ביקורת ספרותית על עין החתול - תרגום חדש מאת מרגרט אטווד
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום ראשון, 5 באוגוסט, 2018
ע"י yaelhar


#
בהתבוננות מבחוץ קשה לדעת למה ילד מסויים נדחה והופך מושא התעללות לשאר הילדים. האחרונים שיכולים להבין את הסיבות הם ההורים. הם מסתכלים על הילד שלהם בעיניים שונות משמסתכלים עליו חבריו. הם גם נעלבים במקומו וכועסים במקומו. אם תשאל הורים – דחייתו, של הילד שלהם, השפתטו, התעללות בו היא בגלל ילדים מרושעים. והאמירה "ילדים הם אכזריים" נפוצה כל כך שאף אחד לא בודק בציציותיה. ילדים הם אכזריים? ומה עם מבוגרים מאחורי החזות המנומסת? גם הילד עצמו, אם תשאלו אותו לא יודע למה. וברוב המקרים אחרי מספר שנים, הוא לא יזכור את הפרטים שהיו כה דרמטיים בזמנם. זה פשוט קרה.

בכתה א' למדתי בשלושה בתי ספר שונים. שליש בכל בית ספר. מהשליש הראשון אני לא זוכרת הרבה. השליש השני היה סיוט. הגעתי - זרה לא מוכרת - לקבוצת ילדים שגדלו וחיו יחד בקיבוץ. למדתי איתם בבי"ס באחד המושבים הסמוכים - הוסענו לשם בעגלה רתומה לטרקטור - מה שהיה יכול להיות מגניב, לולא הבעיטות והצביטות בדרך. ברור שלא אמרתי כלום לאמא שלי – כשהיא שאלה על הסימנים הכחולים והאדומים אמרתי שנפלתי, נתקלתי, נשרטתי וכו'. שתקתי לגמרי – גם בכיתה (זה לא היה קשה) - ואז זימנו אותי ואת אמא שלי לפגישה עם המנהלת והמפקח, לדון בהמשך החינוך שלי. כי אני, נראה להם, זקוקה לחינוך מיוחד: לא מבינה את חומר הלימוד, לא יודעת לענות על שאלות, לא יודעת לקרוא. אמא שלי - שידעה שלמדתי לקרוא (לבד, בניגוד לרצונה...) לפני גיל 4, ובבית אני קוראת ספרים של "ילדים גדולים" – התקוממה וכעסה. ושם, מול כל החבורה הנכבדת היא שידלה, פיתתה, שיכנעה, איימה והתישה אותי עד שהתרציתי והקראתי להם מה שכתוב בדף אקראי מספר הלימוד. מישהו שם התקשה לקבל את העובדה שאני, כנראה, יודעת לקרוא. שלפו לי את "אנשי פנפילוב" מהמדף ואני הקראתי קצת מהשיעמומון הזה (בלי ניקוד ועם פונט בלתי אפשרי), ואף עניתי לשאלותיהם והסברתי מה הבנתי... שלושת החודשים האלה היו התקופה היחידה בחיי שמעמדי החברתי היה נחות. למרות ששאר חיי היו מרופדים היטב מבחינת מעמד חברתי, מעולם לא שכחתי את שלושת החודשים בהם הדחוייה של הקבוצה נהנתה להתעלל בי ולהוכיח שיש נחותה ממנה...

בספר הזה, שהוא סיפור אוטוביוגרפי המוסווה בקושי, ההתעללות והדחייה של איליין המספרת אותו בגוף ראשון, מרכזיים מאד. הוא חושף לעינינו שמץ מהסיבה להתעללות חברתית בילד/ה. הילד הדחוי, בו מתעללים, הוא זר, שמסיבה כלשהי נמנעה ממנו הבנה של המפה החברתית, ונסיונותיו להשתלב גורמים לו להפוך פגיע. הלהקה מזהה את הזר ומנקרת בו להקיאו מתוכה. בסיפור הזה איליין ואחיה לא נתקלו בדרך כלל בילדותם בילדים אחרים, נסעו עם הוריהם למסעות מחקר-שדה בטבע (האב היה אנתומולוג) נסיונותיה הנואשים של איליין להשתלב בחברת בנות גילה, גרמו לה להפוך קורבן של התעללות (נפשית, לא גופנית) והביאו לתגובות קשות שלה.

מה שהטריד אותי בסיפור הוא, שלמרות שהוא נכתב כשאטווד היתה בת 49, נראה שהצורך שלה באישורים של אחרים ובהשתייכות לא עבר תהליך של התבגרות. היא גורמת לקוראיה לרחם על הילדה שהיתה, ולא נראה שחלה התפתחות כלשהי בדמותה של הגיבורה עם בהתבגרותה. גם כבוגרת היא עדיין משוועת להסכמה ולקבלה, מוכנה לסבול ולהקריב כדי להתקבל על ידי הילדות האחרות. היא גם קופצת בשמחה על ההזדמנות להתעלל בנחותות ממנה, בלי יותר מדי מודעות עצמית. אולי אפשר להבין את זה – הדחייה והנידוי שלה נמשכו הרבה יותר משלושה חודשים. אבל למרות שהוא כתוב בצורה נמרצת ועניינית, כרגיל אצל אטווד, ושנראה כאילו היא יודעת לאן היא רוצה להגיע - התאכזבתי.
35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
yaelhar (לפני 4 חודשים)
תודה רבה, באיחור, Pulp_Fiction
אתה צודק. העולם בנוי על אישורים של אחרים, וגם מבוגרים זקוקים להם. ואתה צודק גם כאצל ילדים ומתבגרים הצורך הזה חשוף. מצד שני אני חושבת שזה עניין של מידה. ומבוגר הזקוק לזה בכמות של ילד, יגרום לעצמו ולסובבים אותו קשיים ניכרים.
Pulp_Fiction (לפני 4 חודשים)
מרתק ויפה. הצורך באישורם של אחרים לא תמיד עובר הליך של התבגרות. הרבה פעמים הוא חי וקיים - פשוט עובר סובלימציה או הסוואה כלשהי. אם הכפתורים הנכונים נלחצים איכשהו, נפגוש אותו אף בקרב בעלי תפקידים בכירים ומלומדים.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
נאורים = יודעים שיש לפחות שני צדדים למטבע, ולא בהכרח "הצד שלהם" הכי צודק...
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
הבית כמקום מכיל ובטוח לא אמור למנוע את הבעיות בחוץ אלא לתת קונטרה, להקל על הקושי הרגשי, ולעזור בטווח הארוך.
לא מעט אנשים שחוו קושי חברתי בילדותם התבגרו והפכו למבוגרים נורמטיבים עם קשרים חברתיים תקינים.
מה גורם לשינוי הזה?
מן הסתם יש יותר מגורם אחד.
טענת אנשי המקצוע היא שבית שנותן גב חזק לילד הוא אחד המשמעותיים שבהם. מן הסתם הוא לא בלעדי.

לא יודעת לגבי נאורים אבל כאמור, הניסיון האישי שלי שונה.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
רב תודות, מיכל
אני חשבתי שהסיפור האישי מדגיש את הנקודה, צר לי שהוא השאיר טעם מריר.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
חני - דעתך נכונה כמו דעתי.
והיות ושתי הדעות שונות - נסכים נא לא להסכים (-;
yaelhar (לפני 4 חודשים)
רויטל - אין שום נימוקים לסתור את מה שכתבת.
הכל נכון התיאורייה אבל שונה במציאות.
אני חושבת שאת צודקת בהחלט בקביעה שלא להתחפר במסכנות ובקורבנות. זה יעשה את הנזק האמיתי לטווח רחוק.

לדעתי מעט מאד ילדים יבינו את "שיקוף ההתנהגות" שלהם ויוכלו להפיק ממנו תועלת (אגב, כך גם מעט מדי מבוגרים...) כי המשקף את ההתנהגות עושה זאת מתוך הבנתו את ההתנהגות הראוייה, ולא תמיד מבין את השלכותיה של ראייתו.
אכן אנשי מקצוע נוטים להגיד דברים בסיגנון "מפלט מפני החוץ" "מקום בטוח, מכיל ואוהב" אבל אלה, מן הסתם, היו שם תמיד - והילד עדיין נתקל בקשיים בחוץ.

לגבי לזכור שיש ילד בצד השני - אני בטוחה שהורים נאורים זוכרים את זה. האם זה משנה את רגשותיהם? לא בטוח בכלל.

מיכל (לפני 4 חודשים)
מאוד מסכימה עם המשפט שלך ש הבית הוא המקום עם הכי הרבה מחלוקות. זה טבעי כי אלה שחיים יחד איכפת להם יותר ולכן הקונפליקטים.

ביקורת מעולה שבמעולות ורק הסיפור האישי השאיר לי טעם קצת מריר.
חני (לפני 4 חודשים)
בית לא סתם " מקום גידולו של הילד". הוא דמות חיקוי. הוא המקפצה שאתה הוא עף.
הוא העוגן. בבית ההיכל שבפנים וההיכל החיצוני
נבנים לכדי שלמות...חינוך יעל הוא לגמרי לא פשוט
ואם יש לילד בעיה הראשונים שאמורים לאבחן ולתת
סיוע מידי הם ההורים..זה לא תאוריה בשבילי. אילו החיים עצמם.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
ברור שהורים לא יכולים להיות אובייקטיבים כלפי הילד שלהם אבל לפעמים הורים כן מבינים, כן רואים על איזה "כפתורים" הילד שלהם לוחץ ומה בהתנהגות שלו מעורר תגובות מסויימות.
וזה שמבינים - לא אומר שיודעים איך לעזור.
הורים לא יכולים לפתור לילד בעיות חברתיות, זה נכון.
אבל הם כן יכולים לנסות לשקף לו את ההתנהגות שלו, ללמד אותו התנהגויות אחרות, ואם העצות מחטיאות את המטרה (ואני לא חושבת שזה בהכרח כך) - להפנות לאיש מקצוע שיכול לעזור.
הורים יכולים ליצור עבור הילד את המקום הבטוח, המכיל והאוהב, המפלט מפני ה"חוץ" - שמעתי מאשת מקצוע בתחום שזה אחד הדברים המשמעותיים שמבדילים בין מי שמצליח להתגבר על הפגיעה ולעבור הלאה לבין מי שלא מצליח.
וכן, יש דברים שרק הניסיון והזמן מלמדים, ויש מי שלא ילמד אף פעם.
ברור שאין פתרונות קסם, אבל יש הרבה דרכים לנסות לעזור לפני שמרימים ידיים.

ונכון, קשה שלא להאשים את הצד השני אבל אני כן מאמינה שגם הורה יכול לזכור שבצד השני יש ילד, שגם לו יש סיבות ומניעים וקשיים.
ואני לא סתם מאמינה בזה, אני יודעת מניסיון שזה אפשרי.
אני חושבת שאם הורה ישקף את זה לילד שלו (לא לקחת צד לטובת הילד השני, אבל כן להכיר בכך שהוא לא בהכרח ילד מרושע, ובעיקר להכיר בכך שאנחנו לא יכולים לשנות את הילד האחר, את עצמנו - כן) - הוא יעשה חסד עם הילד שלו. במקום להתחפר במקום הקרבני והעלוב, ללמוד מורכבות, לחשוב מה אפשר לשנות.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
תודה רבה, חני.
אני חולקת עלייך. הבית הוא מקום גידולו של הילד. משם הוא ייצא לחיים. הניסיון מלמד שהבית הוא המקום עם הכי הרבה מחלוקות. זה טבעי כי אלה שחיים יחד איכפת להם יותר ולכן הקונפליקטים. הבית הוא המקום שאמור להכין את הילד לחיים כולל להתמודד עם קשיים. ״לאהוב אותו ללא תנאים״ נשמע טוב בתאורייה אבל יקשה עליו בהתמודדות האמיתית שהיא בחוץ.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
תודה רבה, אפרתי.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
תודה רבה רויטל
קראתי את התגובה שלך כמה פעמים כדי להיות בטוחה שהבנתי נכון.

העניין הוא שככל שנסיוני מגיע תמיד הורים מסתכלים על הילד שלהם בעיניים שלהם ולא יכולים לראות אותו כפי שהחברה רואה אותו. והדברים אף פעם לא פשוטים. כי ההורים גידלו אותו על רקע שנראה להם נכון. ופתאום הם רואים שהם מנעו ממנו משהו שיכול היה לעזור לו כשקשה. התגובה של ההורה היא תמיד רגשית (לפי תפיסת עולמו) וגם אם הוא נאור הוא לא יכול שלא להאשים את האחרים לא חשוב באיזה צד של המיתרס הוא נמצא. הורים נותנים לילד עצות בכוונה טובה, אבל מחטיאים לגמרי את המטרה.

השורה התחתונה של מה שאני אומרת: הורים ממלאים הרבה צרכים לילד שלהם. הם לא יכולים לפתור לו בעיות חברתיות (אם הייתי מצליחה להדגיש, לכתוב בצבע, להגדיל פונט כל אלה היו במשפט האחרון)
yaelhar (לפני 4 חודשים)
תודה רבה, אתל
(אני לא חושבת שהאכזבה שלי היא כי הגיבורה נשאה את מטען הדחייה במשך חייה. מי כמוני יודעת שאנשים נבנים סביב חוויות מעצבות ולא פשוט, כדברייך, לשנות התנהגות. האכזבה שלי נבעה מהעובדה שנראה לי שהסופרת חשבה שהדמות שבנתה הצליחה להתמודד עם העבר הכואב. פה, לדעתי, לסופרת אין מושג לגבי העיוורון שלה.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
תודה רבה אלון.
אני חושבת שהמשפט שציטטת הוא נכון, ולא רק לספר הזה. גם כשקראתי אותו לראשונה בביקורת שלך חשבתי כך.

לגבי הדמות בספר - אני חושבת שסופר כותב את עצמו בספריו. הרגשתי כשקראתי שהנטשא הזה נשאר כפצע שלא הגליד ולא עבר התבגרות יחד עם שאר התכנים של הסופרת.
yaelhar (לפני 4 חודשים)
תודה רבה, עמיחי
חני (לפני 4 חודשים)
סקירה יפה מרגשת אבל קשה לעיכול כמו אטווד.
גם אם החיים מרופדים אף פעם לא שוכחים. בונים
מגננות והגנות אבל זה מוטבע היכן שהוא.
הבית חייב להיות מקום שבו לא שופטים את הילד.
מקום העוגן שלו ששם מקשיבים לו ואוהבים אותו
כמות שהוא.משם הוא אמור לצמוח ולעוף.
אם גודעים לו את הענפים בבית אייך יהיה חזק מול העולם.
אפרתי (לפני 4 חודשים)
אוי לי. כל מילה מיותרת. גם לגבי התגובות פה ובמיוחד זו הכואבת של רויטל.
רויטל ק. (לפני 4 חודשים)
אוח, הפתיחה של הביקורת שלך באה לי בזמן רגיש. ואני לא כ"כ מסכימה איתה.
לפעמים גם ההורים יודעים ומבינים למה...
ובמובן מסויים זה יותר גרוע, כי לדעת למה אין פירושו לדעת איך לעזור.
ואולי עדיף לילד הורה שרואה אותו כמושלם ולא מצליח להבין איך העולם לא, כי ככה לפחות יש לו את המפלט הזה של הבית, המקום שבו הוא עטוף ואהוב ומוכל ומושלם.
כשההורה מבין למה... מה זה אומר על איך שההורה רואה את הילד?

ולא תמיד ההורה חושב שהילד המציק הוא מרושע, בטח לא רק.
לפעמים יש הורים שזוכרים שגם הוא ילד, ושגם אצלו לא הכל גן של שושנים, ובעיקר - שגם ההורים שלו הם הורים, שמנסים ולפעמים טועים וגם הם רוצים לשמוע מילה טובה על הילד שלהם, שבשבילם הוא לא בריון מרושע אלא פשוט... הילד שלהם.
אתל (לפני 4 חודשים)
מה שעמיחי.
את מתארת תחושת אכזבה מהספר, מכך שהגיבורה לא הצליחה להתגבר על המשוכה ונשאה את המטענים של הנידוי והניכור בהמשך חייה. אבל בעצם, לא תמיד הקשיים שאנחנו עוברים מחשלים או מחזקים אותנו.
הם מעצבים את אישיותנו, לפעמים לחיוב ולפעמים לשלילה... ההתגברות עליהם דורשת כוחות נפש שאין לכולם. אדרבא, רבים מאיתנו ימשיכו בעיוורון אל הטעות הבאה מבלי ללמוד מהקודמת. דווקא העובדה שהסופרת החליטה לתת ביטוי גם לאפשרות שאינה "סוף טוב הכל טוב" מוצאת חן בעיני, כי היא משקפת מציאות שסופרים רבים נמנעים מלהזכירה.
אלון דה אלפרט (לפני 4 חודשים)
הספר נכתב כשאטווד היתה בת 49, לא הדמות. הדמות שלה? אולי, ואולי לא. ואולי באופן חלקי. גם אם הוא אוטוביוגרפי למחצה, אני חושב שעדיין אפשר לתת לה את הקרדיט שהיא כתבה במודע את הדמות, על מגבלותיה וחולשותיה, גם כמבוגרת. או כמו שכתבתי בביקורת שלי על הספר:
רק לקראת הסוף הבנתי. הספר הזה הוא לא על רשעותן של ילדות קטנות. הוא על איך כל תקופה שאנחנו עוברים מכיירת אותנו ומקיאה אותנו אל המשך חיינו, כשבכל עת אנו משוכנעים כי כרגע אנחנו חכמים ויודעים ומוכנים, לעומת כל מה שקרה פעם, שלא ידענו, שהיינו טפשים וחסרי כוח. אבל מה שבאמת קורה, זה שאנחנו תמיד בורים. אנחנו לא יודעים שום דבר. אנו לא רק הבניין שבנינו במשך כל חיינו, אלא גם חורבותיו.
עמיחי (לפני 4 חודשים)
קשה.
תודה על השיתוף.





©2006-2018 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ