ביקורת ספרותית על הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו - הרומאנים הנפוליטניים #3 מאת אלנה פרנטה
ספר בסדר

---

אתחיל מהסוף.
מהספר הזה נהנתי פחות מאשר משני הספרים הקודמים בסדרת הרומנים הנפוליטניים.
אני מודה, התחלתי לחשוד בעצמי שחוות הדעת השלילית של אפרתי על הספר הראשון השפיעה עלי, חלשת אופי שכמותי.
אבל אני די משוכנעת שהיו סיבות אובייקטיביות יותר לחוסר ההנאה שלי מהספר.
דבר ראשון, נסיבות הקריאה: קראתי אותו בטיסה הלוך להודו, במצב נפשי של לחץ. אני מניחה שחוויית הקריאה מושפעת מזה.
דבר שני, תחושה מסויימת של חזרתיות: שוב אלנה שואבת את ליבת חיבוריה ומאמריה מרעיונות גולמיים של לילה, שוב התחרותיות, שוב המטוטלת, או הנדנדה, זו מצליחה וזו כושלת ולהפך, שוב יחסי אהבה-שנאה, יריבות-הגנה. היו חסרים לי חידוש, שינוי, התפתחות.
הספר הזה היה פוליטי יותר מקודמיו, ומלחמות הפשיסטים והקומיניסטים באיטליה לא עניינו אותי מספיק.
היחס לילדים בספר העציב אותי. האופן שבו הם מיטלטלים יחד עם הטלטלות שהמבוגרים שבחייהם בוחרים לעבור, כמעט מבלי לחשוב על ההשלכות שיהיו להן על ילדיהם, האופן בו ניתן להשאיר ילד, כמו חבילה למשמרת, כאן או שם.
בנוסף, הדגם שהמספרת מעצבת בספר הזה, דגם חיי נישואים אומללים, דגם שבו הגבר, לא משנה כמה משכיל ועדין יהיה, ירדה באשתו ואף יכה אותה בשלב כזה או אחר, הדגם שבו הקשרים בין גברים לנשים תמיד ידרדרו לצד הנמוך והגס, והאופן שבו כל זה משתלב בתאוריות פמיניסטיות שמוצדקות מהמציאות שמעצב הספר, במין לולאה סגורה, טיעון מעגלי ללא מוצא, היה מדכא ובעיני, לא משכנע.
ואחרי כל זה, אני עדיין מחכה לתרגום של הספר הרביעי.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו - הרומאנים הנפוליטניים #3