ביקורת ספרותית על ואם היו אומרים לך מאת גלית דיסטל אטבריאן
ספר טוב דירוג של ארבעה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שבת, 17 ביוני, 2017
ע"י שונרא החתול


גלית דיסטל אטבריאן.
בקיצור: גדא.
גדא גדא, אבל ביש גדא.
ביש ביש גדא גדול שנקרא, למשל, אם-סי-די-די.
מה זה אם-סי-די-די? ילדים שנמצאים על הגבול בשלוש חזיתות: חזית רגשית, חזית שכלית וחזית תקשורתית.
או בתרגום לשפה של בני אדם: גם אוטיסט, גם מפגר וגם חולה נפש? (עמ' 518)

הבן אדם ש"תירגם" את זה לשפה של בני אדם הוא ענבל, שהיא המספרת בספר הזה והאמא של הילד עם האם-סי-די-די.

אם-סי-די-די הוא רק אחת האבחנות שבה אובחן שאול, בנה הפעוט של ענבל. היא ניתנה ע"י אנשי מקצוע שלאורך הספר הצטיירו לפעמים כמו רופאי אלילים בורים ופרימיטיביים שנגועים בדעות קדומות מזעזעות והרסניות. וגם כשהיו רופאים יותר קונבנציונליים - הם לפעמים חטאו בחפיפניקיות ובזלזול.

אביה של ענבל סיכם את המבוכה והבלבול בשפתו המיוחדת:
תגידי לי, אמת התורה תגידי לי, איך זה שהבנאדם הולך על הירח ואף אחד לא יודע מה יש לילד הזה? (עמ' 463)


אומרים שאקדח שמופיע במערכה הראשונה, חייב לירות עד המערכה האחרונה.
מי אומר את זה? צ'כוב. ולא שקראתי את צ'כוב, אבל כן קראתי שהכלל שהוא טבע הפך לכלל בסיסי מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע. ואת זה קראתי בוויקיפדיה.
וההיקש הוא שאם תינוק לא בוכה ולא מנג'ס ולא מעצבן במערכה הראשונה, הוא יאובחן עם תסמונת כלשהיא במערכות הבאות. וזו הנקודה הכי לא מובנת לי כקוראת, ובזהירות רבה (אני משתדלת לא להיות שיפוטית מדי כי זה סיפור אוטוביוגרפי) אומר שהיא גם... נו... מקוממת. מכעיסה אפילו.
השתיקה של התינוק והפסיביות שלו פשוט זועקות. גם התואר 'קטטוני' חלף בראשי כשקראתי עליו. ובכל זאת, ענבל, האמא שלו, לא ממש נותנת דעתה על כך, על כל המשמעויות של זה.
והעניין הזה - מצוקה של ילד שאיכשהו עוברת מתחת לרדאר של ההורה – הופיע ביתר שאת גם בספרה השני של גדא 'טווס בחדר המדרגות'.
במקרה הטוב אפשר לייחס את זה לטיפשות, לחוסר ניסיון, לחוסר מודעות. במקרה הרע – להזנחה פושעת ו/או לאישיות אגוצנטרית, אנוכית ונרקסיסטית שלא רואה אף אחד בסביבה.
אני לא מייחסת את זה לשום דבר כי מי אני שאשפוט.

בספר (מהספרייה) היו לא מעט חותמות על פתק ההשאלה, אבל הוא נראה כמו ספר שלא רבים דפדפו בו. ככל שגדל מספר העמוד והפך לדו ספרתי, כך היו הדפים לבנים, נקיים ובתוליים יותר והעידו על הידיים המועטות שנגעו בהם. כבר בסוף ההתחלה הייתי הראשונה לבתק את בתולי העמודים, וכפועל יוצא מכך לסוף הספר רק אני הגעתי.
רוצה לומר: ההתעניינות בספר הייתה לא קטנה אבל הנטישה הייתה די גדולה.
האם היא מובנת? כן. האם היא מוצדקת? אולי.
זה ספר לא קל. הנושא לא קל, הכתיבה לא קלה, הזרימה לא קלה. החיים לא קלים.
אפילו המשקל לא קל: זה ספר של 543 עמודים.

גדא היא סופרת בנשמתה. זה מתבטא בכל שורה, בכל משפט ובכל פיסקה, אבל אולי זה מתבטא יותר מדי. וזה לא רק בגלל מה שנהוג לכנות 'חפירה', כי זו לא רק חפירה אלא חפירה מחרפנת, מכושפת ולפעמים אפילו סוריאליסטית. גם למיסטיות יש מקום לא קטן, מקום חובט ומציק אפילו. בעצם לא הצלחתי להחליט אם זו בכלל חפירה.
אלון דה אלפרט הזכיר פעם את המילה 'גרפומניה' ויש לה אצטלה שלילית. אם אני מפרשת נכון, גרפומן הוא מישהו שמתעקש לכתוב גם כשלא ממש נחוץ שהוא יכתוב ו/או כשהוא לא כל כך יודע לכתוב.
גדא היא לא גרפומנית, פשוט יש לה תואר שני בפילוסופיה.
והנה דוגמה פילוסופית. תיקצרתי אותה.


יש לך בעיה לטפס על התקרה?
מה? (מופתעת)
יש לך בעיה לטפס על הקירות?
לא.
ולמה לא?
כי זה בלתי אפשרי. (מתחילה להתעצבן)
זאת אומרת שאם משהו הוא בלתי אפשרי אנחנו לא מגדירים אותו כבעיה, מה שמוביל מיד למסקנה שאנחנו מגדירים כבעיה רק מצב שיש לו פתרון, ואם יש פתרון אז כבר אין בעיה.
(עמ' 195)


החשיבה יפה. היי, היא אפילו יכולה להיות סוג של אמיתת חיים למי שמחפש, מין אמרת שפר שנותנת מוטיבציה ומודפסת על לוח mdf שמודבק עליו טפט דמוי עץ וינטג'י. אבל לא לזה התכוונתי כשהזכרתי את הפן הפילוסופי של גדא ושל הספר.
התכוונתי לאריכות, לשטף הכתיבה, לכך שהעלילה לא מצדיקה ולא מצריכה ספר של כמעט 550 עמודים, וכשאתה מסיים לקרוא אתה מצד אחד מאוד מתפעל שהיא כתבה 550 עמודים ומצד שני לא מבין על מה ובשביל מה.
ועל מה העלילה? על אם צעירה שמגלה שיש לה ילד שונה, ילד מיוחד. הספר עוסק בתהליך הגילוי ובהתמודדות עם הזאפטה הכואבת שניחתה בדיוק כשהחיים נראו כל כך טובים ומבטיחים.

אין לי אלא להעתיק לפה את התקציר במלואו. אולי הוא יצליח להסביר את מה שאני לא מצליחה.
מה לעשות, פילוסופיה היא לא הקאפ אופ טי שלי.
אבל גדא כן. ביג ביג קאפ אופ טי.




"אני נזכרת במשחק ששיחקתי עם אחותי כשהיינו ילדות: אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר... אם היו אומרים לך שיהיה לך בית עם קומות וחדר משלך, אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט... אם היו אומרים לך או שאבא עושה לך בושות ליד החברים מבית ספר או שלילד שיהיה לך לא יהיו חברים בכלל..."
ענבל יודעת מתי חולקו חייה לשניים. בדיוק עם סיום מהדורת החדשות של תשע בערב. היא זוכרת היטב את הרגע הזה שבו הבליחה בה ההכרה שיש לה ילד לא בסדר, ושזה לא סתם שהוא ככה. שלדברים יש סיבה.
כדי למצוא את הסיבה ענבל נוברת בנבכי נפשה, משחזרת מעשים ומחשבות: האם קשייו של בנה הם כפרה על חטאי-ילדותה או תולדה של שיבוש נורא ובלתי ניתן לתיקון - שחסר בה אינסטינקט אימהי בסיסי?
גם כשהיא מבולבלת ואומללה, קולה של ענבל צלול ובהיר ודמותה הססגונית כובשת לב. היא רגישה וממזרית, מדויקת ונפלאה, ואי אפשר שלא להקשיב לסיפור שלה, שיש בו עצב וכעס ותקווה ושאר-רוח.


35 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
אפרתי, מדוייק.
הרופא הראשון שהיינו אצלו נפנף אותנו.
אמר לבעלי "תרגיע את האשה" מתוך הנחה שאשתו ההיסטרית שלחה אותו עם הילד לרופא.
(אני בכלל הייתי שאננה לגמרי. כבר אמרתי שפספסתי נורות אדומות).
ועם כזו המלצה רפואית ומקצועית להפליא, הרדים אותנו לעוד פרק זמן.

(וחני - צל"ש...)
אפרתי (לפני 5 חודשים)
נורות מהבהבות מכבים על ידי הדחקה ועל ידי תירוצים מההפטרה. מי שלא היה שם לא יכול לשפוט.
ועוד משהו, יש גם אנשים מהמערכת שאוהבים לכבות נורות מהבהבות (כמו רופאים)
ויש גם אנשים שנורא אוהבים להדליק נורות מהבהבות (כמו גננות שלמדו קורס וחצי בנושא כלשהו של התפתחות הילד).
ויש גם הורים שכל הזמן מדליקים נורות, ובסוף מתברר שהכל בסדר.
בקיצור, לא פשוט.
חני (לפני 5 חודשים)
רוויטל גם אני כמעט פיספסתי. ומגיע לי צל"ש על שהבנתי לפני כולם.
ולפני שיהיה מאוחר מדי.
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
חושבת שיותר קל לזהות נורות מהבהבות ספרותיות שהסופר עיצב בשבילנו, מאשר כאלה מציאותיות, שמיליון גורמים אחרים במציאות מעמעמים.

אבל לא קראתי את הספר, כאמור.
אולי בקריאה זה נראה אחרת.

(כותבת את זה כאמא שגם פספסה נורות מהבהבות לפרק זמן ארוך מדי. תחום אחר, גיל אחר, ועדיין).
חני (לפני 5 חודשים)
האם אפשר לבקר "אימהות"? הרי לכל אחד נופלים האסימונים בשלבים שונים.
זהו ספר קשה לכל הדעות.הורות היא דבר לא קל
כשנתקלים בתופעות לא מוכרות.יש כל כך כך הרבה
גישות וזרמים אך אם לרגע מץבלבלים
חום ואהבה הם לא שנויים במחלוקת.
סקירה יפה

שונרא החתול (לפני 5 חודשים)
צבוש, אור קרן, עמיר והכוורן, תודה רבה.
שרהל'ה הנחמדת, אולי תשתפי אותנו במה כל כך הצחיק אותך, שגם אנחנו נצחק.
שונרא החתול (לפני 5 חודשים)
יעל הר, אם יורשה לי, אני מציעה לך להתעניין קודם בספרה השני של גדא
הכוורן (לפני 5 חודשים)
גם כשאת כותבת על נושא כאוב וקשה יוצא לך ביקורת שנונה .
"גלית דיסטל אטבריאן. בקיצור: גדא. גדא גדא, אבל ביש גדא." - ענק !
עמיר ש. (לפני 5 חודשים)
סקירה מטרידה. מטרידה ומצוינת.
אור קרן (לפני 5 חודשים)
ביקורת מעולה. קראתי את הספר ואני מזדהה עם כל מילה. מצד אחד כתיבה איכותית, מצד שני יש בספר משהו מציק, מעיק ומכביד והוא לא כל כך זורם.
שרהל'ה (לפני 5 חודשים)
חחחחח את מצחיקה, מצחיקה נחמדה.
צב השעה (לפני 5 חודשים)
אין מצב, אבל יש צב...
yaelhar (לפני 5 חודשים)
אם היו אומרים לי שאתעניין בספר ישראלי של סופרת עם שני שמות משפחה -
הייתי אומרת - אין מצב. אבל עובדה...
שונרא החתול (לפני 5 חודשים)
רויטל, זה ילד שני. יש לו אחות. לא התכוונתי לחטוא לסופרת (מקווה שהצלחתי) אבל לתחושתי היא זו שהקפידה להציב בפני הקוראים כל כך הרבה נורות אזהרה מהבהבות, אז אם אנחנו רואים אותן - איך היא לא רואה?
פַּפְּרִיקָה (לפני 5 חודשים)
אלון - אהבתי באמת. ונהניתי.
אלון דה אלפרט (לפני 5 חודשים)
מסוג הדברים שלא אוהבים באמת לקרוא.
נעמי (לפני 5 חודשים)
מעולה!
רויטל ק. (לפני 5 חודשים)
לא קראתי,
אז לא יודעת אם זה המקרה, אבל אם מדובר בילד ראשון - לא הייתי מייחסת את חוסר תשומת הלב לפאסיביות של התינוק לשום דבר חוץ מחוסר ניסיון.

הבנתי שמדובר בספר חזק מאוד גם בגלל שאבא שלי, שקרא אותו, אמר לי את זה, אבל יותר בגלל שהוא המליץ לי בחום לא לקרוא, וגם התעניין אם הקטן שלי, שהיה אז בן אולי חודש, כבר יוצר קשר עין.





©2006-2017 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ