השני ברומנים הנפוליטניים סיכם תקופה ואפילו ניתן היה להסתפק בו כסיכום. אלא שלא להמשיך לקרוא בידיעה שיש המשך שלישי ואף רביעי, זה לא ממין העניין.
בסיום הספר השני מופיע נינו, אהוב לבה משכבר של אלנה המספרת, הנמצאת עכשיו במסע לקידום ספרה, וזו הופעתה הראשונה בציבור. הופעתו באותו ערב היוותה מעין תיקון למעשיו הקודמים, אבל עתה אלנה רחוקה ממנו, מצויה תחת התרגשות הופעת ספרה, חתונתה הקרובה, השינויים הרבים העומדים לחול בחייה, מעברה לגור בפירנצה כאשה נשואה ויציאה סופית מנפולי. אלא שנפולי ממש לא מרפה ממנה, לִילה, ליתר דיוק.
השנה היא 1968, שנה הזכורה כשנתו של דני האדום בפריז, בהפגנות הסוערות שהדהדו ברחבי העולם. גם איטליה נסערת וכמובן אלנה בתוך כל זאת. אלנה ולילה בנות 24. אלנה פרסמה ספר המהדהד ברחבי איטליה ומכניס כסף, לילה מטופלת בבנה גֶ'נארו, גרה עם אנצו, ידידה משכבר הימים, הרחק מבעלה ממנו נפרדה סטפנו. עבודתה במפעל הנקניקים אצלו ברונו, ידידו של נינו, פוגעת בבריאותה. בממד המקומי-ארצי הרוחות סוערות בין הפשיסטים לקומוניסטים וכולם איכשהו קשורים לשיקום מעמד הפועלים, כשבתווך לילה וגילוייה לתקשורת באשר קורה במפעל כמקום המייצג את התנאים הירודים של מעמד הפועלים. אלנה שומעת כל זאת, לבה נחמץ והיא בוחרת לתמוך בחברתה, שבזמן כלשהו בחרה להתנתק ממנה וחשה כי אין בכוחה לעשות זאת. במקום כלשהו פולטת לילה: "עשינו חוזה כשהיינו קטנות: הרעה זאת אני." בהמשך היא משביעה את אלנה, יקרה אשר יקרה ללילה וזו לא תוכל להמשיך לתפקד כאם, אלנה צריכה להשבע שתיקח את ג'נארו ותגדל אותו.
אין ספק שהספר השלישי מורכב אף יותר, אפל ומסובך. משפחת סולארה הידועה לשמצה מרחיבה השפעתה על נפולי בכלל ועל השכונה הישנה בפרט, לילה ממשיכה לשנוא אותם בלהט ובעיקר את האחים מיקֶלה ומרצ'לו. למרות השנאה, לילה חושבת לחזור לשכונה, דבר המפליא את אלנה, הטועמת מאוויר אחר, שלא לומר, אווירה אחרת מנפולי המעיקה, מהרכילות, מהעוני, מהבריונות.
ופתאום חתונה אצל אלנה, בעל ובת, דֶדֶה. בשיחת טלפון בין לילה לאלנה מדווחת האחרונה שההיריון עבר בקלות וכך גם הלידה יחסית. "כל אחד מספר לעצמו את החיים כמו שנוח לו," מפטירה לילה. אבל בחיים, כמו בחיים, הבת הבכורה מתישה את אלנה עד שנמצאת מטפלת, הבעל רע במיטה ואינו שותף טוב לחיים שלא במיטה, החיים משעממים, חברים אין ופירנצה רחוקה מנפולי וזרה כשלעצמה. העניין בספר של אלנה דעך, העיתון בו נהגה לכתוב כבר לא מפרסם את הגיגיה. האם כל הטוב נגמר בטרם ממש החל?
וכך נולדת הבת השניה, אבל ספר שני מטעמה של אלנה מתקשה להפציע. בקושי ספרון. היא משקיעה יותר במשפחה, פחות בממד האקדמי או הספרותי. אלא שלא הכל בית ומשפחה. שנות השבעים באיטליה הן שנים סוערות. הסערה כאילו בולעת הכל ומקיאה גוויות. הבריגדות האדומות נולדות בעקבות המתרחש בסין, ראש הממשלה אלדו מורו נרצח, אבל גם ג'ינו, הרוקח מנפולי, שהביע אהבה בצעירותו לאלנה. פשיסטים מול קומוניסטים מותירים שובל ארוך של דם.
לילה הופכת למהנדסת, מפעילת מחשב IBM, לא להאמין. היא ואנצו, מהנדס מחשבים אף הוא, ממשיכים לחיות יחד, להרוויח הון ולשוב ולקשור חייהם עם בני סולארה השנואים והמפחידים.
בסופו של דבר, אם כי לא ממש בסוף הסיפור, שב להופיע נינו. אבל בסוף הסיפור הוא יעשה שוב את התיקון והפעם תיקון גדול אף יותר, עם נזק לא קטן בצדו.
לילה מתקשרת לאלנה, כאילו היתה מבזקנית ברדיו, כדי לספר על רצח בנפולי. שוב מתברר שאפשר שאלנה יצאה מנפולי, אבל נפולי ממש לא יצאה מאלנה. היא מבקשת מאלנה לקחת את ג'נארו בעקבות המתרחש בנפולי, אבל אלנה מתקשה לקבלו בשל ה"תיקון" של נינו.
ספר כביר אף יותר משני החלקים הראשונים, הטובים בפני עצמם.
יש למה לחכות בחלק הרביעי.

אתחיל מהסוף.
מהספר הזה נהנתי פחות מאשר משני הספרים הקודמים בסדרת הרומנים הנפוליטניים.
אני מודה, התחלתי לחשוד בעצמי שחוות הדעת השלילית של אפרתי על הספר הראשון השפיעה עלי, חלשת אופי שכמותי.
אבל אני די משוכנעת שהיו סיבות אובייקטיביות יותר לחוסר ההנאה שלי מהספר.
דבר ראשון, נסיבות הקריאה: קראתי אותו בטיסה הלוך להודו, במצב נפשי של לחץ. אני מניחה שחוויית הקריאה מושפעת מזה.
דבר שני, תחושה מסויימת של חזרתיות: שוב אלנה שואבת את ליבת חיבוריה ומאמריה מרעיונות גולמיים של לילה, שוב התחרותיות, שוב המטוטלת, או הנדנדה, זו מצליחה וזו כושלת ולהפך, שוב יחסי אהבה-שנאה, יריבות-הגנה. היו חסרים לי חידוש, שינוי, התפתחות.
הספר הזה היה פוליטי יותר מקודמיו, ומלחמות הפשיסטים והקומיניסטים באיטליה לא עניינו אותי מספיק.
היחס לילדים בספר העציב אותי. האופן שבו הם מיטלטלים יחד עם הטלטלות שהמבוגרים שבחייהם בוחרים לעבור, כמעט מבלי לחשוב על ההשלכות שיהיו להן על ילדיהם, האופן בו ניתן להשאיר ילד, כמו חבילה למשמרת, כאן או שם.
בנוסף, הדגם שהמספרת מעצבת בספר הזה, דגם חיי נישואים אומללים, דגם שבו הגבר, לא משנה כמה משכיל ועדין יהיה, ירדה באשתו ואף יכה אותה בשלב כזה או אחר, הדגם שבו הקשרים בין גברים לנשים תמיד ידרדרו לצד הנמוך והגס, והאופן שבו כל זה משתלב בתאוריות פמיניסטיות שמוצדקות מהמציאות שמעצב הספר, במין לולאה סגורה, טיעון מעגלי ללא מוצא, היה מדכא ובעיני, לא משכנע.
ואחרי כל זה, אני עדיין מחכה לתרגום של הספר הרביעי.

במהלך הסעודה המשפחתית של ראש השנה, סבא שלי לגם מבקבוק יין כלשהו שהיה מונח על שולחן ארוחת החג, עיקם את אפו ואמר: "היין הזה מקולקל".
מסתבר, שהיין הזה שכב אצלנו בבית, בארון כלשהו, במשך 27 שנים. אמנם אומרים שיין משתבח עם הזמן, אז כנראה שזה היה יותר מדי זמן.
את בקבוק היין הזה, העניקו להוריי ביום חתונתם. ולפני שהם עלו ארצה, מעניקי היין אמרו להם: "תפתחו את היין הזה בחגיגת הכסף שלכם".
חתונת הכסף היא אירוע שבו מציינים בני הזוג 25 שנים לנישואיהם (וחתונת זהב, היא, ציון 50 שנות נישואים - לידע הכללי). אבל 25 שנים עברו כבר לפני שנתיים, ולא פתחנו אז את היין, משום שהוריי התגרשו. כי אחרי שזוג מתגרש, אין חתונת כסף. אין חתונת כסף, אין בקבוק יין שצריך לפתוח בחתונת כסף. אין בקבוק יין שצריך לפתוח בחתונת כסף, יש בקבוק יין שפותחים מהר לפני שייגמר באירוע משפחתי כלשהו. יש בקבוק יין שפותחים מהר לפני שייגמר באירוע משפחתי כלשהו, ו... אין בקבוק יין.
אחותי, בנימת סיכום, הוסיפה בעליצות: הטעם המקולקל של היין מסמל את מצב הנישואים הכושל של אמא ואבא".

***

לספר הזה חזרתי אחרי הפסקה די משמעותית מבחינת פרק הזמן שלה (לעומת 2 הספרים הראשונים שבלעתי אחד אחרי השני), שבמהלכה קראתי ספרים אחרים שלא קשורים לסדרה הנפלאה הזו.
השאלה ששאלתי את עצמי לפני שעמדתי להתחיל אותו, ולחזור שוב לנפולי - העיר המכשפת הזו שמה שלא תעשה, היא מושכת אותך בכוח אליה ולא נותנת לך לעזוב, גם אם נראה שעזבת אותה - ולמגוון הדמויות המאכלסות אותה, היא: האם הספר הזה יהיה כמו היין שסבא שלי שתה, וההפסקה שעשיתי עם סדרת הספרים הזו תיגרע ממני את החוויה שהייתה יכולה להיות לי לו קראתי את הספר השלישי מיד אחרי הראשון והשני? או שאולי הספר הזה יהיה כמו היין שהיה אמור להיות - כלומר, שהסידרה הזו דווקא תשתבח עם הזמן, וגם עם כל ספר וספר שנוסף אליה?

תכף תדעו.

רק לפני זה אציין שהספר הזה היה כה מבוקש בסיפרייה, שלקח לי הרבה זמן עד שיכולתי להשאיל אותו, וגם כאשר השאלתי אותו והתחלתי לקרוא והגעתי לעמוד 100, ומישהו אחר הזמין אותו ונאלצתי להחזיר אותו חזרה ולחכות עוד עד שאקבל אותו פעם נוספת, ואז כשקיבלתי אותו חזרה קראתי מהר מהר, לפני שייגמר...

***

תסתכלו רגע על הכריכה הקידמית של הספר. גם לכם זה נדמה כאילו הספר הזה נראה יותר כמו המשך של טרילוגיית 'משחקי הרעב', ופחות כמו הספר השלישי בסידרת דרמה איטלקית? כי גם כאן, כמו בספרי טרילוגיית משחקי הרעב יש: 1. פרצוף של בחורה שמרוח על הכריכה הקידמית ומביט על הקוראים, 2. יש ציור של עלה, 3. שם הספר - "הסיפור של מי שברחו ושל מי שנשארו" - מרגיש ממש אפוקליפטי.

ובאמת, חשבתי על זה וקלטתי שבספר הנ"ל יש איזשהו אלמנט הישרדותי.
ספויילר גדול למי שלא קרא את ספרי הסדרה, ספויילר קטן לספר הנוכחי
אלנה גרקו כתבה ספר, וכעת היא נאלצת להתמודד עם הביקורות החיוביות והשליליות כאחד. היא צריכה לשרוד בעולם האינטלקטואלי, המשכיל, הבורגני (האליטה), כל הזמן להוכיח את עצמה, שהיא אחת משלהם, ולסלק מעצמה את התדמית שנדבקה אליה, של אחת מנפולי, מה"שכונה". היא גם מאורסת לפייטרו, אדם שהכירה באוניברסיטה, ובכך היא גם צריכה לשרוד לא רק בעולם האינטלקטואלים והמשכילים, אלא גם בעולם שלה עצמה - לשרוד כאישה נשואה, ואם לילדים.
גם לילה, חברת ילדותה, נאלצת לשרוד. היא מגדלת כמעט לבדה את בנה ג'נארו (בנה שלה ושל נינו, אשר נטש אותה), עם קצת עזרה מאנצו, חבר ילדות, אשר נותן לה חסות בביתו ובעבודה בה הוא עובד, במפעל הנקניקים של ברונו סוקאבו - מפעל, אשר בספר זה מתגלה בו הרוע האנושי (או יותר נכון, כפי שהיא מכנה זאת, "הרוע הגברי"), דבר אשר לא מניח לה ומסעיר את חייה, הסוערים ממילא, ועלול להשפיע על פרנסתה, על חייה ועל חיי בנה.
והחברות בין השניים ממשיכה כאן, קצת פחות מורגשת, בעיקר בשל הדברים הגדולים שהן עוברות עם עצמן, אך היא עדיין קיימת.

***

אז הנה הגענו לשאלה המכרעת: איפה נמצא הספר הזה, ביחס ל-2 הספרים האחרים?
בשונה התחתונה - בערך אותו דבר.
אבל קרו הרבה דברים שקדמו לשורה התחתונה.

כמו שקרה עד עכשיו בין ספר אחד לשני, קורה גם כאן: הוא משתדרג, ויחד איתו משתדרגים גם דמויותיו ועלילתו.
הספר הראשון היה ההתחלה - תיאור של ילדות, ושל ידידות מיוחדת הנרקמת בין 2 חברות במהלך גיל ההתבגרות, ותיאור חייהן יחד עם שאר הדמויות המאכלסות את השכונה. בספר השני לילה מתחתנת, עלילת הספר נהיית דרמטית יותר, קורים יותר התרחשויות. ובספר השלישי אלנה מתחתנת, ועלילותיו עתירי התרחשויות אף יותר מהספר השני: דמויותיו עוברים שינויים קיצוניים - בתפיסתם, באורח חייהם, ביחסם אחד לשני - מה שיוצר לעיתים מצד אחד מצב מעיק של טו מאץ' (שלא לדבר על כל הקטע של התקוממיות הסטודנטים ושאר ההתאגדויות, שבמהלכו צצו שוב ושוב מושגים כמו 'פשיסטים', 'קומוניסטים'), שגרם לי בגלל זה לחשוב שאולי הספר הזה פחות טוב מהקודמים לו. אך לעיתים עומס ההתרחשויות יצר עיניין ומתח וסערת רגשות, שיחד עם אותה החינניות כובשת שבה אלנה גרנקו/אלנה פרנטה מספרת את הסיפור, המוכרת מהספרים הקודמים, גרמו לי להחזיר אותו לאותו מקום של קודמיו.
והסוף - הו, הסוף. כמו הטלת פצצה ב'בום' אחד גדול ורועש, כמו בכל סוף של ספר של אלנה פרנטה, בעצם. כמה דרמה קרתה שם, סערת הרגשות שהופיעה שם הייתה כה ריאליסטית, עד שממש יכולתי לשים את עצמי בחייה של פרנטה, להרגיש את מה שהיא מרגישה, את הלבטים, את המחשבות, את החיים. בגלל הסוף, חשבתי שאולי אפילו הוא קצת יותר טוב מהאחרים, אבל אז התעשתתי כי נזכרתי כמה נהניתי מהאחרים, ופשוט הדרמה הזו הייתה לי הכי טרייה כרגע בראש.
אז בשורה התחתונה, כמו שאמרתי, הוא בערך כמו השניים האחרים. אבל לכל ספר יש את הייחוד שלו, את התקופה והשלב של החיים שבו עלילתו מתרחשת.

מחכה בציפייה רבה לספר הרביעי והאחרון בסדרה. מקווה שטעמו ישתבח עם הזמן (או לפחות יישאר עם אותו הטעם, כמו טעמם, המשובח ממילא, של האחרים).

עד כה הספר הקשה יותר לקריאה. יותר פוליטי, פחות עלילתי והרבה יותר אפל.
בשלב הזה הסדרה מזכירה לי יותר ויותר את 'סמוך על סול' אשר במרכזה הקשר שבין ג'ימי לבין קים. לאפ אחת מהדמויות אין גאולה, אפ אחת מהן אינה מאושרת, הן לא עושות תמיד את הבחירות שהיינו רוצים שיעשו ומעל הכל, הקשר שבין שתי הנשים בונה והורס אותן בו זמנית. הן יעשו הכל זו עבור זו אך גם כדי להרוס זו את זו

בכרך השלישי של הרומנים הנפוליטניים, אנו עדים להמשך התרחקותן של גיבורות הסיפור, אלנה ולילה, בשלהי שנות העשרים שלהן, כמו גם להשתלשלות האירועים המלווה את סביבתן, בפירנצה ובנאפולי בהתאם.

דווקא הספר הזה, שנע על מי מנוחות, נעם לי יותר מקודמיו הסוערים כביכול. חשתי שפרנטה דייקה בתיאור האומללות שהנישואים וההורות עלולים להביא, ובניגוד לגיבובי מילותיה השגורים, הצליחה לשם שינוי לגעת בנושאים עם תוכן ועניין, כמו מאבק המעמדות באיטליה הנאו-פשיסטית.

ספר עם יותר אחיזה במציאות ופחות מלודרמה מטלנובלות,

בתקווה שהסדרה תיחתם עם מסר,

שלושה וחצי כוכבים.

אני לא בטוחה למה לא כתבתי עד עכשיו על הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, שהם תופעה ספרותית די חריגה בספרות מבוגרים. אולי דווקא בגלל הבלגן סביבם, אולי כי קראתי את הראשון באיחור, בולעת אותו בתדהמה בליל שבת אחד, ואחר כך את השני בשבת אחת בודדה בבית מלון בחו"ל, מתענגת על מה שהוא סיפור זר ועם זאת מוכר להפליא. בכל מקרה, הצטרפתי בלי היסוסים להתלהבות בנוסח הארי פוטר של מתי כבר יצא הספר הבא ואולי כדאי לקרוא באנגלית ואוקיי הזמנתי מראש את הספר ברגע שיצא והנה אנחנו כאן.

למי שבכל זאת לא קרא, אלנה פרנטה, סופרת ידועה ומסתורית שעיתון כלשהו חשף רק לאחרונה את זהותה האמיתית (כנראה), מספרת בארבעה ספרים את סיפורן של אלנה ולילה, שתי חברות משכונת עוני בנפולי שחייהן וחיי הסביבה שלהן נפרשים בפירוט ססגוני, יומיומי לכאורה ומרתק להפליא. אלנה היא מי שמספרת את הסיפור, לכאורה מתוך הצלחתה המרשימה להיחלץ מהשכונה ומהמצוקה שהיא משליטה ולהיעשות לסופרת מצליחה, אך ליבו של הסיפור של אלנה הוא בעצם הסיפור של לילה (או לינה), המבריקה, המעורערת, שלא קיבלה את ההזדמנויות-בקושי של אלנה, ומבחירה או מכורח שומטת כל הזמן את הקרקע מתחת לדמיון הבלתי נדלה, ליצירתיות הבלתי צפויה ולרגשנות רבת הפנים שלה עצמה.

הספר הקודם הסתיים כשאלנה לכאורה הגשימה את חלומה – סיימה לימודים אוניברסיטאיים, התארסה לבחור טוב ממשפחה עוד יותר טובה ופרסמה ספר מצליח, בעוד לילה הייתה בתחתית אומללה עוד יותר מזו של השכונה שבה השתיים גדלו. הספר הזה, כמו הספרים הקודמים, מתבגר עם הגיבורות שלו ועומד כולו בסימן התבגרות והתפכחות: אלנה מגלה שהצלחתה האישית והמקצועית היא זמנית ורעועה, נשענת על יסודות שהיא לא היטיבה לחזק מספיק ומתערערת עם השינויים ההכרחיים בחייה. ברגע יפה במיוחד מבינה אלנה שכל חייה התאמצה ללא הרף "להפוך להיות", ועכשיו ש"הפכה להיות" לא ברור לה מה המשך המשפט – להפוך להיות סופרת? אישה מודרנית? בת זוג, אם, פעילה פוליטית, פמיניסטית, קומוניסטית? אלנה כל כך התרגלה לאמץ רעיונות ודפוסי מחשבה מסביבתה שעל אף הצלחתה המרשימה מבחוץ, היא מתקשה לבטא ולממש את מה שהיא באמת מבפנים (ובלי ספוילר, זה כנראה מסביר את המהלך הנמהר בסוף הספר). ולילה, כמו לילה, היא תמונת המראה של אלנה, הופכת להיות כל כך הרבה דברים ובו בזמן נשארת מקורית בתכלית עד שנראה שאלנה איבדה את היכולת לקרוא את לילה מתוך המעשים שלה, והקשר בין השתיים כמעט ומתנתק. ועם זאת, הפער המתמשך שהתהווה בין מקומן בחיים של השתיים בספר הקודם, מגיע כאן למעין איזון הפוך, כשאלנה עושה את הסיבוב מהצד השני ומוצאת עת עצמה (כמעט) באותו מקום שבו לילה הייתה.

מבחינה סגנונית, גם הספר השלישי שומר על הנטייה של קודמיו לתאר בפרוטרוט ועל פני עשרות עמודים אירועים של יום אחד ואז לדלג בכמה עמודים על כמה וכמה שנים, וכמו קודמיו זה עדיין מדהים לקרוא כיצד אפשר להקים את היום יום לתחייה, ולא כקלישאה. עם זאת, בספר הזה יש תחושה שהאבחנות והרגשות לגבי הדמויות הן קצת יותר מדי ישירות ומפורשות ולא מתירות די מרווח לפרשנות של הקוראת, דווקא כשאני מכירה אותן כל כך טוב. יחד עם ההתבגרות הכללית של הסיפור, חוויית הקריאה בספר הזה היא הרבה יותר עגומה והרבה פחות רומנטית מאשר בשני החלקים הראשונים – כמו החיים, כנראה. ומכיוון שאנחנו כבר כל כך עמוק בחיים של אלנה ולילה ואת הסוף של הסיפור יודעים כבר מפתיחת הספר הראשון, אין אלא לחכות עוד שנה ולראות איך הן הגיעו לשם.

הספר השלישי בסדרת הרומנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה עוסק בשבר. שבר של סמכויות העבר, של כל הגורמים אליהם התייחסה אלנה כקדושים. מבלי לספיילר יותר מדי, אחד-אחד מוליכה הסופרת את הקורא אל מחוזות ילדותה של אלנה, אל אהבותיה, אל משפחתה, ומגלה שהם לא מושלמים, לא תמיד נחמדים, מונעים מאינטרסים, חוטאים ומחטיאים. יש משהו מעיק בספר הזה, לא מעיק-רע אלא מעיק-טוב, כזה שנובע מכניסה לעומק נפשה של הגיבורה והתמודדות עם תיסכוליה וגילויה. האדמה נשמטת תחת הרגליים. כמו ביחסי אלנה-לילה, נרתעתי ונמשכתי בו-זמנית אל היאוש של חיי הנישואין של אלנה ואל רצונה המודחק לממש את עצמה.
בשלושת הספרים של פרנטה, אך בזה במיוחד, בולטת הסימבוליקה. לדוגמה, זכוכית השולחן מנופצת ברגע שכולו שבר. הצבע הכחול שחוזר בעלילה וקושר בין הדורות, פעם בספר "הפיה הכחולה", פעם בשמלתה של לילה, ופעם בצבע האהוב על דדה. אפילו בחירת הדימויים בתאור תמים-לכאורה רומזת לאלימות עצורה (ציפורניים, זכוכית, נחש): "ציפורניה הארוכות נראו כאילו הן מזכוכית; היא קלעה את שערה לצמה שחורה שנתלתה בעורפה כמו נחש".
בביקורת שלי על "הסיפור של שם-המשפחה החדש" כתבתי שסוד המשיכה של הסדרה, לטעמי, נעוץ בצלילה אל העומק הרגשי דווקא בעידן מנוכר של אינטרנט, מסכים וקריירה. היום, יותר מבעבר, קמה תנועה נגדית של חיפוש עצמי, נסיון להתחבר לרגש, לעצור את המירוץ ולהתבונן. ובעידן הזה, אלנה פרנטה מספקת משהו אחר, פנימי יותר. מבקריה טוענים שספריה נגועים ברכילות. אך הפן הרכילותי קיים רק מתחת למעטה עשיר של עומק פנימי, דימויים, הקבלות, תובנות וכתיבה ספרותית משובחת.

כתבתי בסקירות של הספרים הקודמים בסדרה של ה"רומנים הנפוליטניים", שאני בטוח שאמשיך לקרוא את כל הסדרה ובדיוק כך אני עושה. כי למעשה מדובר כאן בספר מאוד ארוך, המתחלק לכמה חלקים ובהן קורות חייהן רבי התהפוכות של שתי הילדות הקטנות והעניות והנבונות מנפולי. בספר הזה, שמתאר את שנות השבעים של המאה הקודמת באיטליה, שהיו שנים סוערות פוליטית. ומבחינה אישית של אותן "ילדות" שהפכו לנשים בסוף שנות העשרים ותחילת שנות השלושים שלהן, שנים שהן עוברות תהפוכות אישיות וכלכליות! אלנה המספרת שקועה בענייניה המשפחתיים בצפון איטליה בהצלחותיה וכישלונותיה הספרותיים ולכאורה מתרחקת לגמרי באורח-חייה מנפולי וחייה העניים והאלימים. אלא שנפולי איננה משחררת אותה ומתעקשת להשאיר אותה בתמונה ובה בשעה עושה "חברתה הגאונה " לִילָה, את התהפוכות האישיות והכלכליות שלה היא, ברכבת הרים של עוני ועושר, כשהדמויות של הסובבים אותן מהספרים הקודמים נשארות ברקע ואף יותר מכך דמויות שחשבנו שנעלמו לתמיד חוזרות לפתע ומשחקות תפקידים חשובים ביותר בעלילה...
בנוסף לפער המעמדות שתפס מקום חשוב גם בספרים הקודמים, בולט יותר כאן עניין הפמיניזם; מהו תפקידה של האישה כאישה בעולם הגברים השוביניסטי האיטלקי ובה בשעה יחסיה המורכבים עם נשים אחרות כולל חברתה "הגאונה"... והעיר נפולי ששולחת אליה אלף זרועות ומתעקשת להזכיר לה תמיד מאין באה... בקיצור הספר הזה ממשיך לרתק אותי וכמובן שאקרא גם את הספר הבא, המסיים את הסדרה.

השלישי ולא האחרון חביב בסדרת הרומאנים הנפוליטניים של אלנה פרנטה, אם הספר הראשון גיששנו והכרנו את הנפשות הפועלות בגיל הילדות, המשכנו לגיל ההתבגרות הנורא התאהבות שנאה קנאה ועוד, כאן בגיל המיושב של 24 עד 32 , עושה רושם שכל אחת מהחברות מצאה את מקומה, לילה ברחה עם הילד עובדת קשה פיזית ולאומתה אלנה פורחת, סיימה את התואר עומדת להתחתן עם איש אקדמיה פרסמה רומן ביכורים והכל נפלא.
מתחת לפני השטח רוחשות רוחות מלחמה, מחתרת התנגדויות וגם חתונות, לידות, בגידות וכל המיש מש הזה.
בנפולי כרגיל, בעלי עסקים מתחתנים, יולדים , יריבים , שמח ובפירנצה אצל אלנה בין אנשי האקדמיה הכל מוקפד מדוקדק ומנומס.
הפער בין החברות גדל אבל דוקא השוני באורח החיים מקרב את החברות בינהם ולו רק בשיחות טלפון תכופות.
הספר השלישי ולטעמי הכי פחות זורם ומוצלח.
אם אני מחכה לרביעי? לא בטוח רק אם אתגעגע למעללי שתי חברות טובות שהגורל מרחיק ומקרב אותן לפרקים.