ביקורת ספרותית על ואם היו אומרים לך מאת גלית דיסטל אטבריאן
ספר טוב

---

ענבל משוכנעת כי את חייה מנהל "אלוהי האסונות", אותה ישות עלומה המתכננת אסון לכל אחד, אסון שאי אפשר לחמוק ממנו. כדי להתחכם אליו היא מבלה את כל חייה בציפייה דרוכה לקטסטרופה שתתרגש עליה, לאותו משבר בלתי נמנע.
כשמתברר שלשאול, ילדה השני, זה שאינו בוכה ואינו מתקשר, יש בעיה, היא נרגעת. הנה, הגיע האסון, ועכשיו היא תתמודד.
אלא מובן שהדברים לא פשוטים כ"כ. כשהיא רואה כל הזמן את חייה מבחוץ, דרך מצלמות הקולנוע של במאי עלום, החיים הופכים למשימה בלתי אפשרית. ההתמודדות עם שאול הסובל והמסוסכך, עם הבעל האנטגוניסט, עם יחסי ההורים הלא-פתורים ועם מבטי החברה מובילה אותה לרגעים קשים מאוד. ענבל לא מפסיקה לחפש את הסיבה, את האשמה שודאי קיימת בה, נאבקת למצוא סיבתיות, כללים וחוקים בעולם האכזרי שנופל עליה וסובלת בניסיון להבין אותו. היחסים המשפחתיים והחברתיים, האבחונים והרופאים ואפילו עץ הלימון שבחצר, כולם מגוייסים כדי לעזור לה להבנות איזה מסלול ברור.

הספר כן, אמיץ וסוחף. קולה של ענבל ישיר וברור, מתאר לעומק ולפרטי פרטים את המחשבות וההתלבטויות ומכניס אותנו ישירות לעולמה ולחישובים הבלתי אפשריים שלה. מול עיני הקורא מתגלה העולם הבלתי אפשרי של אם לילד כזה, על מאבקיו, קשייו והצלחותיו, וקשה להניח את הספר מהידיים.
לי עמד מול העיניים, משך כל הקריאה, אותו עומרי מהסדרה "פלפלים צהובים", שמחבק את הקומפקט דיסק, סוגר את אוזניו וצועק. שאול שכאן הוא אולי פוטוגני פחות, מאובחן פחות וכשרוני פחות, אבל הקושי שלו עומד וברור.

מדובר בספר שהוא מרתק פסיכולוגית. בין מהבחינה של הסבל הזה, של הילדים האוטיסטים ולקויי התקשורת, בין מבחינת התמודדות המשפחה והסביבה ובעיקר מהבחירה שעושה ענבל בנסיון להבין את העולם שלה. המאבק האנושי למצוא חוקיות בעולם הוא ידוע ומוכר בתחום הפסיכולוגיה, ולקורא לא נותר אלא להתחבר, לתהות ולהזדהות.

» ביקורות נוספות של מירב
» ביקורות נוספות על ואם היו אומרים לך