"הדברים שהכי קשה לספר עליהם הם אלה שאנו- עצמנו לא מצליחים להבין".
סיפורה של לדה, אישה בת 48 היוצאת לבדה לחופשה. בחוף הים, אליו היא מגיעה כל יום, היא מבחינה במשפחה נפוליטנית, כזו שמזכירה לה את משפחתה שלה ואת שורשיה מהם ניסתה לברוח כל חייה. מתוך המשפחה הנפוליטנית החצופה וחסרת הנימוס, תשים לב לדה דווקא אל נינה, אמא צעירה כבת 22 אשר מגיעה כל יום לחוף עם ביתה אלנה. נינה מושכת את תשומת ליבה של לדה העוקבת אחריה מרחוק ומפתחת מעין אובססיה לאישה שהיא כלל אינה מכירה.
אלנה פרנטה לא מפחדת לכתוב על דברים שלא תמיד נכון או נעים להגיד בקול רם, שדים אפלים ומחשבות קשות על החיים שמשתנים עם הבאת ילד לעולם תוך עלילה מפתיעה שמתפתחת לכיוונים לא צפויים.
זהו ספר אפל שיש בו עומק פסיכולוגי עצום המדבר על עולם האימהות, על התחושות המורכבות בין אם לבת, הפחד, רגשות האשם האין- סופיים והשיפוטיות של החברה כלפי כל צעד או החלטה שנעשית בתור אמא.
אנו מתוודעים למחשבותיה של אישה ששאפה להיות "האמא המושלמת" אך רחוקה מכך שנות אור. אישה שלא בחרה באימהות אך נכנסה לתוכה בעל כורחה ונסחפה למערבולת קשה ושואבת. זהו סיפור המספר את סיפורן של כמה נשים במקביל, כאשר ישנו משהו שורשי, עמוק, יצרי וטבעי המחבר בין כולן.
מה שהדהים אותי בספר היא השאלה הלא פתורה - מיהי "הבת האפלה", יכולתי לחשוב לפחות על כמה דמויות שעונות על התיאור הזה והשאלה הזו עדיין מרחפת גם בסיום הקריאה.
ספר מעולה שמותיר מחשבה עמוקה על יצר האימהות, הוויתור העצמי אל מול הגשמת מודל המשפחה ועל גודל האחריות שהטבע מעניק לנו.




