ביקורת ספרותית על הבת האפלה - הספריה החדשה # מאת אלנה פרנטה
ספר טוב

---

ספויילרים למכביר.

לפני שנה בערך, כשמלאו לי עשרים ושש שנים, כיביתי את הטלפון כדי להימנע מברכות ואיחולים ונסעתי לפירנצה בפעם הראשונה בחיי. לא מדובר באירוע ספונטני מדי ומרחיק לכת: פירנצה רחוקה ממני רק שעת נסיעה ברכבת. כל אותו היום שוטטתי מוכה תדהמה באותה עיר רבת יופי וחיכיתי שאיזו תובנה בקשר לחיי תכה בי. חשבתי שאם אקח לעצמי יום חופש, שאם אפרוש מחיי לכמה שעות, מהמחויבויות ומהלימודים ומהאנשים שמילאו את חיי – כמו גם מהיעדרם של אחרים שהיו שם והלכו – שאם אפנה קצת מקום ריק בראש שלי ואלך לאיבוד בעיר רבת יופי , חשבתי שככה אצליח סוף-סוף לעשות סדר לזמזום שיש לי בראש ואולי להבחין בתוכו באיזה משפט ברור ורב משמעות. מיותר לציין שזה לא קרה. הנעליים שבחרתי הכאיבו לי והתיק היה כבד מדי. אחרי הצהריים גם נהייתי רעב. גיליתי שפירנצה לא מכבדת ספונטניות ויש להגיע אליה מאורגנים ועם כרטיסים מוזמנים מראש. ההמון ובליל השפות איבדו די מהר את קסמם והתחילו להציק. רציתי הביתה ורציתי שיום ההולדת יסתיים כבר. וזה בדיוק למה אני, לרוב, לא אוהב ספרי או סרטי חופשות: תמיד נדמה לי שהם משקרים עליי. אם קל לי להאמין לקוסמים שעפים על מטאטים ולערפילאים ששורפים מתכות בבטנם אני מאוד מתקשה להאמין לסיפורים על אנשים שנהנים בחופשה, שמתיידדים עם זר נאה ומסתורי, שמתרחש להם איזה אירוע חסר תקדים טרגי או קומי, שמגלים דבר מה על עצמם. לטעמי, חופשה היא הנגטיב המוחלט של אידיליה: היא נראית כמו אידליה אבל הצבעים אינם טבעיים וגורמים לחוסר נוחות.

"הבת האפלה" הוא הרבה דברים אבל הוא קודם כל ספר חופשה. לדה היא מרצה באוניברסיטה ששתי בנותיה הגדולות-כבר עוזבות לקנדה לגור עם אביהן. לראשונה בחייה מזה הרבה שנים היא לא צריכה לדאוג לאף אחד וכשהקיץ מגיע היא נוסעת לעיירת חוף ושוכרת שם דירה. כבר מתחילת החופשה – שעוד מהפרק הראשון ידוע לנו שהיא תסתיים בתאונת דרכים – במקומה של האידיליה ישנו איזושהו חוסר נוחות שרק הולך, מתבהר וגדל ככל שהספר מתקדם ואת הרוגע של הבקרים הנעימים של לדה בחוף הים מפרה משפחה נפולטנית גדולה שמגיעה אל העיירה. תחילה נדמה שהדבר שמפריע ללדה הוא ההמוניות של המשפחה, המוניות שמזכירה ללדה את משפחתה הנפלוטנית של לדה עצמה, המוניות שלדה התביישה בה וחיפשה תמיד להתרחק ממנה ולהתנהג בנימוס, בקול נמוך ונעים, וכך גם חינכה את בנותיה.

כסיפור-חופשה הספר היה עבורי חוויה מתקנת: גם אם החופשה כללה בתוכה זרים, צרות ותובנות היא לא מאוד התרחקה מחוסר הנוחות והקהות של החופשות שלי, ממכאובים והחטאות וקפריזיות שאני מכיר היטב ולכן ידעתי להעריך. בנוסף, החופשה והקורה בה ניהלו היטב את התנודות הפנימיות של לדה וגילו לאט-לאט ובאופן אמין בהחלט את המפתיע והידוע מראש: "הבת האפלה" זה בעיקר ספר על אמהות. מתוך המשפחה הגסה ההיא, הגדולה, מרובת הדודים והדודנים, מבחינה לדה באם צעירה בשם נינה ובבתה אלנה בת הארבע, בנעימות הליכותיהם, ובעיקר בקשר שלהן שנדמה כמעט סמביוזי, כמעט מושלם, כמעט כמו שקשר בין אם לבתה לכאורה אמור להיות, ושהבת עצמה משבטת אותו ומחקה אותו ביחסה אל הבובה המרוטה שלה כפי שאמה נוהגת בה, מנשקת אותה ומדברת אליה ואוהבת אותה. אחר-כך, ברגע אחד שלא מוצג לקורא אלא רק בדיעבד, גונבת לדה את הבובה של אלנה בלי לדעת למה. המעשה הזה, הלא מנומק אבל הבכל-זאת ברור מאליו, מעציב את הילדה הקטנה שפורצת בבכי שנמשך כמה ימים, שאחר-כך תחלה ויעלה לה החום, וגם כשתבריא עדיין יחסר לה משהו. אמה, בינתיים, תשתגע ותקרע בין אהבתה ובין סבלנותה וחוסר האונים שלה לעזור לביתה, ולדה – תראה את כל זה ותדחה שוב ושוב את החזרת הבובה לבעליה.

אבל למה, בעצם? למה לדה גנבה את הבובה? זאת אולי השאלה הגדולה של הספר, תעלומה שלדה יודעת לענות עליה רק במשיכת כתפיים. בין הגיחות לים והמפגשים עם הנופשים, בין השיחות עם המשפחה הנפולטנית והמציל, בין הערבים בחברת בעל הדירה הזקן: בין לבין ולאט אבל לאט מדי, ובלשון רזה אבל לא חסכנית – מספרת לדה את הסיפור של האמהות שלה ומתוודה על הפעם ההיא שהרגישה שהיא קורסת תחת נטל הבנות ונטשה אותן למשך שנתיים. תחילה הווידוי נעשה כבדרך-אגב אבל אחר-כך מתברר כובד משקלו של האירוע וכנראה הוא-הוא המפתח להכל.

לשונה של לדה היא אותה לשון כנה, אדישה וחדה, שמזוהה אצלי עם פרנטה כבר מקריאת "ימי הנטישה" בלבד ואיננה שונה כמעט מלשונה של אולגה הנטושה שסיפרה באותה כנות, באותה אדישות, באותם אירוניה וולגריות והומור ימים מרים בחייה – ובקריאת החלקים המדברים על נטישת האם את בנותיה הרגשתי דז'ה וו לימי הנטישה ההם, דז'ה וו שכנראה נבע מהטון והבושה הנרמזת. בסופו של דבר חזרה לדה לבנותיה כשהחוסר בהן הכריע אותה ודבר לא הצליח למלא אותו והנה אם כן, פתרון אפשרי לתעלומת הגניבה: אולי ניסתה לדה לשחזר אצל הילדה אלנה את אותו חוסר שהכריע אותה ושמילא אותה כשהבנות נעלמו מחייה, לשחזר אותו כדי לבחון אותו מחדש, כדי להתמודד איתו סוף-סוף, כדי להוכיח לעצמה שאם ללא בנותיה צריכה לחלות ולדעוך ולא לפרוח ולהצליח כפי שקרה לה. ויש גם פיתרון אחר, לא סותר ואפשרי גם הוא ופשוט יותר וסדיסטי פחות: אולי החוסר בבנותיה והגעגועים אליהן שעלו אצלה אחרי שנתיים בלעדיהן לא דעכו מעולם ועכשיו, כשהבנות שוב אינן איתה ונסעו שוב עם אביהן נפתח הפצע מחדש ועצמאותה המשוחזרת של לדה כה הכבידה עליה שדרשה לה בת חדשה, תותבת, ויש שיאמרו: אפלה.

זה ספר של מטריושקות: לדה ושתי בנותיה, האם נינה ובתה אלנה, אלנה והבובה שלה, הבובה של אלנה ובטנה המלאה בבוץ, קרובת משפחתה של נינה והעובר התופח בבטנה. הכל משוכפל, משתקף וחוזר על עצמו. קצת כפי שקורה בטרגדיות, קצת כפי שקרה במאה שנות הבדידות המשוכפלת של בני משפחת בונדייה. יש בזה יופי, הזמנה לפיענוח, למשחק, לניתוח, אבל יש בזה גם משהו מעט מאולץ, "ספרותי", רחוק מהיום-יום, חשוף אולי. לעיתים זה נראה כמו ניסוי מעבדתי לחקר האמהות, ולעיתים זה נראה כמו סיפור של משהו שקרה, וגם כאן וגם כאן מוזמן הקורא להעמיק, לחשוב, לשאול. לא הכל נאמר, לא הכל ברור, לא על הכל יש תשובות. גם פה, כמו ב"ימי הנטישה", עוברת איזושהי חרדה היסטרית-קיומית מדפי הספר אל הקורא, וזה הישג שאסור להמעיט בחשיבותו, גם לא מול המלאכותיות שלפעמים מוצאים בסיפור, שניכרת גם בסימבוליות כמעט-אקדמית ובאקדחים של מערכות ראשונות, מלאכותיות שאפשר לגנות אבל עדיף בעיני להתפעל ממנה וניכרת גם במבנה של הסיפור: הוא מתחיל בתאונה שקורית אחרי הכל, בסוף-בסוף, כשלדה בבית חולים בריאה ושלמה ובנותיה באות לבקר אותה - אבל לא נגמר בה, אלא מעט לפניה. הבנות מתקשרות אחרי הרבה זמן שלא דיברו עם אמן בדיוק כשזו אורזת ועומדת לעזוב. אמא מה איתך, הן שואלות, את כבר לא מתקשרת, את יכולה להגיד לנו לפחות אם את מתה או חיה? והיא עונה במשפט שסוגר את הספר ומסכם אותו, חותם את הלך הרוח הסוער-אדיש ומקדים את תאונת הדרכים, והוא בעיקר יפה, ופרוזאי ואל-ספרותי: "אני מתה אבל אני בסדר".

» ביקורות נוספות של zooey glass
» ביקורות נוספות על הבת האפלה - הספריה החדשה #