הוצאה לאור›מטר

חוקית מותר לי לדרג את הספר הזה, אבל מוסרית? קראתי רק 157 עמודים מתוך 617, עם כוונות פרישה שהלכו ותפחו מעמוד לעמוד.

הספר הוא ספר נשים במירעו, אני לא רואה גבר קורא עשרה עמודים וממשיך. למה רכשתי אותו? כי יש לו ניקוד גבוה ושפע של מחמאות. אבל אני מזמן לא קוראת ספרים כאלה. שנת הוצאתו לאור אינה רשומה, אבל בישראל הוא יצא לאור ב-2012. מבחינתי, זוהי כתיבה אופיינית לשנות החמישים והשישים של המאה הקודמת.

"אם מטאטא וסיר תקחי ליד, תצליחי לתפוס לך גבר מיד.
משרד או חנות? לא בשבילך, עקרת בית – זה ייעודך".
(שיר גרמני עממי ופופולרי משנות ה-30)

"בעוד שלוש מאות או חמש מאות שנה, איש לא ישאל אם פרוליין* מילר או פראו** שולצה הייתה אומללה"
(*אישה לא נשואה. **אישה נשואה – כך מכנים בגרמניה את הנשים ולא בשמן הפרטי)
(היינריך הימלר, מפקד משטרת ה

ראשית, אני חייבת לספר הזה את השפיות שלי.
שנית, זה הספר עיון הכי טוב שקראתי, ביי פאר.
אם הסיבה שאתם לא אוהבים ספרי עזרה עצמית היא כי הם מחדירים בכם מוטיבציה שקרית שנעלמת ברגע שסיימתם לקרוא אותם - אז הספר הזה שונה מהם מאוד.

הוא נותן לכם עצות פרקטיות, הוא מדויק, הוא לא מעמיס בפרטים, הוא משתף סיפורים של אנשים אחרים, הוא מספר גם על היתרונות וגם על החסרונות שיכולים להיות להרגלים מסוימים.

אם אתם

הרבה פעמים תהיתי מה גורם לאנשים להתמקד בנושא כלשהו ולהתעמק בו. המון "גורואים" - שגם טבעו מטבעות לשון שימושיות - צצים מפעם לפעם ומתעמקים בנושאים חברתיים מרתקים. והרבה פעמים המסקנה שלי היא שאותו חוקר - או סופר - השקיע מאמץ עצום באיסוף החומר ובפיענוחו כי הוא ניסה להבין משהו אצלו, ועל הדרך יצר תזה מעניינת, מנומקת היטב והגיונית, של תופעה שכולם מכירים רק לא קוראים לה בשם – כמו הספר הזה העוסק בהבדלים ההת

ניקיון פסח הוא הזדמנות טובה לניקיון מכל הסוגים, בחינת שאריות, בדיקת חובות, מציאת זנבות של דברים שהתחלנו ומעולם לא הצלחנו לסיים. וגם הזדמנות לנקות את רשימת "קראתי ולא כתבתי סקירה". בעקבות ספר של ג'ארד דיימונד שהתגלגל אל ביתי ואני קוראת בו עכשיו לאט לאט, גיליתי שלא כתבתי מעולם סקירה על אף אחד מהסםרים של דיימונד, למרות שקראתי את כולם. כלומר לא ממש את כולם, כי כאמור אחד אני קוראת בימים אלה ממש, אבל את

כבר מזמן רציתי לכתוב ביקורת על הספר הזה אבל בחודש האחרון הקטנה היתה חולה שלוש פעמים, עם הגדולה הייתי במרפאת סכרת, אירגנתי לה יום - הולדת, בעלי שבר צלע כך שהפכתי להיות ההורה המתפקד היחיד, אנחנו עוברים דירה, ועד עכשיו הייתה חופשת חנוכה. אני מפחדת להיכנס למחשב ולראות את כל האימיילים המעבודה. סוף סוף אני מתיישבת לכתוב, כששופרת הטלפון בידי, מחכה למענה מביטוח לאומי.
אז איפה היינו? אה, כן, ביקורת.

הס

למה "קיצור תולדות האנושות" הצליח בעוד ש"סיפורה של האנושות" שקע לתהום הנשייה? הם כותבים בערך על אותם נושאים, אבל אם ניקח דף אקראי ב"סיפורה של האנושות", הרי שהוא מעלה שאלות מסקרנות בכל שורה - ולא עונה עליהן. למשל, בפרק על גילוי העולם, "אנו מוצאים זה את זה", דייוויס מזכיר שפורטוגל החלה במאה ה-15 את מסעות התגליות, אבל יש שאלה גדולה שהוא לא טורח להזכיר, שאלה שנוגעת בשורשי הפילוסופיה של ההיסטוריה: למה? 

שתי הבנות שלי מספרות סיפורים בדרך שונה. הבכורה בשני משפטים וישר לפואנטה. הצעירה מתחילה מרקע היסטורי, מתבלת בניואנסים והמון פרטים שמשום מה רק לה נראים כחשובים, לפעמים גם היא וגם קהל השומעים שוכחים לשם מה התכנסנו, ולמען הגילוי הנאות, גם אני מספרת סיפורים באופן זה. לצערי הבנתי שבעלי הפרעת קשב וריכוז לא צולחים את הסיפורים שלי, והם רק מהנהנים כשיש הפסקה בסיפור ואני לוקחת אוויר לנשימה. לשם מה כל ההקדמה

אדי, איש תחזוקה קשיש בפארק שעשועים ובעברו לוחם, מאבד את חייו באירוע טראגי – דווקא ביום הולדתו ה־83.
במסע שלאחר המוות הוא פוגש חמישה אנשים מעולמו, כאלה שהשפיעו עליו או שהוא השפיע עליהם – גם מבלי לדעת. כל מפגש הוא שיעור, ניסיון לסגור מעגל, להשלים עם כאב ישן או להבין את חייו מזווית אחרת.
בכתיבה שמאזנת בין חמלה לפשטות, אלבום מושך את הקורא למסע של התבוננות, לא רק על אדי – אלא גם על עצמו. דוק של עצב