ביקורת ספרותית על ואם היו אומרים לך מאת גלית דיסטל אטבריאן
ספר טוב

---

בשורה התחתונה- ספר טוב, כתוב מצוין וכולל עלילה מעניינת עם נגיעות כאב מורגשות.
היה לי קשה עם הספר כי מדובר בעלילה ריאלית באופן מורגש, אני לא יודעת כמה אנשים שלא "זכו" להיות בני משפחה של בעלי צרכים מיוחדים יכולים להזדהות עם ליבת העלילה, אבל בקטעים בהם ענבל חוזרת לילדותה עולים לא מעט קטעים כואבים שסביר להניח שיעוררו אמפתיה ו/או הזדהות עם רבים.

ענבל, אמא צעירה ומשכילה (מאוד) נוטשת את מסלול הקריירה שלה - לא בשביל הילדים אלא בשביל בעלה שקיבל רילוקיישן זמני ביוון.
על ההתחלה מודגש הקרבן שהיא מקריבה וההחרגה שלה מול הנשים האחרות בקהילה הישראלית באותה עיר - בעלה לא שליח של המדינה, אז הצעת העבודה שהיא מקבלת בשגרירות היא מזכירת מאבטח, משרה שכוללת בעיקר הכנת קפה. כשהיא חוזרת מחופשת לידה היא משונמכת לתפקיד מרכזנית ובמקביל מגלה שבשונה מבתה הבכורה המוצלחת, הילד החדש "לא כמו כולם", וכאן מתחיל מסע לא פשוט שמי שלא היה שם לא מסוגל באמת להבין כמה זה כואב ושורף בנשמה - המבטים, התגובות המבקרות והתוקפות, ההתנשאות... וההאשמות שהגיעו כלפיה כאמא, לאחר כל ההקרבות שלה.


בפלשאבקים לילדותה ענבל מתארת סיטואציות נוספות שהוחרגה -חלקם נשמעים מינוריים, אבל בעיניים של ילד שמרגיש שונה ו/או שלא מקבלים אותו כמו שהוא, יש לזה משמעות ענקית.

סוגיה חשובה שענבל הזכירה בספר שהיא גם נכונה ואמיתית - חשיבות האבחון הנכון, וסיטואציות בהן אם לא הולכים לאנשי מקצוע מאוד ספציפיים, התוצאה היא נזק לילד.

» ביקורות נוספות של ורד
» ביקורות נוספות על ואם היו אומרים לך