל יום, היא מבחינה במשפחה נפוליטנית, כזו שמזכירה לה את משפחתה שלה ואת שורשיה מהם ניסתה לברוח כל חייה. מתוך המשפחה הנפוליטנית החצופה וחסרת הנימוס, תשים לב לדה דווקא אל נינה, אמא צעירה כבת 22 אשר מגיעה כל יום לחוף עם ביתה אלנה. נינה מושכת את תשומת ליבה של לדה העוקבת אחריה מרחוק ומפתחת מעין אובססיה לאישה שהיא כלל אינה מכירה.

אלנה פרנטה לא מפחדת לכתוב על דברים שלא תמיד נכון או נעים להגיד בקול רם, שדים אפלים ומחשבות קשות על החיים שמשתנים עם הבאת ילד לעולם תוך עלילה מפתיעה שמתפתחת לכיוונים לא צפויים.

זהו ספר אפל שיש בו עומק פסיכולוגי עצום המדבר על עולם האימהות, על התחושות המורכבות בין אם לבת, הפחד, רגשות האשם האין- סופיים והשיפוטיות של החברה כלפי כל צעד או החלטה שנעשית בתור אמא.

אנו מתוודעים למחשבותיה של אישה ששאפה להיות "האמא המושלמת" אך רחוקה מכך שנות אור. אישה שלא בחרה באימהות אך נכנסה לתוכה בעל כורחה ונסחפה למערבולת קשה ושואבת. זהו סיפור המספר את סיפורן של כמה נשים במקביל, כאשר ישנו משהו שורשי, עמוק, יצרי וטבעי המחבר בין כולן.

מה שהדהים אותי בספר היא השאלה הלא פתורה - מיהי "הבת האפלה", יכולתי לחשוב לפחות על כמה דמויות שעונות על התיאור הזה והשאלה הזו עדיין מרחפת גם בסיום הקריאה.

ספר מעולה שמותיר מחשבה עמוקה על יצר האימהות, הוויתור העצמי אל מול הגשמת מודל המשפחה ועל גודל האחריות שהטבע מעניק לנו.

אחד הספרים המדכאים ונפלאים שקראתי לאחרונה.

לדה, מרצה לספרות, גרושה ואם לשתי בנות, חווה סוג של תסמונת הקן הריק בעקבות נסיעתן של בנותיה לגור תקופה עם אביהן מעבר לאוקיינוס. היא מחליטה לצאת לחופשת קיץ בעיירת חוף. במהלך השהייה שם היא פוגשת משפחה נפוליטנית גדולה ורועשת שמעוררת בה זכרונות שניסתה להדחיק שנים. היא בולשת אחרי בני המשפחה, הופכת לכמעט אובססיבית לגביהם ולבסוף פולשת לחייהם באופן פעיל.

הספר מכיל לא מעט דילמות שהן מנת חלקן של הנשים. אולי הדילמות הללו הן גם של גברים, אבל לא הרגשתי שהספר הזה מיועד להם. הוא נשי מאוד, אבל לא במובן של צ'יק ליט, אלא במובן של אישה שנותנת אגרוף לבטן הרכה של אישה אחרת. הדילמה של אמהות כקודמת לכל, ביטול עצמי לטובת הילדים, גם במחיר של אומללות ודכאון וההשלכות על אלו המוכנות לעשות מעשה שלא יעשה. הדילמה של זוגיות יציבה, שנראית נפלא על הנייר והעדר תשוקה מול האומץ לטלטל את הסירה. האם הקריירה בלבד יכולה למלא את החללים החסרים? האם רגשות אשמה לא יכולים להמחק גם עשורים לאחר מעשה פזיז? האם אפשר להוציא אדם ממקום בו גדל ולנתק את השורשים או שהמשקע והדיאלקט נשארים לעד? יש המון שאלות קשות בספר הזה ואין הרבה תשובות והקורא נשאר להתמודד לבד עם הדילמות.

הקריאה בספר לא פשוטה, הוא יכול לשעמם לעתים, להטריף ולרצות לעזוב את הקריאה, אך הוא נשאר... נשאר איתי הרבה זמן. סיימתי לקרוא אותו לפני כמה חודשים ורציתי לוותר על כתיבת הביקורת, אבל הספר מסרב לעזוב, אז החלטתי להוציא אותו לחופשי.

סיימתי לקרוא ברגשות מעורבים. מי מאיתנו שעבדה וניהלה גם בית וילדים לא חשה רגשות אשם.. מי לא רצתה לברוח כמה ימים ולהשאיר
את הילדי לבעל או לאמא.... הסיפור הזה ממש חזק והחץ מופנה ופוגע בנשמה.
לדה מרצה לספרות אנגלית יוצאת לחופשה אופטימית בעיירת חוף ושם אחרי מספר ימים שקטים נתקלת במשפחה נפוליטנית גדולה ורעשנית שעצם התנהגותה
הגסה מעלים בה זכרונות קשים מתקופת ילדותה בנפולי ממנה נמלטה בעור שיניה.
עם התקדמות העלילה מצבה הנפשי מתערער, הופכת להיות אובססיבית כלפי המשפחה הנפוליטנית והאמא הצעירה שבה היא רואה את עצמה בהיותה אמא צעירה לשתי הבנות שלה..בהמשך היא עושה מעשה שישפיע עליה ועל עוד דמויות בספר.
קריאת הספר לא פשוטה ולעיתים גם קצת מתסכלת.
הבנתי גם שהספר עובד לסרט ואני חושבת שאוותר על הצפייה. הספר מספיק לי.
למרות שהספר לא פשוט ממליצה ולו בלבד שנכתב ע"י מחברת החברה הגאונה שהוא ספר מעולה.

פרנטה יודעת לספר סיפור. קודם קראתי את הרומנים הנאפוליטנים, ורק אח"כ התפניתי לקריאת "הבת האפלה". אפשר למצוא בו יסודות ספרותיים אשר יתפתחו בנאפוליטנים, את החומר שממנו טווה פרנטה סיפור קסום. ההתבוננות של לדה הגיבורה המספרת על עצמה, על המשפחה הנאפוליטנית אותה היא פוגשת בחוף הים בזמן החופשה שלה- קסומה ומרתקת ולעיתים טורדת נפש. לדה , המספרת אינה קלה עם עצמה ובחירותיה ואף לא עם בנותיה. במהלך הסיפור נחשף פרט חשוב ומשמעותי התורם להבנת מנעיה והתנהגותה של לדה, אך בה בעת מעורר שאלות רבות נוספות.ספר קצר, אולי אף קצר מידי, מעניין וסוחף מאוד. ממליצה

ספר בן 17 בגרסה העברית.
סופרת מאוד מוערכת ופורייה.
אני אוהבת לקרוא סופרים איטלקיים מהקרבה שלי לאיטליה, ומעניין כאן הרצון של הגיבורה להתרחק מנפולי והתרבות שלה לפירנצה והתרבות שלה.
סרטים רבים בעקבות ספרייה.
התחלתי אפילו לצפות בחלק מהסרטים.
חברתי כשנתנה לי את הספר, הוציאה אחד אחד מהמדף, אמרה: נו את יודעת זה טוב כן?
אז כן זה טוב, זה השראה, ההחצנה של האימהות על כול רבדייה, אם זה הגיבורה כבת ורצון שלה להתנתק מהמהות שלה אליה נולדה והאמא שלה והבעיות שהיו לה איתה, ואחר כך היא כאימא והיא כשהבנות שלה גדלו והתרחקו לכיוון האב אז היא מתבוננת וצופה חוקרת מהרהרת באימא אחרת וביתה וגם בגיסתה שעומדת ללדת בהריון ועולה הנושא של ההשתוקקות להביא לעולם חיים חדשים.
נכון סיפור מוזר והזוי, ל כל אחד ואחת זה יכול לקרות פתאום לרדת סתם כך מהפסים אולי הבדידות או הלבדות, אכן מבחירה, מזדהה עם החלק הזה ועם החלק הקודם כאימא ועכשיו גם כסבתא ויכולה להבין הכול.
עצוב לי הסוף שהאימא שבאמצע נעשו חברות בסוף כועסת עליה ולא מוכנה לקבל להכיל להיות וזה מבאס.
אני הבנתי שהספר מתחיל בתאונת דרכים שהגיבורה עוברת בסערת הנפש שלה בחזרתה מהכאילו חופש נופש הזה בעיירת חוף ליד נפולי בחזרה לפירנצה.
גם האייך למלא את החופש בעבודה על שפת הים כל כך מוכר ונחמד והשראה, גם הבחירה של הדירה בבניין ולא בונגלו וילה אוהל חושב זולה על החוף סוויטה מוצאת חן בעיני בסך הכול.
הנ"ל מחשבות שעלו לי תוך כדי קריאה וגם אחרי.
שמה לב שאיננה מדברת על בנות זוג של הגרוש שלה ולא על בני זוג שלה= הנושא אימהות ומקסימום 2 הגברים בחופשה ואין באמת עוד ממש אהה נכון נזכרת שכן יש לו איזו מערכת יחסים שנבעה מזוגות שנפגשו כחברים והקנאה שלה בהתנהלות של האישה עם הילדות שלה, והאסוציאציה הבאה היא ההתמודדויות שלנו כאימהות לפעמים הרבה עם עצמנו סבלנותנו ויכולתנו בגידול בנותינו.
טוב
שמחה שאספתי את עצמי לכאן ממש אחרי 4 ימים, יפה לי , ממש יופי, כול הכבוד. יום שני שמח. 14:05 26-06-2023. שבוע קסמבורך מרפא

ספויילרים למכביר.

לפני שנה בערך, כשמלאו לי עשרים ושש שנים, כיביתי את הטלפון כדי להימנע מברכות ואיחולים ונסעתי לפירנצה בפעם הראשונה בחיי. לא מדובר באירוע ספונטני מדי ומרחיק לכת: פירנצה רחוקה ממני רק שעת נסיעה ברכבת. כל אותו היום שוטטתי מוכה תדהמה באותה עיר רבת יופי וחיכיתי שאיזו תובנה בקשר לחיי תכה בי. חשבתי שאם אקח לעצמי יום חופש, שאם אפרוש מחיי לכמה שעות, מהמחויבויות ומהלימודים ומהאנשים שמילאו את חיי – כמו גם מהיעדרם של אחרים שהיו שם והלכו – שאם אפנה קצת מקום ריק בראש שלי ואלך לאיבוד בעיר רבת יופי , חשבתי שככה אצליח סוף-סוף לעשות סדר לזמזום שיש לי בראש ואולי להבחין בתוכו באיזה משפט ברור ורב משמעות. מיותר לציין שזה לא קרה. הנעליים שבחרתי הכאיבו לי והתיק היה כבד מדי. אחרי הצהריים גם נהייתי רעב. גיליתי שפירנצה לא מכבדת ספונטניות ויש להגיע אליה מאורגנים ועם כרטיסים מוזמנים מראש. ההמון ובליל השפות איבדו די מהר את קסמם והתחילו להציק. רציתי הביתה ורציתי שיום ההולדת יסתיים כבר. וזה בדיוק למה אני, לרוב, לא אוהב ספרי או סרטי חופשות: תמיד נדמה לי שהם משקרים עליי. אם קל לי להאמין לקוסמים שעפים על מטאטים ולערפילאים ששורפים מתכות בבטנם אני מאוד מתקשה להאמין לסיפורים על אנשים שנהנים בחופשה, שמתיידדים עם זר נאה ומסתורי, שמתרחש להם איזה אירוע חסר תקדים טרגי או קומי, שמגלים דבר מה על עצמם. לטעמי, חופשה היא הנגטיב המוחלט של אידיליה: היא נראית כמו אידליה אבל הצבעים אינם טבעיים וגורמים לחוסר נוחות.

"הבת האפלה" הוא הרבה דברים אבל הוא קודם כל ספר חופשה. לדה היא מרצה באוניברסיטה ששתי בנותיה הגדולות-כבר עוזבות לקנדה לגור עם אביהן. לראשונה בחייה מזה הרבה שנים היא לא צריכה לדאוג לאף אחד וכשהקיץ מגיע היא נוסעת לעיירת חוף ושוכרת שם דירה. כבר מתחילת החופשה – שעוד מהפרק הראשון ידוע לנו שהיא תסתיים בתאונת דרכים – במקומה של האידיליה ישנו איזושהו חוסר נוחות שרק הולך, מתבהר וגדל ככל שהספר מתקדם ואת הרוגע של הבקרים הנעימים של לדה בחוף הים מפרה משפחה נפולטנית גדולה שמגיעה אל העיירה. תחילה נדמה שהדבר שמפריע ללדה הוא ההמוניות של המשפחה, המוניות שמזכירה ללדה את משפחתה הנפלוטנית של לדה עצמה, המוניות שלדה התביישה בה וחיפשה תמיד להתרחק ממנה ולהתנהג בנימוס, בקול נמוך ונעים, וכך גם חינכה את בנותיה.

כסיפור-חופשה הספר היה עבורי חוויה מתקנת: גם אם החופשה כללה בתוכה זרים, צרות ותובנות היא לא מאוד התרחקה מחוסר הנוחות והקהות של החופשות שלי, ממכאובים והחטאות וקפריזיות שאני מכיר היטב ולכן ידעתי להעריך. בנוסף, החופשה והקורה בה ניהלו היטב את התנודות הפנימיות של לדה וגילו לאט-לאט ובאופן אמין בהחלט את המפתיע והידוע מראש: "הבת האפלה" זה בעיקר ספר על אמהות. מתוך המשפחה הגסה ההיא, הגדולה, מרובת הדודים והדודנים, מבחינה לדה באם צעירה בשם נינה ובבתה אלנה בת הארבע, בנעימות הליכותיהם, ובעיקר בקשר שלהן שנדמה כמעט סמביוזי, כמעט מושלם, כמעט כמו שקשר בין אם לבתה לכאורה אמור להיות, ושהבת עצמה משבטת אותו ומחקה אותו ביחסה אל הבובה המרוטה שלה כפי שאמה נוהגת בה, מנשקת אותה ומדברת אליה ואוהבת אותה. אחר-כך, ברגע אחד שלא מוצג לקורא אלא רק בדיעבד, גונבת לדה את הבובה של אלנה בלי לדעת למה. המעשה הזה, הלא מנומק אבל הבכל-זאת ברור מאליו, מעציב את הילדה הקטנה שפורצת בבכי שנמשך כמה ימים, שאחר-כך תחלה ויעלה לה החום, וגם כשתבריא עדיין יחסר לה משהו. אמה, בינתיים, תשתגע ותקרע בין אהבתה ובין סבלנותה וחוסר האונים שלה לעזור לביתה, ולדה – תראה את כל זה ותדחה שוב ושוב את החזרת הבובה לבעליה.

אבל למה, בעצם? למה לדה גנבה את הבובה? זאת אולי השאלה הגדולה של הספר, תעלומה שלדה יודעת לענות עליה רק במשיכת כתפיים. בין הגיחות לים והמפגשים עם הנופשים, בין השיחות עם המשפחה הנפולטנית והמציל, בין הערבים בחברת בעל הדירה הזקן: בין לבין ולאט אבל לאט מדי, ובלשון רזה אבל לא חסכנית – מספרת לדה את הסיפור של האמהות שלה ומתוודה על הפעם ההיא שהרגישה שהיא קורסת תחת נטל הבנות ונטשה אותן למשך שנתיים. תחילה הווידוי נעשה כבדרך-אגב אבל אחר-כך מתברר כובד משקלו של האירוע וכנראה הוא-הוא המפתח להכל.

לשונה של לדה היא אותה לשון כנה, אדישה וחדה, שמזוהה אצלי עם פרנטה כבר מקריאת "ימי הנטישה" בלבד ואיננה שונה כמעט מלשונה של אולגה הנטושה שסיפרה באותה כנות, באותה אדישות, באותם אירוניה וולגריות והומור ימים מרים בחייה – ובקריאת החלקים המדברים על נטישת האם את בנותיה הרגשתי דז'ה וו לימי הנטישה ההם, דז'ה וו שכנראה נבע מהטון והבושה הנרמזת. בסופו של דבר חזרה לדה לבנותיה כשהחוסר בהן הכריע אותה ודבר לא הצליח למלא אותו והנה אם כן, פתרון אפשרי לתעלומת הגניבה: אולי ניסתה לדה לשחזר אצל הילדה אלנה את אותו חוסר שהכריע אותה ושמילא אותה כשהבנות נעלמו מחייה, לשחזר אותו כדי לבחון אותו מחדש, כדי להתמודד איתו סוף-סוף, כדי להוכיח לעצמה שאם ללא בנותיה צריכה לחלות ולדעוך ולא לפרוח ולהצליח כפי שקרה לה. ויש גם פיתרון אחר, לא סותר ואפשרי גם הוא ופשוט יותר וסדיסטי פחות: אולי החוסר בבנותיה והגעגועים אליהן שעלו אצלה אחרי שנתיים בלעדיהן לא דעכו מעולם ועכשיו, כשהבנות שוב אינן איתה ונסעו שוב עם אביהן נפתח הפצע מחדש ועצמאותה המשוחזרת של לדה כה הכבידה עליה שדרשה לה בת חדשה, תותבת, ויש שיאמרו: אפלה.

זה ספר של מטריושקות: לדה ושתי בנותיה, האם נינה ובתה אלנה, אלנה והבובה שלה, הבובה של אלנה ובטנה המלאה בבוץ, קרובת משפחתה של נינה והעובר התופח בבטנה. הכל משוכפל, משתקף וחוזר על עצמו. קצת כפי שקורה בטרגדיות, קצת כפי שקרה במאה שנות הבדידות המשוכפלת של בני משפחת בונדייה. יש בזה יופי, הזמנה לפיענוח, למשחק, לניתוח, אבל יש בזה גם משהו מעט מאולץ, "ספרותי", רחוק מהיום-יום, חשוף אולי. לעיתים זה נראה כמו ניסוי מעבדתי לחקר האמהות, ולעיתים זה נראה כמו סיפור של משהו שקרה, וגם כאן וגם כאן מוזמן הקורא להעמיק, לחשוב, לשאול. לא הכל נאמר, לא הכל ברור, לא על הכל יש תשובות. גם פה, כמו ב"ימי הנטישה", עוברת איזושהי חרדה היסטרית-קיומית מדפי הספר אל הקורא, וזה הישג שאסור להמעיט בחשיבותו, גם לא מול המלאכותיות שלפעמים מוצאים בסיפור, שניכרת גם בסימבוליות כמעט-אקדמית ובאקדחים של מערכות ראשונות, מלאכותיות שאפשר לגנות אבל עדיף בעיני להתפעל ממנה וניכרת גם במבנה של הסיפור: הוא מתחיל בתאונה שקורית אחרי הכל, בסוף-בסוף, כשלדה בבית חולים בריאה ושלמה ובנותיה באות לבקר אותה - אבל לא נגמר בה, אלא מעט לפניה. הבנות מתקשרות אחרי הרבה זמן שלא דיברו עם אמן בדיוק כשזו אורזת ועומדת לעזוב. אמא מה איתך, הן שואלות, את כבר לא מתקשרת, את יכולה להגיד לנו לפחות אם את מתה או חיה? והיא עונה במשפט שסוגר את הספר ומסכם אותו, חותם את הלך הרוח הסוער-אדיש ומקדים את תאונת הדרכים, והוא בעיקר יפה, ופרוזאי ואל-ספרותי: "אני מתה אבל אני בסדר".

לעניות דעתי,הספר הזה נכתב כטיוטה של גרסת סיפור. כתוב כרומן למשרתות במסווה שפה אינטליגנטית. קריאת הספר נפסקה באמצע מאכזבה.


אחרי קריאת "הרומאנים הנפוליטניים",הגעתי למסקנה שמשהו או מישהו שכותב את הספרים הללו אינו אותו אחד/ת. אני מכירה את כל התאוריות לגבי זהות המחבר/ת ,אבל בעיקרון זה לא מעניין אותי.

ברור לי שיש פה שיתוף כתיבה של יותר מהמחברת עצמה,ב"הרומאנים הנפוליטניים", יכול להיות שזאת שכתבה את שלושת הספרים הקודמים אכן כתבה ב"הרומאנים הנפוליטניים",את השלד" -הסיפורי העלילתי עצמו,אבל !!!כל מה המרכיבים שמסביב :הדמויות. האווירה,המנהגים,השפה,מערכות היחסים המפותלת בין שתי הגיבורות ,
ומבסיסן מתוארות עוד ועוד מערכות יחסים מקבילות בשכונה זאת לא הייתה היא או או הוא- הסופרת שכתבה את "ימי הנטישה ", "אהבה טורדנית" ,"והבת האפלה" .

אבל אותי זה לא מעניין מי כתב ומהי זהות הכותב. מי שכתב את ה"הרומאנים הנפוליטניים" מגיע פרס נובל לספרות כי הוא מסוג ספרי אלמוות האנושיים.

בסיכום אם השם אלנה פרנטה צץ לכם בראש כציזר לקריאה,אני ממליצה ישר לעבור ולקרוא את "הרומאנים הנפוליטניים," ושם להישאר מחוסרי נשימה ואיבוד ללכת,בדיוק כמו שהיינו קוראים ספרים בשנות העשרה שלנו ,ה-20, שעיצבו את עולמינו הספרותי ובכלל.

על ה"הרומאנים הנפוליטניים",אני צריכה את הזמן שלי כדי לכתוב את מה שספרים אלו עשו לנשמתי.

בעקבות כתבה קטנה של נטע הלפרין בישראל היום: מי מסתתר מאחורי אלנה פרנטה? סיקרנה אותי השאלה הזו. עשיתי גוגל קצר ולא גיליתי מי עומדת מאחורי השם הזה אלא רק שהיא סופרת איטלקייה די מוערכת, ששומרת בקנאות על אנונימיותה , דבר מאד נדיר בימינו.
החלטתי לקרוא את הספר שיצא ב2006 "הבת האפלה". האמת די נדהמתי מהסיפור , מהגילוי לב שבו היא כותבת על נושא מאד שחוק , האימהות, היא מציפה אותו מכל כיוון אפשרי. אז גם הבנתי מדוע הסופרת שומרת על אלמוניותה, כי רק כך אפשר לספר דברים , כנראה, שיוצאים מהלב ללא התייפייפות וכנראה שלוחצים לה בנשמה .וכמו שהיא כותבת : "הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו עצמנו לא מצליחים להבין".
הסיפור הוא על לדה, אישה גרושה, מרצה ששתי בנותיה בנות ה-20 עברו לגור עם אביהן בקנדה והיא נשארה באיטליה. הספר פותח ביציאתה לנופש (חופש-תרתי משמע)לחוף הים בנפולי.
בחוף הים היא נתקלת במשפחה נפוליטנית רעשנית וגדולה, ואז עולות בנפשה הזיכרונות כילדה בנפולי, יחסיה המעורערים עם אמה .ורגשות האשם שמלווים אותה בתיפקודה כאמא לשתי בנותיה, התסכולים , נושא שכביכול השאירה מאחוריה עם עזיבתן , אך לא כך קורה מצבה הנפשי מתערער ככל שהיא נעשית אובססיבית למשפחה הנפוליטנית. עושה מעשים חריגים ויוצאי דופן .החופש אליו יצאה הפך לימים של חשבון נפש קשה כאמא , הזיכרונות שלה על עצמה כאימא, מציפים אותה.
לבובה בסיפור (גם התמונה של עטיפת הספר) , יש תפקיד מרכזי בספר . בספר יש התייחסות לנושא שמעסיק נשים רבות בעולם : קריירה מול הקמת משפחה." ככה ,בגיל עשרים וחמש ,כל המשחקים האחרים נגמרו בשבילי. האב רץ אל העולם, אל הזדמנות אחרי הזדמנות..." בסיפור היא גם מעלה את הנושא של נשים על האפשרות לשמור על עצמאיות וחופש כאישה מול הצורך לטפל ולתפקד כהורה.
ספר מעניין שדי הביא אותי בשוק למקרא המחשבות ,הרעיונות בספר, והטון של המילים של לדה, אנטי אימהות , רק לקראת הסוף הטון מתרכך.
לדוגמא :"מסתכלים בילד ומיד מתחיל המשחק של "למי הוא דומה"...למעשה הוא אך ורק חומר חי, בשר אקראי מתוך אינסוף ,תוצר של שרשרת ארוכה של אורגניזם" עמ'42. או, "התבוננתי בילדה ,אבל כשראיתי אותה ככה, לבד, ואף על פי כן עם כל אבות-אבותיה הדחוסים בבשרה, חשתי רגש דומה לדחייה