ביקורת ספרותית על עין החתול - תרגום חדש מאת מרגרט אטווד
ספר מעולה

---

כמה מאיתנו היו רוצים לחזור ולהיות ילדים? נדמה לנו המבוגרים שזו תקופה תמימה ומאושרת, נטולת בעיות וקשיים.
אז זהו, שזה לא ככה. מרגרט אטווד מתארת את עולם הילדות מנקודת מבט פחות אופטימית, בלשון המעטה. הספר מתאר את איילין, ציירת השבה לעיר הולדתה ומתעמתת עם זכרונות ילדותה. איילין עוברת התעללות, דווקא מאלו שהיא מחשיבה לחברותיה. הכמיהה העזה שלה להשתייך לעולם הבנות גורם לה ללכת אחריהן ולציית להן. הספר טורד מנוחה באמינותו ומעלה שאלות נוקבות. כמה משפיעה עלינו התעללות כזו כמבוגרים? למה אנחנו לאחרים להתייחס אלינו ככה? ואיך זה שההורים של איילין לא ידעו מאום?

קראתי ומייד חזרתי אחורה בזמן. חזרתי להיות הילדה ההיא בכיתה ה'. נשענית על הקיר שבחדר מלאכה, מביטה באימה מוסווה בלילך מלכת הכיתה. אני לא זוכרת איך בכלל התחילה השיחה הזו ורק החלק הזה נצרב במוחי.
"אם את לא מתנצלת עד מחר אני אגיד לאלי לבוא להרביץ לך."
"אין לי על מה להתנצל. שיבוא. לא מפחדת ממנו," אני עונה בהתרסה, משלבת את ידי באדישות מעושה כאילו אני לא הילדה הכי נמוכה בכיתה, "נראה אותו. אני מחכה לו מחר בהפסקה של עשר."
אלי הוא החבר שלה. הילד הכי מקובל בכיתה, כמובן.
והוא בא. ועוד איך. ואפילו הביא איתו איתו תגבורת – שני הביריונים של הכיתה.
ואני הרבצתי. לשלושתם. מה שחסר לי בכוח פוצה על ידי חמת הזעם שגאתה בי. כשסיימתי הם היו שרועים על הקרקע בחצר הגדולה של בית הספר, לעיני כולם. אף אחד לא הרביץ לי יותר מעולם. אבל גם חברים לא היו לי מהכיתה ההיא. ולמותר לציין שלהורי לא סיפרתי דבר.
אני לא יודעת מה היה קורה לו לא היה בי את הכוח להחזיר. בעצם אני לא צריכה לשער. הם רצו להתעלל, והם מצאו קורבן אחר. כזה שלא יכול להחזיר. זו היתה איריס. בכל יום אחרי הלימודים חיכו לה רוב ילדי הכיתה בשער בית הספר ושיחקו בה כמו בכדור. יום אחרי יום אחרי יום. ולי לא היו הכוחות להפסיק את זה. פחדתי להתעמת עם כולם, והסתפקתי בזה שהלכתי הביתה. אחרי חודש היא סיפרה לאמא שלה, שסיפרה למנהלת בית הספר ואפילו באה לדבר בשיעור חברה. זה לא עזר. רק אחרי חודשיים ההתעללות הזו פסקה. לא ראיתי את איריס מגיל 12. אחרי שקראתי את אטווד אני לא יכולה שלא לתהות איך השפיעו המאורעות הללו על חייה הבוגרים.

ועכשיו אני אמא לשתיים. ואני מצטמררת מהמחשבה שבעוד שלוש שנים הגדולה תהיה בת תשע, הגיל המסוכן על פי אטווד. "כשבנותי התקרבו לגיל הזה, גיל תשע, עקבתי אחריהן בחרדה...רוב האמהות דואגות כשבנותיהן מגיעות לגיל ההתבגרות, אני הייתי ההיפך הגמור. בשלב הזה נרגעתי, נאנחתי אנחת רווחה. ילדות קטנות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי."
אני מתבוננת בחברותיה ותוהה מהיכן תפתח הרעה. האם היא תגיד לי? האם אוכל למנוע ממנה את סבלות הילדות?

ספר מעולה, קריא וסוחף המעלה שאלות שלא ניתן להתעלם מהן, ומשפטים מופלאים:
"הסיבה לכך שקורדיליה עושה את הדברים הללו, ולכוח שיש לה עלי, אינה משום שהיא אוייבת שלי. ההפך הגמור... כלפי אויבים אפשר לחוש שנאה וכעס. אבל קורדיליה היא חברה שלי. היא מחבבת אותי, היא רוצה לעזור לי, כולן רוצות בכך. הן חברותי, חברותי הבנות, החברות הכי טובות שלי. מעולם לא היו לי חברות ואני מלאת אימה שאאבד אותן. אני להוטה לרצותן. עם שנאה היה קל יותר להתמודד. עם שנאה הייתי יודעת מה לעשות. שנאה היא דבר צלול, מתכתי, ברור, קבוע; בניגוד לאהבה."

נ.ב. תודה לחמדת שבזכות הביקורת שלה קראתי את הספר.

» ביקורות נוספות של בלו-בלו
» ביקורות נוספות על עין החתול - תרגום חדש