ביקורת ספרותית על עין החתול - תרגום חדש מאת מרגרט אטווד
ספר לא משהו

---

מגדל פיקוח למשבחים ולמהללים: למה עפתם? בואו ונחתו בחזרה. כגודל הבילדאפ, כך היה גודל אכזבתי. שנים שאני שומע על אטווד כסופרת מבריקה ומוכשרת, כנראה הכי מוערכת מבין הסופרות הנמצאות כיום בחיים. הספר הזה נמצא בכ"כ הרבה רשימות קריאת חובה והמלצות, מאוזכר לעתים כה קרובות, שהייתי בטוח שאהנה מכל רגע שאקרא בו. טעות. ציפיתי לספר שעוסק ביחסי בריונות בין ילדות שהן לכאורה חברות של איליין הגיבורה, לבין איליין עצמה. כך אכן היה בחצי הראשון או אפילו בשליש הראשון. מהר מדי, לפחות ביחס לאורכו של הספר, העלילה עוברת לתקופת התיכון של איליין, לתקופת לימודיה באוניברסיטה, לשנים הראשונות בתור אמנית מתחילה ולקשריה הזוגיים שגם הבשילו להורות. הייתי אומר שאפשר לראות את הזרעים שנשתלו ע"י קורדליה ועושות דבריה נטולות המחשבה העצמאית, גדלים והופכים לעץ עם שורשים חזקים, שמטיל צל ענק, ענפיו שורטים את איליין הבוגרת ומשתרגים סביבה. הייתי יכול לומר זאת, אבל זה היה רחוק מאוד מהאמת. האמת תהיה קרובה יותר לפלאשבקים של הילדות הרעות האלה שותלות את הזרעים, כי בעיניי (ספוילר קטן) איליין פשוט התחזקה אבל לא שכחה. זה טבעי, זה הגיוני, זה לא ממש מיוחד.

למי אין טראומות ילדות? אולי למי שנולד עם כפית זהב בפה, וגם זה בספק. רובנו נפגענו ע"י ילדים אחרים או ע"י בני משפחה שאמרו משפט מעליב בנקודה כזאת או אחרת. מי שלא היה בצד הנפגע היה בצד הפוגע וייתכן שהיום הפוגעים חווים את התנהגותם כטראומה, מתביישים במעשיהם. לא תמיד נוכל להגדיר במילים איך טראומות הילדות עיצבו אותנו להיות מי שאנחנו היום. לצערי, גם לא מצאתי קשר ברור בין טראומות הילדות של איליין לבין התנהגותה כבוגרת. בעיניי, בניגוד ל "בדידותם של המספרים הראשוניים" שמתאר בעדינות, רגישות ואמפתיה גדולה אנשים עם צלקות ילדות עמוקות והתמודדותם עם החיים הבוגרים אח"כ, ב "עין החתול" לא התחברתי לגיבורה. איליין לא ריגשה אותי, לא עוררה אצלי הזדהות ובחלק גדול מהזמן אפילו עצבנה אותי. לא משנה כמה הילדה רוצה חברות וכמה עד גיל מאוחר יחסית לא הייתה במסגרת מסודרת של בית ספר, אם חברות שלה מתעללות בה רגשית וגורמות לה לזייף מחלה כדי שלא תצטרך להגיע לבית הספר ולראות אותן, היא מתנהגת בחוסר היגיון משווע כשהיא ממשיכה להיות חברה שלהן.

העניין שלי בספר היה גם במידה רבה היותו כתוב ע"י סופרת, שכן כפי שציינתי בעבר, יוצא לי בעיקר לקרוא סופרים ולא סופרות. זה לא עניין חדש, אני לא היחיד וזה אפילו לא חל על קוראים גברים בלבד. מאחורי זה יש מכלול של סיבות. עובדתית רוב הספרים בלב הקונצנזוס נכתבו ע"י גברים. רוב הקלאסיקות העל זמניות, רוב רבי המכר. שימו לב שאני אומר רוב ולא כל, אל תתנגחו בי בבקשה. לא אתיימר לנתח את הסיבות לכך ולפתור את החידה רק לאחר קריאה של ספר אחד של סופרת מובילה, אבל אולי חלק מזה טמון באמירה השנויה במחלוקת שאישה ממוצעת אומרת 20,000 מילים ביום והגבר הממוצע אומר 7000 מילים. למשל אני הרגשתי שהספר לקה בפירוט יתר. למה חשוב שאבין בדיוק איך נראה הבניין שבו לימד אביה? למה אני צריך לקרוא מה היה בכל צנצנת פורמלין במעבדה שלו? למה שיעניין אותי מה לבשה האישה הזאת והזאת במפגש ביניהן? ועוד ועוד. גם בלי התיאורים הנמרחים האלה, הרגשתי שהספר היה יכול להיות קצר יותר בשליש. ברבע. רבאק, אפילו בחמישית. הוא בהחלט ארוך מדי בשביל ספר לא זורם, עם גיבורה שקשה להתחבר אליה, עם התרחשויות מעטות מדי ועם כל כך מעט תובנות ומשפטים יפים שאקח איתי הלאה. עוצר נשימה? בכלל לא. טורד מנוחה? ממש לא. מצחיק? אפילו לא קצת. מלא חמלה? לא מצדי לפחות. חבל לי שהגעתי לסופו.

» ביקורות נוספות של קראתי-קורא-אקרא (תומר)
» ביקורות נוספות על עין החתול - תרגום חדש