אין ברומן הזה אלא שמץ מהדברים שנכתבו אודותיו על הכריכה האחורית שלו, זה המשפט הכמעט וודאי שאני יכולה להוציא תחת ידי.
אין אהבה,
אין אחווה,
אין השלמה,
וגם אין שמץ של אהדה או אמפתיה ושום רגעים קומיים...
ועל אהבה עזה כמוות- אפשר עוד הרבה להתווכח !

אז מה בכל זאת יש כאן בארבעה אבות של אמיר זיו ?

משחקי נחיתות/עליונות של גברים בפרט ,ועימות מגדרי בכלל, מוות, ניכור, בדידות, גם קיומית, מציצנות, פגימות, חמדנות, פחד, ואלימות והתעללות מוסווים בחסות או מתחת לסדין האדום שהסופר מצליח לנופף מולנו בכתיבה היוצאת מהכלל שלו ובעלילה הבלתי צפויה שהוא רוקם עבורנו. (ואני כל כך לא אוהבת דברים בלתי צפויים. זה מפחיד אותי)

הוא מציב מולנו מראה לא מחמיאה של הנפש. של מצבים כאילו שגרתיים, כאילו גלויים ומוכרים בדרך שהוא מאיר עם הזרקור אל החצר האחורית של החיים ואופס מפרק לפרק מוליך את אותה החצר אל קדמת הבמה. ה"חצר" הופכת לחיים עצמם, וערוות הנפש נחשפת גלויה קבל עם ועדה, דרך העינית שבדלת, דרך תריסי החלון, בדרך של גניבת הדעת, גניבת זרע, בגידה, הסתרה, העמדת פנים, שמתורגמים לאורך כל הרומן הזה כניכור, בדידות, געגועים, חוסר שייכות ,יתמות רגשית או עקרות רגשית, ועריריות. וישנה גם ילדה – פליטת כל "תכנית הריאליטי" הזו, שבגרה ובשליש האחרון של הרומן היא מסכמת עבורנו את העלילה באופן קר ונוקב .

רומן עצוב, כתוב טוב, טוב מאוד אפילו, שהיה מועמד לפרס ספיר 2017. הרגשתי שאפשר אתו ואפשר היה גם בלעדיו. (הרגשה אישית לגמרי)

וקצת בעניין הזה של "עם" ו"בלי", ישבתי היום עם חברה בבית קפה והתחממנו מזיו השמש. היא טענה שיש לה בעיה עם אומנות שמוציאה את הקישקעס החוצה. את ה"איכסה" כמו שהיא כינתה את זה. שחייבים לשמור על אתיקה וגבולות, לא לכתוב על הכול לא להציג את הכול ולא לומר את הכול, ואני רק כדי לאתגר את הוויכוח ולהעמיק את השיח איתה אמרתי שהרבה מן הדברים, הידע, התובנות, והקידמה נסללו על ידי פורצי גבולות דווקא, על ידי שבירת מיתוסים קריאת תגר שחיטת פרות קדושות והעמדת מראה מול הפנים, אבל זו כבר שיחה שהתמשכה והתמשכה ולא הגיעה כמובן לכלל סיכום ...

אז נגיד שאם הייתי יודעת מראש על השתלשלות העלילה כנראה שהייתי מוותרת כי זה תפס אותי חזק מדי בגרון, ובכל זאת אני מרגישה שיצאתי נשכרת.

וכמי שחוטאת בחשיבה וראייה אסוציאטיבית בלתי נשלטת, צפו ועלו מול עיני הציורים של אלכסנדר (סשה) אוקון הישראלי- מהסדרה שלו "הקומדיה האנושית" שבה מוצגות נשים גרוטסקיות רוכבות על גברים. וזה אגב היה הנושא שעליו וממנו יצאנו לוויכוח אני והחברה...על אי הנוחות שמעוררת האומנות על מגוון דרכיה .

אין ברומן הזה אלא שמץ מהדברים שנכתבו אודותיו על הכריכה האחורית שלו, זה המשפט הכמעט וודאי שאני יכולה להוציא תחת ידי.
אין אהבה,
אין אחווה,
אין השלמה,
וגם אין שמץ של אהדה או אמפתיה ושום רגעים קומיים...
ועל אהבה עזה כמוות- אפשר עוד הרבה להתווכח !

אז מה בכל זאת יש כאן בארבעה אבות של אמיר זיו ?

משחקי נחיתות/עליונות של גברים בפרט ,ועימות מגדרי בכלל, מוות, ניכור, בדידות, גם קיומית, מציצנות, פגימות, חמדנות, פחד, ואלימות והתעללות מוסווים בחסות או מתחת לסדין האדום שהסופר מצליח לנופף מולנו בכתיבה היוצאת מהכלל שלו ובעלילה הבלתי צפויה שהוא רוקם עבורנו. (ואני כל כך לא אוהבת דברים בלתי צפויים. זה מפחיד אותי)

הוא מציב מולנו מראה לא מחמיאה של הנפש. של מצבים כאילו שגרתיים, כאילו גלויים ומוכרים בדרך שהוא מאיר עם הזרקור אל החצר האחורית של החיים ואופס מפרק לפרק מוליך את אותה החצר אל קדמת הבמה. ה"חצר" הופכת לחיים עצמם, וערוות הנפש נחשפת גלויה קבל עם ועדה, דרך העינית שבדלת, דרך תריסי החלון, בדרך של גניבת הדעת, גניבת זרע, בגידה, הסתרה, העמדת פנים, שמתורגמים לאורך כל הרומן הזה כניכור, בדידות, געגועים, חוסר שייכות ,יתמות רגשית או עקרות רגשית, ועריריות. וישנה גם ילדה – פליטת כל "תכנית הריאליטי" הזו, שבגרה ובשליש האחרון של הרומן היא מסכמת עבורנו את העלילה באופן קר ונוקב .

רומן עצוב, כתוב טוב, טוב מאוד אפילו, שהיה מועמד לפרס ספיר 2017. הרגשתי שאפשר אתו ואפשר היה גם בלעדיו. (הרגשה אישית לגמרי)

וקצת בעניין הזה של "עם" ו"בלי", ישבתי היום עם חברה בבית קפה והתחממנו מזיו השמש. היא טענה שיש לה בעיה עם אומנות שמוציאה את הקישקעס החוצה. את ה"איכסה" כמו שהיא כינתה את זה. שחייבים לשמור על אתיקה וגבולות, לא לכתוב על הכול לא להציג את הכול ולא לומר את הכול, ואני רק כדי לאתגר את הוויכוח ולהעמיק את השיח איתה אמרתי שהרבה מן הדברים, הידע, התובנות, והקידמה נסללו על ידי פורצי גבולות דווקא, על ידי שבירת מיתוסים קריאת תגר שחיטת פרות קדושות והעמדת מראה מול הפנים, אבל זו כבר שיחה שהתמשכה והתמשכה ולא הגיעה כמובן לכלל סיכום ...

אז נגיד שאם הייתי יודעת מראש על השתלשלות העלילה כנראה שהייתי מוותרת כי זה תפס אותי חזק מדי בגרון, ובכל זאת אני מרגישה שיצאתי נשכרת.

וכמי שחוטאת בחשיבה וראייה אסוציאטיבית בלתי נשלטת, צפו ועלו מול עיני הציורים של אלכסנדר (סשה) אוקון הישראלי- מהסדרה שלו "הקומדיה האנושית" שבה מוצגות נשים גרוטסקיות רוכבות על גברים. וזה אגב היה הנושא שעליו וממנו יצאנו לוויכוח אני והחברה...על אי הנוחות שמעוררת האומנות על מגוון דרכיה .