בשורה התחתונה- ספר טוב, כתוב מצוין וכולל עלילה מעניינת עם נגיעות כאב מורגשות.
היה לי קשה עם הספר כי מדובר בעלילה ריאלית באופן מורגש, אני לא יודעת כמה אנשים שלא "זכו" להיות בני משפחה של בעלי צרכים מיוחדים יכולים להזדהות עם ליבת העלילה, אבל בקטעים בהם ענבל חוזרת לילדותה עולים לא מעט קטעים כואבים שסביר להניח שיעוררו אמפתיה ו/או הזדהות עם רבים.

ענבל, אמא צעירה ומשכילה (מאוד) נוטשת את מסלול הקריירה שלה - לא בשביל הילדים אלא בשביל בעלה שקיבל רילוקיישן זמני ביוון.
על ההתחלה מודגש הקרבן שהיא מקריבה וההחרגה שלה מול הנשים האחרות בקהילה הישראלית באותה עיר - בעלה לא שליח של המדינה, אז הצעת העבודה שהיא מקבלת בשגרירות היא מזכירת מאבטח, משרה שכוללת בעיקר הכנת קפה. כשהיא חוזרת מחופשת לידה היא משונמכת לתפקיד מרכזנית ובמקביל מגלה שבשונה מבתה הבכורה המוצלחת, הילד החדש "לא כמו כולם", וכאן מתחיל מסע לא פשוט שמי שלא היה שם לא מסוגל באמת להבין כמה זה כואב ושורף בנשמה - המבטים, התגובות המבקרות והתוקפות, ההתנשאות... וההאשמות שהגיעו כלפיה כאמא, לאחר כל ההקרבות שלה.


בפלשאבקים לילדותה ענבל מתארת סיטואציות נוספות שהוחרגה -חלקם נשמעים מינוריים, אבל בעיניים של ילד שמרגיש שונה ו/או שלא מקבלים אותו כמו שהוא, יש לזה משמעות ענקית.

סוגיה חשובה שענבל הזכירה בספר שהיא גם נכונה ואמיתית - חשיבות האבחון הנכון, וסיטואציות בהן אם לא הולכים לאנשי מקצוע מאוד ספציפיים, התוצאה היא נזק לילד.

גלית דיסטל אטבריאן.
בקיצור: גדא.
גדא גדא, אבל ביש גדא.
ביש ביש גדא גדול שנקרא, למשל, אם-סי-די-די.
מה זה אם-סי-די-די? ילדים שנמצאים על הגבול בשלוש חזיתות: חזית רגשית, חזית שכלית וחזית תקשורתית.
או בתרגום לשפה של בני אדם: גם אוטיסט, גם מפגר וגם חולה נפש? (עמ' 518)

הבן אדם ש"תירגם" את זה לשפה של בני אדם הוא ענבל, שהיא המספרת בספר הזה והאמא של הילד עם האם-סי-די-די.

אם-סי-די-די הוא רק אחת האבחנות שבה אובחן שאול, בנה הפעוט של ענבל. היא ניתנה ע"י אנשי מקצוע שלאורך הספר הצטיירו לפעמים כמו רופאי אלילים בורים ופרימיטיביים שנגועים בדעות קדומות מזעזעות והרסניות. וגם כשהיו רופאים יותר קונבנציונליים - הם לפעמים חטאו בחפיפניקיות ובזלזול.

אביה של ענבל סיכם את המבוכה והבלבול בשפתו המיוחדת:
תגידי לי, אמת התורה תגידי לי, איך זה שהבנאדם הולך על הירח ואף אחד לא יודע מה יש לילד הזה? (עמ' 463)


אומרים שאקדח שמופיע במערכה הראשונה, חייב לירות עד המערכה האחרונה.
מי אומר את זה? צ'כוב. ולא שקראתי את צ'כוב, אבל כן קראתי שהכלל שהוא טבע הפך לכלל בסיסי מקודש במחזאות, בספרות ובקולנוע. ואת זה קראתי בוויקיפדיה.
וההיקש הוא שאם תינוק לא בוכה ולא מנג'ס ולא מעצבן במערכה הראשונה, הוא יאובחן עם תסמונת כלשהיא במערכות הבאות. וזו הנקודה הכי לא מובנת לי כקוראת, ובזהירות רבה (אני משתדלת לא להיות שיפוטית מדי כי זה סיפור אוטוביוגרפי) אומר שהיא גם... נו... מקוממת. מכעיסה אפילו.
השתיקה של התינוק והפסיביות שלו פשוט זועקות. גם התואר 'קטטוני' חלף בראשי כשקראתי עליו. ובכל זאת, ענבל, האמא שלו, לא ממש נותנת דעתה על כך, על כל המשמעויות של זה.
והעניין הזה - מצוקה של ילד שאיכשהו עוברת מתחת לרדאר של ההורה – הופיע ביתר שאת גם בספרה השני של גדא 'טווס בחדר המדרגות'.
במקרה הטוב אפשר לייחס את זה לטיפשות, לחוסר ניסיון, לחוסר מודעות. במקרה הרע – להזנחה פושעת ו/או לאישיות אגוצנטרית, אנוכית ונרקסיסטית שלא רואה אף אחד בסביבה.
אני לא מייחסת את זה לשום דבר כי מי אני שאשפוט.

בספר (מהספרייה) היו לא מעט חותמות על פתק ההשאלה, אבל הוא נראה כמו ספר שלא רבים דפדפו בו. ככל שגדל מספר העמוד והפך לדו ספרתי, כך היו הדפים לבנים, נקיים ובתוליים יותר והעידו על הידיים המועטות שנגעו בהם. כבר בסוף ההתחלה הייתי הראשונה לבתק את בתולי העמודים, וכפועל יוצא מכך לסוף הספר רק אני הגעתי.
רוצה לומר: ההתעניינות בספר הייתה לא קטנה אבל הנטישה הייתה די גדולה.
האם היא מובנת? כן. האם היא מוצדקת? אולי.
זה ספר לא קל. הנושא לא קל, הכתיבה לא קלה, הזרימה לא קלה. החיים לא קלים.
אפילו המשקל לא קל: זה ספר של 543 עמודים.

גדא היא סופרת בנשמתה. זה מתבטא בכל שורה, בכל משפט ובכל פיסקה, אבל אולי זה מתבטא יותר מדי. וזה לא רק בגלל מה שנהוג לכנות 'חפירה', כי זו לא רק חפירה אלא חפירה מחרפנת, מכושפת ולפעמים אפילו סוריאליסטית. גם למיסטיות יש מקום לא קטן, מקום חובט ומציק אפילו. בעצם לא הצלחתי להחליט אם זו בכלל חפירה.
אלון דה אלפרט הזכיר פעם את המילה 'גרפומניה' ויש לה אצטלה שלילית. אם אני מפרשת נכון, גרפומן הוא מישהו שמתעקש לכתוב גם כשלא ממש נחוץ שהוא יכתוב ו/או כשהוא לא כל כך יודע לכתוב.
גדא היא לא גרפומנית, פשוט יש לה תואר שני בפילוסופיה.
והנה דוגמה פילוסופית. תיקצרתי אותה.


יש לך בעיה לטפס על התקרה?
מה? (מופתעת)
יש לך בעיה לטפס על הקירות?
לא.
ולמה לא?
כי זה בלתי אפשרי. (מתחילה להתעצבן)
זאת אומרת שאם משהו הוא בלתי אפשרי אנחנו לא מגדירים אותו כבעיה, מה שמוביל מיד למסקנה שאנחנו מגדירים כבעיה רק מצב שיש לו פתרון, ואם יש פתרון אז כבר אין בעיה. (עמ' 195)


החשיבה יפה. היי, היא אפילו יכולה להיות סוג של אמיתת חיים למי שמחפש, מין אמרת שפר שנותנת מוטיבציה ומודפסת על לוח mdf שמודבק עליו טפט דמוי עץ וינטג'י. אבל לא לזה התכוונתי כשהזכרתי את הפן הפילוסופי של גדא ושל הספר.
התכוונתי לאריכות, לשטף הכתיבה, לכך שהעלילה לא מצדיקה ולא מצריכה ספר של כמעט 550 עמודים, וכשאתה מסיים לקרוא אתה מצד אחד מאוד מתפעל שהיא כתבה 550 עמודים ומצד שני לא מבין על מה ובשביל מה.
ועל מה העלילה? על אם צעירה שמגלה שיש לה ילד שונה, ילד מיוחד. הספר עוסק בתהליך הגילוי ובהתמודדות עם הזאפטה הכואבת שניחתה בדיוק כשהחיים נראו כל כך טובים ומבטיחים.

אין לי אלא להעתיק לפה את התקציר במלואו. אולי הוא יצליח להסביר את מה שאני לא מצליחה.
מה לעשות, פילוסופיה היא לא הקאפ אופ טי שלי.
אבל גדא כן. ביג ביג קאפ אופ טי.




"אני נזכרת במשחק ששיחקתי עם אחותי כשהיינו ילדות: אם היו אומרים לך שתהיי יפה כמו ברוק שילדס אבל כשתגדלי יצא לך ילד מפגר... אם היו אומרים לך שיהיה לך בית עם קומות וחדר משלך, אבל כשתגדלי יהיה לך ילד אוטיסט... אם היו אומרים לך או שאבא עושה לך בושות ליד החברים מבית ספר או שלילד שיהיה לך לא יהיו חברים בכלל..."
ענבל יודעת מתי חולקו חייה לשניים. בדיוק עם סיום מהדורת החדשות של תשע בערב. היא זוכרת היטב את הרגע הזה שבו הבליחה בה ההכרה שיש לה ילד לא בסדר, ושזה לא סתם שהוא ככה. שלדברים יש סיבה.
כדי למצוא את הסיבה ענבל נוברת בנבכי נפשה, משחזרת מעשים ומחשבות: האם קשייו של בנה הם כפרה על חטאי-ילדותה או תולדה של שיבוש נורא ובלתי ניתן לתיקון - שחסר בה אינסטינקט אימהי בסיסי?
גם כשהיא מבולבלת ואומללה, קולה של ענבל צלול ובהיר ודמותה הססגונית כובשת לב. היא רגישה וממזרית, מדויקת ונפלאה, ואי אפשר שלא להקשיב לסיפור שלה, שיש בו עצב וכעס ותקווה ושאר-רוח.

את הספר הזה התחלתי לקרוא בצומת ספרים, ברגעים גנובים בשבת, כשבעלי עם הילדה. קראתי אותו והקריאה טלטלה את כולי, מבלי לדעת למה. הספר מתאר אמא לשניים שמגלה שלבנה הצעיר יש בעיה חמורה. יש את הרגע הזה שבו "הבליחה בה ההכרה שיש לה ילד לא בסדר." (לא, זה לא ספויילר, זה כתוב כבר על הכריכה האחורית...).

באותו רגע הבליחה גם בי ההכרה שמשהו מאוד לא בסדר גם אצלי, ואפילו שכחתי להיות צינית כהרגלי לגבי ספרים שעיקר תוכנם כבר נשפך לו על הכריכה כדי להוות יחסי ציבור ולחפות על כתיבה בינונית. אני זוכרת שרעדתי, פשוט רעדתי, למרות שאפילו לא היה קר. באותו זמן הייתי בתחילת הריוני השני, אמא לילדה מופלאה ובריאה. גם למספרת היתה בת בכורה, ושמה כמעט זהה לזה של בתי, וגם היא, כבתי, ילדה חכמה ובוגרת ומקסימה. הסתובבתי בכסא שם בצומת, ופשוט ידעתי שמשהו רע עומד לקרות גם אצלי. זה היה כל כך מוחשי וברור שמשהו איום ונורא יקרה לעובר שלי. אני זוכרת שסגרתי את הספר בטפיחה, ופשוט ברחתי מהחנות, מהר ככל שהתירה לי בטני. אי השקט שהרגשתי היה כל כך גדול עד שלא יכולתי לחזור אל הספר, למרות שבהחלט הסתקרנתי לדעת את ההמשך.

כשהמשכתי לקרוא אותו סוף סוף זה היה כמעט שנה אחר כך, והרגיש כמו בחיים אחרים. כן, היה משהו מאוד לא בסדר, אבל זה בכלל לא היה ההריון. שלא כמו בספר המכה פקדה דווקא את בכורתי, סוכרת נעורים, כמו שכבר הזכרתי אינספור פעמים כאן באתר, ועולמי התהפך. קראתי את הספר ובכיתי, הבנתי כל כך את הרגע הזה שבו באמת החיים משתנים, ההבנה שמחלות ילדות לא תמיד עוברות, וחרדות לא מגינות מפני פגיעה אמיתית.

אני חושבת שההזדהות הרבה שחשתי עם הגיבורה עירפלה את יכולת השיפוט שלי, ואני כנראה לא אובייקטיבית מספיק כדי לדרג את הספר. נדמה לי שללא הסיפור האישי הכואב אין כאן די כדי להחזיק ספר. הכתיבה אמנם קולחת וזורמת, אבל נפתולי העלילה משמימים ורדודים. נראה היה שמאורע אחד אין די בו כדי להוות עלילה שלמה, וכך נרקמת עלילה מלאת משברים ונקודות מפנה מלאכותיות. מעבר לזה, הגיבורה גיבורה מדי, כמעט לא אנושית. היא לא נכנעת ולא מתייאשת ותמיד תמיד נלחמת, עד שזה לא אמין. רציתי לראות אותה נשברת ובוכה ועוזבת וחוזרת ומעגלת פינות, להרגיש אותה ממש, אולי כדי שיהיה לי קטרזיס משלי, אבל גם כדי להוסיף עומק ואנושיות.

אז כנראה שזו לא ספרות גדולה, ובכל זאת אני חושבת שהספר הזה נוגע בפחדים הכמוסים של כולנו, במיוחד של ההורים שביננו, ומטלטל ונושך ומטריד. ולו רק בשל כך שווה קריאה, כדי לזכור להודות על מה שיש.

לפעמים חשבתי לעצמי שענבל, מספרת הסיפור, היא גלגול של עובד אלילים עצבני במיוחד. כפי שהללו היו טרודים ללא הרף בשאלה כיצד לרצות את האלים, כך ענבל חיה בדריכות מתמדת למכה ש"אלוהי האסונות" עתיד להנחית עליה. אלוהי האסונות, כשמו כן הוא, הישות שיושבת ביציע העולם ושוקלת בקפדנות את מנת הייסורים הקצובה לכל אדם. כל מנה נרקחת באופן אישי, כל עוגמת נפש זעירה נלקחת בחשבון. שף של צרות, פנקסן של אסונות. אין דרך להקדים רפואה, רק להמתין למכה. מכירים את ההקלה המשחררת שבשריטה הראשונה ברכב חדש? הקלה כזו חשה ענבל כשסוף סוף ניחת האסון: ילד מיוחד. אבל בעוד שברכב השמחה היא על עשרות השריטות שאפשר לקבל מעתה בסלחנות, אצל ענבל הלוגיקה הפוכה: האסון מגן עליה מפני אלף אסונות אחרים. תעודת ביטוח נגד מכות נוספות, דם על משקוף שמסמן לאלוהי האסונות לפסוח. הכרתי היטב את עובד האלילים הזה: יש לי גידול שפיר - אני מוגנת מסרטן. לפי החישובים של ענבל ילד מיוחד זה קורבן שאמור לספק את אלוהי האסונות לתקופה ארוכה. עכשיו, כשהצרה ידועה, היא מתנערת מכיווץ הציפייה ונכונה להסתער. ענבל היא אמא לביאה, היא מתמודדת בגבורה עם אסון בעל שם ופנים. אלו רק קווי המתאר של מיליוני אסונות פוטנציאלים שמאיימים עליה.

שאולי קוראים לו. ילד שהתפרצויות הזעם שלו לקוחות מן השאול, ילד שמהיום שנולד הביחד של ההורים שלו התקיים על זמן שאול. שאולי, ילד שהסביבה לא חסה על אמא שלו, שאולי ואולי ואולי - אולי תשתלטי על הילד שלך? אולי תחנכי את המפלצת הזו? המפלצת בעלת הפנים התמימות שלא זכתה לסימן היכר. ילד שאפילו המומחים שואלים את עצמם מה יש לו, כי גם בין מיוחדים הוא מיוחד.

ענבל מספרת לנו מה זה להיות אמא של שאולי, והיא עושה זאת בכנות, בשצף קצף של מחשבות, בכתיבה אינטליגנטית, דחוסה, כמעט מעיקה. התיאור שלה כל-כך חשוף עד שבעל כורחי פרץ ממני צחוק היסטרי בסצנות שבהם היא מטיחה בפרצופו האטום של שאולי "מפגר" או צורחת עליו שהיא רוצה להרוג אותו. קשה להסביר את הצחוק הזה, צחוק שהוא אולי הביטוי האמין ביותר ליכולת של ענבל לגרום לי לחוות איתה רגעים מתסכלים במיוחד, צחוק שמבטא השתאות מול הטירוף שנחת לחייה ואף אחד לא אמר לי שלא יפול גם לחיי. הריצה ממומחה למומחה, שגרת התרגולים המתישה שלא מותירה רגע לעצמה, לזוגיות שלה, לבכורה שלה, השומן המדלדל בעוד כוחות הנפש להילחם בו מדללים והבעל שמביע את סלידתו ממנו, ממנה, מדף לדף הרגשתי איך העצבים של ענבל מתערערים ואת רחמי שגואים עליה על אף שאינה טיפוס שקל לחבב. ואז מגיע איזה קש קטן וסתמי - דפיקה של הרכב, מזגן מקולקל ביום שרבי - שנשבר מהכל והסבלנות פוקעת ואמא אחת זועקת שהיא רוצה להרוג את הילד הזה, שקבר את חלומות הנורמליות והרגילות שלה, ואני לא מצליחה לעצור בעצמי וצוחקת בטירוף על כל החלומות שמתנפצים ויתנפצו לנו, ואני צוחקת וצוחקת כי אין לי שום דרך אחרת לבטא את חוסר האונים שבאסונות שלא הזמנו, ולבסוף מקנחת בדמעה ואנחה.

אני ממליצה על הספר עם סייג. התוכן, הכתיבה, הסגנון, כולם נשיים באופן מובהק. כל-כך מובהק עד שלו היה צורך להמר על מין הסופר במשחק כמו מי רוצה להיות מיליונר, כנגד אפשרות הפרישה עם מאות אלפי שקלים, לא הייתי מהססת. אני לא אומרת שגברים לא יהנו ממנו, אבל אני מוכנה להסתכן בקביעה שמבין הקוראים שאהבו והזדהו איתו, אחוז הנשים יהיה גבוה יותר, וכן שאחוז הגברים הפורשים מכלל אלו שהתחילו לקרוא ולא סיימו יהיה גבוה יותר. באשר לי, היה שלב שרציתי להפסיק, אבל אז המשכתי בתנופה ולא הצטערתי על כך (למעט קטעי "זכרונות מהעבר" שכתובים בפונט שונה והייתי מוותרת עליהם). לכמה ימים נכנסתי לנעליה של אם לילד מיוחד, ואני מתכוונת לשמור את הנעליים האלו בצד למקרים בהם אפגוש באם כזו. את האפשרות שאנעל אותן בעצמי אני מעדיפה לא לדמיין.

אגרוף לבטן הרכה. תארו לעצמכם ספר שלוקח כמה מהפחדים והסיוטים הכי גדולים שלכם, מהילדות, מהזוגיות, מההורות, אורז אותם לסיפור אחד ריאליסטי עד כאב, ומגיש לכם אותו למסע ארוך ועמוק לתוך נפשכם פנימה? זה מה שהרגשתי שהספר הזה עשה לי. לכן קשה לי להעריך אותו בצורה אובייקטיבית. הוא פרט על כל נים ונים בנפשי, קראתי אותו כמו מישהו שחולם סיוט בלילה. כאילו אני בתוך שינה טרופה רווית צער ומועקה. אחרי כל פרק, הייתי צריכה לקחת נשימה עמוקה כדי להמשיך.

הספר עוסק ב'רעידת האדמה' שמתחוללת בחייה של משפחה ישראלית מצויה, כשמסתבר שאחד מילדיה הינו אוטיסט. נכתב מנקודת מבטה של האם הצעירה, שכמו כולנו, רצתה משפחה מושלמת ויפה, ומוצאת את עצמה בפתחו של מצב שאין לה מושג איך להתמודד איתו, עם ילד קשה לגידול שעתידו לא ברור, עם בן זוג שלא מבין אותה, ועם בת בכורה, מקסימה ומתחשבת שכבר אף אחד לא רואה אותה.

גלית דיסטל אטבריאן מציגה את המשמעויות במצב הזה, שמן הסתם הוא מצב נתון אצל לא מעט משפחות, ויכול היה לקרות לכל אחד מאיתנו, מבלי לחסוך ולו גם שמץ מהאימה, מהקושי הנורא ומהמועקה היום-יומית. היא לא מייפה ולא מעגלת פינות, ולא נרתעת מלשתף במחשבות הקשות ביותר, ובסיטואציות האיומות ביותר. רוב הזמן היא עושה את זה באופן כל כך ריאליסטי ואמין, עד כי הופתעתי לגלות בסוף הספר שהיא כנראה לא סיפרה את סיפורה האישי, אלא התבססה על ראיונות עם מספר משפחות.

כמו שכבר כתבו לפני, זו לא יצירת מופת. יש לספר חסרונות (קצת יותר מדי זכרונות ילדות טראומטיים, פה ושם גלישה לקיצוניות מוגזמת באפיון הדמויות) אבל איכשהו, הרגשתי שהוא כאילו נכתב מתוך ראשי שלי. כמעט כל שורה דיברה אלי באופן אישי. ההזדהות שחשתי עם דמות האם היתה אינסופית. אפילו האסוציאציות שלה היו לי מוכרות, כאילו נלקחו מעברי שלי. ההתמודדות שלה בתוך עצמה, האמונה הזו שכאילו המחשבות שלה יכולות להשפיע על גורלה, על איזו שהיא תוצאה שנקבעת אי שם למעלה, שתכריע מה יקרה, ההתמודדות שלה עם בעלה (האוטיסט האמיתי בסיפור, אם תשאלו אותי), המחיר שמשלמת הבת הבכורה, המדהימה והשקופה...

לסיכום, פשוט ספר ששובר את הלב. אני התחברתי אליו כמו ששתי חתיכות לגו מתחברות. לא כולנו עשויים מאותו סוג של לגו, ואם החיבור לא מושלם, אז אולי האפקט יהיה שונה. אבל אותי הספר טלטל כהוגן.

(בשום אופן לא מומלץ לנשים בהריון).

האם שאלתם את עצמכם פעם מה זה אוטיזם???????
ענבל מרגישה שבנה הפעוט שאול לא בוכה,בגיל שנה וחצי הוא שקוע בבועה משלו!!!!!
ענבל מנסה להדחיק את הבעיה,מנסה להתעלם ממנה,אבל איך אפשר לברוח ולאן!
עד שהכל מתפוצץ וכן לענבל יש ילד שונא משאר הילדים בגילו.
ספר שמאתר איך אימא ומשפחה שלמה מתמודדת עם ילד חריג.
ספר מטלטל רגשית עוסק בסוג הבעיות הכי כואבות בחיים.
כמובן לא לבעלי לב חלש.

לעיתים רחוקות אני נתקלת בספר שנוגע בי כל כך חזק. תיאורים נפלאים של מצבים של התנגשות,של אירועים שבין אישה לבעלה, ילדיה, אמא שלה (הוריה), הורי בעלה, לחברותיה הקרובות, לחברים רחוקים יותר, לאינסוף דמויות הסובבות אותה (אותנו) כשהיא (כשאנחנו) נקרעים במצבים קשים והאלוהים שלנו הוא אנטנת yes על הגג.. ולאחרים, לאנשים סביבנו,יש כל מיני תשובות הזויות..אימרות הזויות עוד יותר, חוסר הבנה משווע, גם כשהם רוצים לעזור, ובוודאי כשהם לא. סביב הציר המרכזי של הקושי לגדל ילד עם בעיה, סובבים כולנו, גם כשאנו מגדלים ילדים בריאים. כל כך הרבה פעמים בספר בכיתי מהתרגשות רק כי מישהי הצליחה לתאר בדיוק מופתי את מה שאני כל כך הרבה פעמים מרגישה, אך לא מצליחה להסביר. גלית דיסטאל נתנה לי מילים. כישרון הכתיבה ותיאור מערכת היחסים של עינבל עם עצמה ועם הסובבים אותה, משמעותי לא פחות מהציר המרכזי סביבו סובב הספר. ספר יוצא מן הכלל!

הכתיבה של גלית היא החוויה האמיתית של הספר הזה. היא חדה, ושנונה, ויודעת לזקק רעיונות, רגעים, תחושות.
הדמויות מעניינות ואתה מוצא את עצמך מחליף דעות, וכל פעם בעד דמות אחרת (וממשיך לקרוא למרות שהמספרת, ענבל, היא דמות בלתי נסבלת).
סביר להניח שלא הייתי קורא את הספר במלואו אם סופר קצת פחות מוצלח היה כותב אותו (ואני לא אומר את זה בחבות הספר, אלא לטובת הסופרת).
יש לי מעט ביקורת על אמינות העלילה והדמויות, אבל עדיין, ספר מצוין לטעמי.

ענבל משוכנעת כי את חייה מנהל "אלוהי האסונות", אותה ישות עלומה המתכננת אסון לכל אחד, אסון שאי אפשר לחמוק ממנו. כדי להתחכם אליו היא מבלה את כל חייה בציפייה דרוכה לקטסטרופה שתתרגש עליה, לאותו משבר בלתי נמנע.
כשמתברר שלשאול, ילדה השני, זה שאינו בוכה ואינו מתקשר, יש בעיה, היא נרגעת. הנה, הגיע האסון, ועכשיו היא תתמודד.
אלא מובן שהדברים לא פשוטים כ"כ. כשהיא רואה כל הזמן את חייה מבחוץ, דרך מצלמות הקולנוע של במאי עלום, החיים הופכים למשימה בלתי אפשרית. ההתמודדות עם שאול הסובל והמסוסכך, עם הבעל האנטגוניסט, עם יחסי ההורים הלא-פתורים ועם מבטי החברה מובילה אותה לרגעים קשים מאוד. ענבל לא מפסיקה לחפש את הסיבה, את האשמה שודאי קיימת בה, נאבקת למצוא סיבתיות, כללים וחוקים בעולם האכזרי שנופל עליה וסובלת בניסיון להבין אותו. היחסים המשפחתיים והחברתיים, האבחונים והרופאים ואפילו עץ הלימון שבחצר, כולם מגוייסים כדי לעזור לה להבנות איזה מסלול ברור.

הספר כן, אמיץ וסוחף. קולה של ענבל ישיר וברור, מתאר לעומק ולפרטי פרטים את המחשבות וההתלבטויות ומכניס אותנו ישירות לעולמה ולחישובים הבלתי אפשריים שלה. מול עיני הקורא מתגלה העולם הבלתי אפשרי של אם לילד כזה, על מאבקיו, קשייו והצלחותיו, וקשה להניח את הספר מהידיים.
לי עמד מול העיניים, משך כל הקריאה, אותו עומרי מהסדרה "פלפלים צהובים", שמחבק את הקומפקט דיסק, סוגר את אוזניו וצועק. שאול שכאן הוא אולי פוטוגני פחות, מאובחן פחות וכשרוני פחות, אבל הקושי שלו עומד וברור.

מדובר בספר שהוא מרתק פסיכולוגית. בין מהבחינה של הסבל הזה, של הילדים האוטיסטים ולקויי התקשורת, בין מבחינת התמודדות המשפחה והסביבה ובעיקר מהבחירה שעושה ענבל בנסיון להבין את העולם שלה. המאבק האנושי למצוא חוקיות בעולם הוא ידוע ומוכר בתחום הפסיכולוגיה, ולקורא לא נותר אלא להתחבר, לתהות ולהזדהות.