על קרנף ופלמינגו כמשל

כשבר ממליצה עבורי, על ספר ממש טוב, אני כמובן קורא...

אז בר אמרה... חלפו שנים והשגתי את הספר... אך הוא היה מונח באחת הפינות נשכח מהלב.

מדוע לא קראתי?

אין לכך הסבר רציונלי, אולי זה דווקא ציור כריכת הספר, של ילדה ספק נערה, העוטה על ראשה מסכה ענקית של קרנף, תמונה שמעוררת צרימה, במידת מה. אבל לאחר שקראתי את הספר, אני יכול לאמר בוודאות שזוהי תמונה נפלאה שהוציאה אותי למסע, שבמהלכו הוסרו מסכות גיבורי העלילה, חשיפה המוליכה לגילויים מפתיעים המעוררים כאב אין סופי.

אז על מה הספר?

זהו ספר הביכורים של אמיר זיו, ארבעה אבות, הוא קובץ של שלושה סיפורים.

הראשון בהם, מספר על שכן אובססיבי ותימהוני, המתלונן על גזוזטרה (איזו מלה נפלאה), שבנתה שכנתו ללא אישור. לצורך כך הוא פונה לרשויות, יותר נכון לסגן מהנדס העיר, אדם מרובע, שמסתתר תחת מסכה של מכתבים רשמיים, מעוררי שיממון. בווידוי אישי, אני חייב לאמר, שכמעט ונטשתי את הספר בעמודיו הראשונים, משום שהוא הזכיר לי את עברי הלא רחוק, עבודתי בעירייה גדולה בשרון. אבל התגברתי, ולאט לאט המכתבים עוברים שינוי וחושפים את סודותיהם של ארבע דמויות, המנהלות מערכות יחסים של אהבה ותשוקה אפלה, המצליחה להגדיר את הספר כולו, כסיפור המפרש מטפורה תנכית ענקית: "עזה כמוות אהבה" (שיר השירים ח, ו)

הסיפור השני, מספר על גיורא, וטרינר, שממש אוהב חיות, אך מתקשה להסתדר עם בני אדם. את חייו הוא מפרש על בסיס חוכמת החיות, כדוקטור דוליטל, מודרני, או איזופוס – מודרני שממשיל משלים על חיות, ובטוח שהם חוכמות שממש מעניינות בני אדם, כמו את שרון אשתו, עו"ד מבריקה, השולחת שירים בעילום שם לעיתון נוער, שרים שהם צופן כמוס, לחייה הסודיים האחרים ההולכים ונחשפים.

הסיפור השלישי, המכמיר מכולם, הוא על ילדה שננטשה ביער במבואות ירושלים, כמו אגדה גותית אפלה על ילדים שננטשו על ידי הוריהם, ובכך היא מבטאת באופן ארכיטיפי את הרוע האנושי, אצל אנשים שמעולם לא הייתם מאמנים כי הרוע ישתלט על נפשם. ספור שמהדהד את מה שתומאס הובס, אמר לנו לפני שנים כאזהרה מבעיתה , לכך שיצר האדם רע מנעוריו.

הילדה שננטשה בתחילת הסיפור, תופיע בהמשכו, היא תכתוב בלוג, בצורה בהולה, באמצעותו היא תנסה לפתור את חידת חייה והגיבורים הטרגיים שאחראים לגורלה, או יותר נכון בקשו להימלט מחייה.

זהו סיפור על אנשים בודדים, או אנשים רגילים הנקלעים למציאות שיצאה משליטתם, עד כמה אחראי אדם להחלטותיו, עד כמה הוא אחראי על גורלו וגורלם של הקרובים לו, האם אני יכול להימלט מאחריות, מבלי לשלם על כך מחיר?

זהו ספר על בדידות, על אנשים שחיים ומנסים לנווט בין שתי מערכות יחסים, האחת גלויה ונורמטיבית, השנייה אפלה וסמויה. זהו ספר על אהבה, תשוקה ושנאה ומה שביניהם, שהצליח לסחרר אותי במגוון רגשותיו הסותרים. כשהפכתי את הדף האחרון שבו, לא הפסקתי להרהר במשמעויות שלו.

אמיר זיו כותב היטב. העברית שלו טובה מאוד ולא מתחכמת, לא שנונה עד זרא והוא קריא מאוד. כל משפט מונח במקומו, חוש טוב לדרמה קיים, אלא שהסה"כ הסופי הוא פחות מסך חלקיו.
וזו כבר בעיה רצינית.
ובמה דברים אמורים? שלושה חלקים לספר כשהראשון עוסק באחד אליהו בוכמילר, שכן נודניק, המוצא זמן להתנכל לשכנתו מלמעלה, ריבה יפה ולא מתמסרת. ברגע שהוא מגלה שזו מנסה להרחיב דירתה ולהוסיף גזוזטרה, נו בלקון, וכי כל בית צריך מרפסת, הוא פונה לעיריה ומוצא שם אדם מבין בשם ברוך דומיני. דומיני הזה, סגן מהנדס העיריה, בא אישית לבקר ולראות במה דברים אמורים ומוצא נחמה בין כלי המיטה של אותה ריבה קלרה, מה שעוד יותר מעלה את חמתו של בוכמילר. זה ב-1961.
ב-1993 אנו עדים למשולש אהבים. משולשים כאלה תמיד היו חומר בעירה טוב לסיפורים מצמררים ואם גם יש ילד בסביבה והמשולש שווה צלעות, הטריגונומטריה משתוללת. גיורא הוא וטרינר הנשוי לשרון עוה"ד. היא מצידה דווקא אוהבת את מיכה העיתונאי, אותו פגשה באיזה סמינר ומפה לשם גרם להריונה ולהולדת נירה, שם עתיק. זה כמובן מתגלה.
ב-2004 נירה כבר בת 17 וככל בנות גילה בוחרת להצניע ככל יכולתה את ההיסטוריה המדממת שלה ולגלות הכל בבלוג עובדתי ונטול רגש כדבריה. מסוג הפרדוקסים החינניים שכל מתבגר עובר.
לכאורה, שלושה חלקים בהם נדמה קשר רק בין השני לשלישי, אבל יש קשר גם בין הראשון לבאים אחריו. כדי לקצר סיפור קצר, את החלק הראשון אין לאמץ, כי אם לנפץ ומהר, כמו הטור הידוע בעיתון הארץ. החלק הראשון מגוחך, נטול פואנטה ומזיע שלא לצורך. השני דרמטי והשלישי מנסה לסגור קצוות ונפרם מעצמו תחת מסרגות לא מיומנות.
נכון, זה ספר ביכורים לסופר לא צעיר, בעצמו משפטן ועיתונאי. הוא יכול להתברג לליגה א' לאחר ניסיון מה בעוד כמה ספרים. ליגה צפופה בכותבים מיומנים וותיקים. לא קל.

אני מתקשה עם סופרים ישראלים, לא יודע בדיוק למה. אני שונא את הסוגה הספרותית של מכתבים, שמתוכם נגזר הסיפור (החלק הראשון), לא יודע להסביר ובטח שאני מתעב טלנובלות למיניהן. אין לי שום הצדקה לכל מה שנאמר למעט הרגשתי האישית בלבד. למרות כל האמור למעלה, הספר חדר את ההתנגדויות שלי ואני נאלץ להודות שנהניתי. הספר היה לי הספר הנכון, בזמן הנכון ובמקום הנכון.
נהניתי מהסיפור, המופרך ברובו, נהניתי מההקשרים השונים בין החלקים השונים שלו ועקבתי בנשימה עצורה אחרי כל הפיתולים והזויות, ההזויות לעיתים, של הסיפור. דם, יזע, בדידות ודמעות נילושים פה היטב בידי הסופר.
בקיצור ובלי להתלבט יותר מדי אתן לספר כשמו – ארבעה כוכבים.
קראו להנאתכם.

1961. 1993. 2004. שלושת החלקים העיקריים המרכיבים ספר יוצא דופן.
*תל אביב. אליהו בוכמילר שחצה את גיל ששים, מתגורר בגפו לאחר שבנו היחיד עקר לירושלים סבור שיומו קרב היות שאביו וסבו מתו בערך בגילו. הוא שולח מכתב תלונה למנהל מחלקת ההנדסה על שכנתו קלרה, צעירה יפת תואר. הגברת בונה גזוזטרה (כן, מרפסת) ההופכת למטרד לשכניה ובמיוחד לו כמי שמתגורר מתחתיה. הוא אינו משער שהמכתב התמים יפתח תכתובת ארוכה (בעברית יפה ודקדנית 'של פעם') שתהפוך לאישית ונוטפת ארס כשהנסיבות משתנות. באחד המכתבים מאחל המנהל, מר דומיני, 'נבלה, הלוואי ותמות כבר'. לבוכמילר יש משאלה יוצאת דופן לאחר פטירתו.
*גיורא הירושלמי, וטרינר במקצועו שמומחיותו אינה מוטלת בספק מוצא עצמו לכוד עם שרון רעייתו ומיכה במשולש רומנטי טראגי. מערכת יחסים סבוכה ומורכבת, בגידה ומוות. פגישה במסעדה ההופכת לעימות. שירים שכתבה שרון בשם בדוי לעיתון וגיורא יגלה לתדהמתו במקרה חושפים נפש מיוסרת.
*נירה בת ה-17 , בתה של שרון, כותבת בלוג חושפני המורכב פוסטים קצרים ומשתדלת שיכיל עובדות בלבד ולא יחשוף את רגשותיה.

והסיפורים שלכאורה אינם קשורים כלל מתלכדים, ועוד איך. דמות מפתח נוספת שתופיע היא בנו של אותו בוכמילר מיודענו.
זהו ספר על נטישה, כאב, ילדה קטנה הגדלה לתוך עולם של סימני שאלה לגבי זהותה ותגלה כנערה אמיתות קשות. גורל מתעתע עם מוות מסתורי בתאונה קטלנית בשעת לילה. בדידות וניכור, אלימות, חטטנות ומעל הכל- שקרים. מסכת שקרים קשה ואכזרית. הטבע האנושי לטוב ולרע- בעיקר לרע- במערומיו שהמחבר מיטיב לחשוף טיפין טיפין, הקצוות מתחברים והעלילות נשזרות זו בזו.

****





אמיר זיו יודע לכתוב.

אני יודע את זה בעיקר מפני שקראתי את הספר ביום אחד, ולא התעכבתי על שום דבר באמצע, לא על שגיאות או תחביר, לא על מילים חריגות ולא על רמזים בולטים לתחקיר, לא על עלילה ולא על דמויות, כל הדברים האלה שאתה שם לב אליהם כשאתה כותב בעצמך ולא סתם קורא כי מתחשק לך לקרוא. אתה קורא עם מטרה, עם יעד. אם זה לא טוב, לחקור ולמצוא מה בדיוק גורם לזה להיות לא טוב. ואם זה טוב - זה אפילו עוד יותר חשוב. איך? מה? מה קרה? באיזה אופן? וכאן בכל זאת, היה לי מאוד קשה לעצור ולנתח. אפילו להאט. הכול היה רהוט, זורם מאוד, מרשים, ואתה הופך את הדפים הקצרים האלה של עם עובד במהירות, בלי להתעכב, למרות שאין כאן איזו מהפכה, אין כאן תעלומה, אלא מין סיפור קטן ומכאיב שכתוב בכישרון נדיר.

ומצד שני, דווקא העקביות הזאת, המהירות והרהיטות, הוציאו אותי מהספר בתחושה עמומה של חמיצות. רק לאחר הקריאה הבנתי שלא הגעתי לשום דבר שממש הפעים אותי, שגרם לי לעצור רגע ולהרהר, אולי לקפל את הנייר באחד העמודים להגיד, הופה, זה מעניין, אני עוד אחזור לזה.

וזאת נקודה חשובה, שאין לי מושג איך להתייחס אליה או איך ללמוד ממנה לקח מובהק. מה, צריך להסתכן יותר? להתאמץ ולהגיע למקומות חד משמעיים יותר? כי בניסוחי משפטים מגיעים רק מנקודה א׳ לנקודה ב׳. מתחילת הספר לסופו. אבל מה מעבר לזה? האם הקורא חייב לצאת מהספר כשהוא נפעם? להרגיש שהוא עבר חווייה משמעותית?

נהניתי מהקריאה. התרשמתי מהכתיבה, מהניואנסים המדוייקים, מהמטאפורות הדקות. לא יצאתי אדיש, חלילה, אבל גם לא הרגשתי, כאמור, משהו שיגרום לי להשאיר את הספר הזה על המדף לקריאה שנייה בעוד שלוש ארבע חמש שנים. הכול כאן, איך לומר, ביי דה בוק.

הספר עשוי משלושה סיפורים שקשורים ביניהם בעקיפין... ובמישרין, מסתבר אחר כך. זה לא בדיוק ספויילר, אין כאן רוצח או אירוע מפתיע. זה פשוט מתגלגל, והידיעה שהסיפורים קשורים איכשהו אינה פוגמת בקריאה אלא מוסיפה לה מימד מסקרן.

הסיפור הראשון הוא בעצם חליפת מכתבים בין אזרח תל אביבי מבוגר למהנדס העיר, שמתפתחת מרשמיות לקונית לאינטימיות מופרכת מיסודה. אני מבין את המכשיר הספרותי כאן, אבל לא קניתי אותו במאה אחוז, והסכמתי ביני לבין עצמי להתאזר בסבלנות, בעיקר כי גם הוא כתוב היטב.

הסיפור השני הוא סיפור של קנאה, בגידה וחיי נישואין מתפרקים. בעיניי, החלק החזק בספר, וקראתי אותו בנשימה אחת. הוא מאוד מעניין, טעון רגשית, יש בו תובנות (שכאמור, לא הצלחתי להתעכב עליהן אבל היו) על מה שביבי קרא ״החיים עצמם״, ולמרות שאין בו ה״משהו מעבר״ החמקמק ההוא, הוא בעיניי מרשים ומדוקדק, לא מתאמץ ומסקרן מאוד.

והסיפור השלישי חותם את מה שכבר ידענו, הפעם מנקודת מבטה של נערה שכותבת בלוג (וקשורה בעבותות לשני הסיפורים הראשונים, ומסכמת אותם). גם כאן, זה מרגיש כמו מכשיר ספרותי, פיגומים שעליהם אמיר זיו בנה את הסיפור, ולא יכולתי שלא לתהות אם הייתי מסתפק רק בסיפור האמצעי ומשליך הצדה את הסוף וההתחלה. לא יודע. זה כתוב יפה והכול, אבל נו, אין סיכוי שבעוד שנתיים אזכור מכאן משהו. אפילו לא מילה.

ממעבר חטוף על הביקורות הקודמות אני רואה שה״כתוב טוב״ מהדהד בכמה מהם, וגם ה״אבל״. היו שהעניקו חמישה כוכבים ושפעו סופרלטיבים (מוצדקים), והיו שהתרשמו הרבה פחות.

אני נשאר עם שלושה וחצי כוכבים, מעוגלים לארבעה.


****

אין ברומן הזה אלא שמץ מהדברים שנכתבו אודותיו על הכריכה האחורית שלו, זה המשפט הכמעט וודאי שאני יכולה להוציא תחת ידי.
אין אהבה,
אין אחווה,
אין השלמה,
וגם אין שמץ של אהדה או אמפתיה ושום רגעים קומיים...
ועל אהבה עזה כמוות- אפשר עוד הרבה להתווכח !

אז מה בכל זאת יש כאן בארבעה אבות של אמיר זיו ?

משחקי נחיתות/עליונות של גברים בפרט ,ועימות מגדרי בכלל, מוות, ניכור, בדידות, גם קיומית, מציצנות, פגימות, חמדנות, פחד, ואלימות והתעללות מוסווים בחסות או מתחת לסדין האדום שהסופר מצליח לנופף מולנו בכתיבה היוצאת מהכלל שלו ובעלילה הבלתי צפויה שהוא רוקם עבורנו. (ואני כל כך לא אוהבת דברים בלתי צפויים. זה מפחיד אותי)

הוא מציב מולנו מראה לא מחמיאה של הנפש. של מצבים כאילו שגרתיים, כאילו גלויים ומוכרים בדרך שהוא מאיר עם הזרקור אל החצר האחורית של החיים ואופס מפרק לפרק מוליך את אותה החצר אל קדמת הבמה. ה"חצר" הופכת לחיים עצמם, וערוות הנפש נחשפת גלויה קבל עם ועדה, דרך העינית שבדלת, דרך תריסי החלון, בדרך של גניבת הדעת, גניבת זרע, בגידה, הסתרה, העמדת פנים, שמתורגמים לאורך כל הרומן הזה כניכור, בדידות, געגועים, חוסר שייכות ,יתמות רגשית או עקרות רגשית, ועריריות. וישנה גם ילדה – פליטת כל "תכנית הריאליטי" הזו, שבגרה ובשליש האחרון של הרומן היא מסכמת עבורנו את העלילה באופן קר ונוקב .

רומן עצוב, כתוב טוב, טוב מאוד אפילו, שהיה מועמד לפרס ספיר 2017. הרגשתי שאפשר אתו ואפשר היה גם בלעדיו. (הרגשה אישית לגמרי)

וקצת בעניין הזה של "עם" ו"בלי", ישבתי היום עם חברה בבית קפה והתחממנו מזיו השמש. היא טענה שיש לה בעיה עם אומנות שמוציאה את הקישקעס החוצה. את ה"איכסה" כמו שהיא כינתה את זה. שחייבים לשמור על אתיקה וגבולות, לא לכתוב על הכול לא להציג את הכול ולא לומר את הכול, ואני רק כדי לאתגר את הוויכוח ולהעמיק את השיח איתה אמרתי שהרבה מן הדברים, הידע, התובנות, והקידמה נסללו על ידי פורצי גבולות דווקא, על ידי שבירת מיתוסים קריאת תגר שחיטת פרות קדושות והעמדת מראה מול הפנים, אבל זו כבר שיחה שהתמשכה והתמשכה ולא הגיעה כמובן לכלל סיכום ...

אז נגיד שאם הייתי יודעת מראש על השתלשלות העלילה כנראה שהייתי מוותרת כי זה תפס אותי חזק מדי בגרון, ובכל זאת אני מרגישה שיצאתי נשכרת.

וכמי שחוטאת בחשיבה וראייה אסוציאטיבית בלתי נשלטת, צפו ועלו מול עיני הציורים של אלכסנדר (סשה) אוקון הישראלי- מהסדרה שלו "הקומדיה האנושית" שבה מוצגות נשים גרוטסקיות רוכבות על גברים. וזה אגב היה הנושא שעליו וממנו יצאנו לוויכוח אני והחברה...על אי הנוחות שמעוררת האומנות על מגוון דרכיה .

דייר תל אביבי מנהל תכתובת עם העירייה בקשר לחריגת בנייה של שכנתו הגרה קומה מעליו. השנה היא 1961. זה הסיפור הפותח את הספר המיוחד והיפהפה הזה. הסיפור השני קופץ לשנת 1993 ומביא לנו את סיפורו של וטרינר ירושלמי, והסיפור האחרון מביא את סיפורה של בלוגרית צעירה בת 17 והגענו לשנת 2004.

ולפני שתגידו שזה לא בשבילכם, ואתם לא אוהבים סיפורים קצרים, זה לא! יש משהו הקושר את שלושת הסיפורים, ומביא אותם לכדי מקשה אחת וסוגר את כל הקצוות. אני מאוד אוהבת את צורת הכתיבה הזו, של כביכול סיפורים העומדים כל אחד בפני עצמו, אבל יש חוט סמוי הקושר את כולם, ופתאום אנחנו מגלים דמויות מסיפורים קודמים שמבליחות גם בהמשך. לטעמי הספר הכי מוצלח שבנוי כך הוא של יצחק בן נר עיר מקלט. והספר הזה של אמיר זיו קוטף את המקום השני והמכובד.

ספר ביכורים ראוי לציון, הן בגלל המבנה והפתלתלות המעניינים, והשפה הכל כך יפה ולא מובנת מאליה לימינו. הכשרון להעניק קול ייחודי לכל דמות, ובמיוחד בסיפור הראשון (כאמור שנת 1961), שם השתמש הסופר בשפה מליצית משהו כיאה לרוח התקופה- מעניקים לספר אמינות ומבדלים את הדמויות וזה נכון וחשוב! יש ספרים שאני קוראת ומרגישה שהדמויות נקנו במבצע של 1+2. אותו קול, אותו רושם, סרט נע.

הסיפור השלישי לטעמי היה הסיפור החלש בחוליה, ובכל זאת אין בו להעיב על הרושם המצוין שהותיר בי הספר הנהדר הזה.

יפה, רהוט, קולח.
שווה.

אינספור פעמים כבר כתבתי שספרים ישראליים הם בעיה, בייחוד בז'אנר הפופולרי, אלו של אמצע הדרך. במקום להיות קריאים ומהנים, עם סיפור טוב וקריאה זורמת, הם כמעט תמיד נופלים לשתי מלכודות סותרות לכאורה ובכל זאת מופיעות לא פעם ביחד: מצד אחד, כתיבה מסוגננת מדי, שמתאמצת להוכיח את בקיאותו של הכותב בעברית גבוהה ובמליצות תנ"כיות, ומצד שני מבול של פרטי יום יום ישראליים שדוחקים בקוראת - נכון את מכירה את הרחוב הזה? נכון את אוהבת את השיר הזה? נכון האזכור הפוליטי הזה ממש מחוכם? מה שמעניק לספר ארומה של כתבה בעיתון.
אבל יש תקווה לשינוי, כי אמיר זיו כתב ספר שהוא ממש לא כזה.

'ארבעה אבות' מתחלק לשלושה חלקים, שבמידה רבה עומדים בפני עצמם: שכן נרגן בתל אביב של שנות ה-60 מתלונן לעירייה במה שהופך מבירוקרטיית מרפסות לווידוי חושפני; וטרינר ירושלמי ואב לילדה בת 6 מגלה שמשפחתו התפרקה למעשה, ואולי לא הייתה קיימת אף פעם; ובלוגרית מתבגרת חושפת את הסבך המדכא של ילדותה והתבגרותה. בניגוד למה שהיה אולי מפתה סופר אחר (אהמאשכולנבואהמ), החלקים השונים מתחברים רק בקצוות, בעדינות, ובאופן שלא הופך את הסיפור על ראשו בעמוד האחרון. במקום זה, כל קטע נכתב בצורה מחוכמת מספיק כדי לשמור על מתח פנימי ולעשות את מה שהיה עשוי להישמע כמו סיפור בנאלי לפיסה מסקרנת למדי של חיים (ומגביר את החשד שהספר התחיל כשלושה סיפורים קצרים). החיים האלה הם אמנם ישראליים, אבל אין בהם ניים דרופינג או משהו מהמשולש שואה/סרטן/פיגוע, שאף הוא חביב על סופרים ישראליים. באווירה כזו, אפילו האנקדוטות היפות-מדי של הווטרינר מתקבלות בסלחנות בתוך הרצף הסיפורי. המחאה היחידה שלי, שהוזכרה כאן בביקורת נוספת, היא היחס המזלזל כלפי עובדות סוציאליות במסווה של אותנטיות, שמשרת שיח בעייתי גם ככה בחברה הישראלית.

אז אולי אין בספר חידוש גדול (קראתי התייחסויות לעיצוב המעניין של הדמויות הגבריות שבו, על אף שבספרות הישראלית דווקא היו לא מעט גברים רגישים לאורך השנים) אבל הוא כל מה שאפשר לצפות מספר כזה: קריאה כיפית, זורמת ומסקרנת, דמויות שלמות ושבריר של מחשבה לסיום. וחוץ מזה, פגשתי את הסופר בשבוע הספר והוא היה מאוד נחמד.

לאחרונה אני קוראת ספרים שלוקח לי זמן להתחבר אליהם. אני קושרת איתם קשר מיוחד אבל הוא קורה רק כעבור כמה עמודים טובים. אני תמיד קצת סקפטית, חשדנית, "קשה להשגה", ולא נופלת לרגלי כל ספר טוב שאני קוראת.
לא כך היה במקרה הזה. מהעמוד הראשון נשאבתי פנימה. הספר לקח אותי איתו למסע מופלא וכמו הייתי נתונה תחת כישוף. כשהגעתי לדף האחרון, פג הקסם והשיב אותי למציאות.

במרכז העלילה משולש אהבה בין שני גברים ואישה שהיא מושא אהבתם. אנו נעים יחד עם הדמויות בצירי זמן שונים וכך מתגלים בפנינו בהדרגתיות סודות מן העבר.
הספר עוסק בנושאים רבים ביניהם משפחה, זוגיות, הורות, אבהות. חיפוש אחר האמת והבריחה ממנה. שבריריות החיים.
אני חושבת שזה יהיה ממש פשע לספר פה את העלילה ואפילו פרטים קטנים ממנה. אני בעצמי נמנעתי מלקרוא את התקציר בגב הכריכה. כמעט בכל עמוד נחשפים פרטים חדשים, התפתלויות לא צפויות וטוויסטים נפלאים.

אין ספק שהסופר, שזהו ספרו הראשון והמוצלח בהחלט, מראה פה ורסטיליות עצומה מבחינת רמת הכתיבה. כל פרק כתוב בצורה קצת אחרת בשפה אחרת ומנקודות מבט של אנשים שונים.
הסופר משנה את עורו ומתאים עצמו לעולמו הפנימי של המספר הרלוונטי. מה שיוצר אמינות מאוד גבוהה. לא פעם הספר בלבל אותי לחשוב שרמות דיוק הכתיבה חייבות להיות מבוססות על אירועים אמיתיים. קשה להאמין שיצירה כזו היא פרי דמיון. מאחלת לי גם דמיון שכזה.

הדבר הכי מדהים בעיני הוא הספציפיקציה של הפרטים. הכול מפורט לרמה של ניואנסים.
התמונה כל כך ברורה וחדה מול העיניים שזה מרגיש כאילו מישהו ניקה במגבון את הדמיון שלי כדי לאפשר לי לראות בבהירות.
זה מתחיל בפרטים הרחבים של עיר, מרחב, חלל, בית, חדר. וממשיך עד לפרטים הכי קטנים של תיאור הושטת יד אל תיק בצורה כל כך אנושית ואמתית.
הסיפור רקום וקשור בהרבה חוטים שמובילים יחד לסיפור אחד גדול ומרתק. לא פעם חשבתי לעצמי במהלך הקריאה כמה זה קשה לשזור את העלילות זו בזו בדיוק מופתי בלי להותיר שום תחומים אפורים.
מצאתי את עצמי נגררת ומובלת אחרי הדפים שכמו מאיימים עליי שאם אעזוב עכשיו אפספס הכול.

עלילה מקורית, מעניינת ולא צפויה שמושכת את הקורא כאילו היה בובה על חוט ומובילה אותו לקשת אינסופית של רגשות ותחושות.

"ארבעה אבות". יהיה לי מאוד קשה להתאושש מהאופוריה.