ביקורת ספרותית על ארבעה אבות - ספריה לעם #731 מאת אמיר זיו
ספר טוב

---

****





אמיר זיו יודע לכתוב.

אני יודע את זה בעיקר מפני שקראתי את הספר ביום אחד, ולא התעכבתי על שום דבר באמצע, לא על שגיאות או תחביר, לא על מילים חריגות ולא על רמזים בולטים לתחקיר, לא על עלילה ולא על דמויות, כל הדברים האלה שאתה שם לב אליהם כשאתה כותב בעצמך ולא סתם קורא כי מתחשק לך לקרוא. אתה קורא עם מטרה, עם יעד. אם זה לא טוב, לחקור ולמצוא מה בדיוק גורם לזה להיות לא טוב. ואם זה טוב - זה אפילו עוד יותר חשוב. איך? מה? מה קרה? באיזה אופן? וכאן בכל זאת, היה לי מאוד קשה לעצור ולנתח. אפילו להאט. הכול היה רהוט, זורם מאוד, מרשים, ואתה הופך את הדפים הקצרים האלה של עם עובד במהירות, בלי להתעכב, למרות שאין כאן איזו מהפכה, אין כאן תעלומה, אלא מין סיפור קטן ומכאיב שכתוב בכישרון נדיר.

ומצד שני, דווקא העקביות הזאת, המהירות והרהיטות, הוציאו אותי מהספר בתחושה עמומה של חמיצות. רק לאחר הקריאה הבנתי שלא הגעתי לשום דבר שממש הפעים אותי, שגרם לי לעצור רגע ולהרהר, אולי לקפל את הנייר באחד העמודים להגיד, הופה, זה מעניין, אני עוד אחזור לזה.

וזאת נקודה חשובה, שאין לי מושג איך להתייחס אליה או איך ללמוד ממנה לקח מובהק. מה, צריך להסתכן יותר? להתאמץ ולהגיע למקומות חד משמעיים יותר? כי בניסוחי משפטים מגיעים רק מנקודה א׳ לנקודה ב׳. מתחילת הספר לסופו. אבל מה מעבר לזה? האם הקורא חייב לצאת מהספר כשהוא נפעם? להרגיש שהוא עבר חווייה משמעותית?

נהניתי מהקריאה. התרשמתי מהכתיבה, מהניואנסים המדוייקים, מהמטאפורות הדקות. לא יצאתי אדיש, חלילה, אבל גם לא הרגשתי, כאמור, משהו שיגרום לי להשאיר את הספר הזה על המדף לקריאה שנייה בעוד שלוש ארבע חמש שנים. הכול כאן, איך לומר, ביי דה בוק.

הספר עשוי משלושה סיפורים שקשורים ביניהם בעקיפין... ובמישרין, מסתבר אחר כך. זה לא בדיוק ספויילר, אין כאן רוצח או אירוע מפתיע. זה פשוט מתגלגל, והידיעה שהסיפורים קשורים איכשהו אינה פוגמת בקריאה אלא מוסיפה לה מימד מסקרן.

הסיפור הראשון הוא בעצם חליפת מכתבים בין אזרח תל אביבי מבוגר למהנדס העיר, שמתפתחת מרשמיות לקונית לאינטימיות מופרכת מיסודה. אני מבין את המכשיר הספרותי כאן, אבל לא קניתי אותו במאה אחוז, והסכמתי ביני לבין עצמי להתאזר בסבלנות, בעיקר כי גם הוא כתוב היטב.

הסיפור השני הוא סיפור של קנאה, בגידה וחיי נישואין מתפרקים. בעיניי, החלק החזק בספר, וקראתי אותו בנשימה אחת. הוא מאוד מעניין, טעון רגשית, יש בו תובנות (שכאמור, לא הצלחתי להתעכב עליהן אבל היו) על מה שביבי קרא ״החיים עצמם״, ולמרות שאין בו ה״משהו מעבר״ החמקמק ההוא, הוא בעיניי מרשים ומדוקדק, לא מתאמץ ומסקרן מאוד.

והסיפור השלישי חותם את מה שכבר ידענו, הפעם מנקודת מבטה של נערה שכותבת בלוג (וקשורה בעבותות לשני הסיפורים הראשונים, ומסכמת אותם). גם כאן, זה מרגיש כמו מכשיר ספרותי, פיגומים שעליהם אמיר זיו בנה את הסיפור, ולא יכולתי שלא לתהות אם הייתי מסתפק רק בסיפור האמצעי ומשליך הצדה את הסוף וההתחלה. לא יודע. זה כתוב יפה והכול, אבל נו, אין סיכוי שבעוד שנתיים אזכור מכאן משהו. אפילו לא מילה.

ממעבר חטוף על הביקורות הקודמות אני רואה שה״כתוב טוב״ מהדהד בכמה מהם, וגם ה״אבל״. היו שהעניקו חמישה כוכבים ושפעו סופרלטיבים (מוצדקים), והיו שהתרשמו הרבה פחות.

אני נשאר עם שלושה וחצי כוכבים, מעוגלים לארבעה.


****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על ארבעה אבות - ספריה לעם #731