טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.
כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.
קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.
יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.
קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.
