“הרבה פעמים תהיתי מה גורם לאנשים להתמקד בנושא כלשהו ולהתעמק בו. המון "גורואים" - שגם טבעו מטבעות לשון שימושיות - צצים מפעם לפעם ומתעמקים בנושאים חברתיים מרתקים. והרבה פעמים המסקנה שלי היא שאותו חוקר - או סופר - השקיע מאמץ עצום באיסוף החומר ובפיענוחו כי הוא ניסה להבין משהו אצלו, ועל הדרך יצר תזה מעניינת, מנומקת היטב והגיונית, של תופעה שכולם מכירים רק לא קוראים לה בשם – כמו הספר הזה העוסק בהבדלים ההתנהגותיים הפסיכולוגיים והגנטיים בין מוחצנים למופנמים, שהסופרת נמנית על האחרונים. הביקורת של פָּלִימְפְּסֶסְט גרמה לי לקרוא את הספר הזה (תודה רבה!) שריתק אותי למרות שבדרך כלל אני מעדיפה לקרוא פרוזה להנאתי, כי ספרי עיון נתפסים אצלי כעבודה... התזה של קיין אומרת שמתישהו במאה האחרונה עברנו כחברה להעריץ את 'תרבות האישיות' בה המיקוד הוא על הדרך בה רואים אותך האחרים, במקום את 'תרבות האופי' שהיתה מוערכת בדורות הקודמים ובה לא הרושם שהותיר האדם היה החשוב, אלא היותו בעל תכונות אופי מסויימות. כאשר החברה מחליפה את המודל המרכזי שלה, האנשים באותה חברה צריכים ללמוד להתנהג בהתאם למודל החדש. אנשים שהיו ביסודם מופנמים ושקטים, זהירים וביישנים, מעדיפים קריאה וחשיבה על פני פעילות חברתית ענפה, נתפסו כלא מצליחים, ונאלצו לסגל לעצמם התנהגויות הזרות לטבעם. אחד הנושאים המרתקים בספר הזה הוא בחינת ההבדלים התרבותיים וההשגיים בין האמריקאים ממוצא אירופי לאמריקאים ממוצא אסייתי - המוסברים על ידי ההבדלים התרבותיים שבין התרבות האמריקאית המעריצה מוחצנות לתרבות האסייתית המעריכה מופנמות, ואת הקשר בין הגישות האלה לבין השגים אקדמיים בכל הגילים. הספר מרתק ומחכים, כתוב היטב ומבוסס מדעית. גורם לך לחשוב ולבחון את עצמך יחסית לתאורים שבספר. מה שקצת הפריע לי היה הדוגמאות האמריקאיות שהפכו אותו לפחות מדי אוניברסלי, וגם הצורך של קיין להעלות את קרנם של המופנמים, שהיא נמנית עליהם. הספר מנסח אמיתות שאנחנו יודעים והן מקובלות עלינו, ומה שבמיוחד אהבתי זה את המסר העובר בו כחוט השני - היו נאמנים לעצמכם ואל תתנו שידחפו אותכם להתנהגות הזרה לכם - מסר שאני מסכימה איתו בכל לבי.”

“קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך. מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן. העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו. אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות. 3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה. מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.”

“אם אתם מרגישים שהשיר "אוהב להיות בבית" של אריק אינשטיין נכתב עליכם, אז גם הספר הזה מדבר עליכם. רעיון אחד שאהבתי בספר ואותו אזכור: המחברת מציעה דרכים איך להתחבר לפרויקט הליבה שלכם, הדרך האחרונה היא לשים לב למה מעורר את קנאתכם. "הקנאה היא רגש מכוער אבל הוא חושף את האמת. בדרך כלל אנחנו מקנאים במי שיש להם את מה שאנחנו חושקים בו". אז תהנו מקריאה של הספר בבית עם התה והלימון והספרים הישנים.”

“"לאדם יש זהויות חברתיות רבות כמספר קבוצות האנשים הנפרדות שדעתן חשובה לו. בדרך כלל הוא מראה פן שונה של עצמו לכל אחת מהקבוצות הללו." (ויליאם ג'יימס, עמ' 233 מתוך הספר) אומרים לי תמיד שאני חברותית וחייכנית. הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני ביישנית, לא סבלתי מפחד קהל בחיי, הייתי בחוגי ספורט קבוצתיים, השתתפתי בלהט בדיונים בכיתה, אני מפתחת שיחות עם אנשים זרים בקלות מפתיעה, וכל שירותי הצבאי מתבסס על בניית מערכות יחסים ומתן תמיכה לזולת. אבל במפגשים חברתיים גדולים אני נעלמת. מקומות רועשים וצפופים מכניסים אותי לחרדה. אני מתקשה בעבודת צוות, יש לי רק 2 חברים קרובים, האושר שלי נמצא בחנויות ספרים ובטבע. אני אוהבת להיות לבד. ועברתי את רוב חיי בתחושת דיסוננס לא פתורה, משום שדחקו בי לצאת יותר, חזרו ואמרו לי שאני לא מופנמת, כי אני אוהבת לשתף ולחלוק וכי יש לי כישורים חברתיים. לא הצלחתי להבין למה אני רצינית, מאין נובע הרצון להיות עם עצמי. המופנמות על פי סוזן קיין - שמתבססת על יונג ופסיכולוגים רבים נוספים, אינה סובבת סביב שאלת "הפתיחות הרגשית", אלא סביב התנהלות חברתית והתנהלות בעולם בכלל. להעדיף ספר על פני מסיבה, להזדקק לפרק זמן ארוך לבדנו, קיום עולם פנימי עשיר, הימנעות מגירויים חיצוניים, רגישות גבוהה לאחרים. קיימות וריאציות רבות לאופי המופנם (החל מנוירוטי וביישן, וכלה במתבודד כרוני ויהיר), אך עיקר תופעת המופנמות נובע ממה שמוגדר מבחינה פסיכולוגית כ"רגישות יתר", הן פזיולוגית והן מנטלית, ומחלוקת קשב מוגבלת (לדוגמא, רגישות לקול ולאור, בשילוב חוסר יכולת להתרכז במספר שיחות במקביל, הופכות מפגשים חברתיים או מסיבות לאירועים מתישים משום שהאנרגיה שהמופנם משקיע רבה יותר, לפיכך הוא מעדיף להימנע מהם). וכפי שהיא מסבירה, בעולם שמקדש ווליום גבוה, מוחצנות והתלהבות, לא פלא שהמופנמים מרגישים לא בסדר. המופנמות אינה אנטי-סוציאליות, למרות שהיא יכולה להתבטא בצורה כזאת. כשהעולם הפנימי דורש תשומת לב רבה, והעולם החיצוני תובע לא פחות, יכולת הכלה מוגבלת של גירויים חיצוניים היא התמודדות יום יומית, שלעיתים מכריעה את הכף לטובת התכנסות והתבודדות. קיין מראה גם מה קורה במקרים שאנחנו מנסים להדחיק את אופיינו, את העולם הפנימי ואת הצורך ב"זמן פרישות" - ההתמוטטות לא רחוקה. הספר סוקר נושאים רבים: עליית האידיאל המוחצן, השורשים הפזיולוגיים והנוירולוגיים של המופנמות, הבדלים בין תפיסת האדם המופנם בתרבויות שונות ודמויות ציבוריות ומנהיגים מופנמים. בנוסף לכך קיין מתייחסת להתמודדות עם מופנמות במקרים שונים, כגון בעבודה, במערכת יחסים זוגית ובגידול ילד מופנם. היא נותנת כלים חשובים להבנת עצמנו ומציעה פתרונות שונים להתמודדות בחיי היום יום, מנסיונה כאדם מופנם במיוחד. בתחילה ראיתי את הספר בחנות ולא שקלתי לקרוא אותו. הוא נראה כמו ספר אמריקאי מסגנון העזרה העצמית, שמדגיש את "כוחם של המופנמים" כאילו מדובר בסגולה או בכישרון, והתקציר שלו מבטיח שהמופנמים הם המנוע הסמוי של החברה שלנו ("חדשנים ויוצרים... התרומות החשובות בחברה... עד כמה גדול ההפסד שלנו..."). זה שיעור קריטי בשיווק שגוי, אני מכירה מעט מופנמים שירצו לקרוא ספר כזה. מדובר בספר חשוב, חשוב מאוד, כי הוא נותן הסבר מעמיק ורגיש לאופיים של בין שליש לחצי (!) מהאוכלוסייה, ומאפשר להשלים בשקט עם העובדה שאפשר להיות חברותי ולהנות מהלבד. *הגדרת מופנם-מוחצן גמישה ורחבה, ומוסברת מבחינות פסיכולוגיות שונות. חלק בספר מוקדש להבהרת נושא זה: "הוא מתמקד בגבר או באישה המזהים את עצמם אי שם במערך התכונות הבא: עיוני, שכלי, למדני, צנוע, רגיש, מתחשב, רציני, מעמיק, מעודן, מתבונן פנימה, עדין, רגוע, עניו, מתבודד, ביישן, נרתע מסיכונים ובעל עור דק... הספר עוסק גם בניגודו של האדם הזה: התוסס, הפתוח, החברותי, המתיידד, הנוח להתרגש, הדומיננטי, האסרטיבי, הקליל, הפעיל, נוטל הסיכונים, בעל העור העבה, הנוטה כלפי חוץ, האמיץ, והחש בנוח באור הזרקורים. אלה הן קטגוריות רחבות, כמובן. מעטים יזדהו באופן מלא עם האחת או האחרת..." (עמ' 304)”

“הרבה פעמים תהיתי מה גורם לאנשים להתמקד בנושא כלשהו ולהתעמק בו. המון "גורואים" - שגם טבעו מטבעות לשון שימושיות - צצים מפעם לפעם ומתעמקים בנושאים חברתיים מרתקים. והרבה פעמים המסקנה שלי היא שאותו חוקר - או סופר - השקיע מאמץ עצום באיסוף החומר ובפיענוחו כי הוא ניסה להבין משהו אצלו, ועל הדרך יצר תזה מעניינת, מנומקת היטב והגיונית, של תופעה שכולם מכירים רק לא קוראים לה בשם – כמו הספר הזה העוסק בהבדלים ההתנהגותיים הפסיכולוגיים והגנטיים בין מוחצנים למופנמים, שהסופרת נמנית על האחרונים. הביקורת של פָּלִימְפְּסֶסְט גרמה לי לקרוא את הספר הזה (תודה רבה!) שריתק אותי למרות שבדרך כלל אני מעדיפה לקרוא פרוזה להנאתי, כי ספרי עיון נתפסים אצלי כעבודה... התזה של קיין אומרת שמתישהו במאה האחרונה עברנו כחברה להעריץ את 'תרבות האישיות' בה המיקוד הוא על הדרך בה רואים אותך האחרים, במקום את 'תרבות האופי' שהיתה מוערכת בדורות הקודמים ובה לא הרושם שהותיר האדם היה החשוב, אלא היותו בעל תכונות אופי מסויימות. כאשר החברה מחליפה את המודל המרכזי שלה, האנשים באותה חברה צריכים ללמוד להתנהג בהתאם למודל החדש. אנשים שהיו ביסודם מופנמים ושקטים, זהירים וביישנים, מעדיפים קריאה וחשיבה על פני פעילות חברתית ענפה, נתפסו כלא מצליחים, ונאלצו לסגל לעצמם התנהגויות הזרות לטבעם. אחד הנושאים המרתקים בספר הזה הוא בחינת ההבדלים התרבותיים וההשגיים בין האמריקאים ממוצא אירופי לאמריקאים ממוצא אסייתי - המוסברים על ידי ההבדלים התרבותיים שבין התרבות האמריקאית המעריצה מוחצנות לתרבות האסייתית המעריכה מופנמות, ואת הקשר בין הגישות האלה לבין השגים אקדמיים בכל הגילים. הספר מרתק ומחכים, כתוב היטב ומבוסס מדעית. גורם לך לחשוב ולבחון את עצמך יחסית לתאורים שבספר. מה שקצת הפריע לי היה הדוגמאות האמריקאיות שהפכו אותו לפחות מדי אוניברסלי, וגם הצורך של קיין להעלות את קרנם של המופנמים, שהיא נמנית עליהם. הספר מנסח אמיתות שאנחנו יודעים והן מקובלות עלינו, ומה שבמיוחד אהבתי זה את המסר העובר בו כחוט השני - היו נאמנים לעצמכם ואל תתנו שידחפו אותכם להתנהגות הזרה לכם - מסר שאני מסכימה איתו בכל לבי.”

“קראתי את הספר מאותה סיבה, אני מניחה, שרבים קוראים אותו: אני מופנמת, מופנמת מכפי שהייתי רוצה להיות, ותוהה לפעמים למה מתקיים המתח המתמיד הזה בין מי שאני לבין מה שאני מרגישה שאני אמורה להיות, בעוד שאנשים מוחצנים קיצוניים שאני מכירה לא מעידים על מתח דומה בכיוון ההפוך. מדובר בספר מעורר מחשבה, ואולי יותר מכל מעורר מחשבה הפרק שעוסק בתרבויות אחרות מהתרבות המערבית, שבהן האידיאל הוא המופנם ולא המוחצן. העובדה שמעודדים אותנו להיות מוחצנים מיום היוולדנו לא אמורה להפתיע אותנו, אבל אני הייתי המומה לגלות כמה עיוורת הייתי להאדרה של תכונות מוחצנות, ולביטול של מופנמות. אפילו ג'יי קיי רולינג, שמעידה על עצמה כמופנמת, מאדירה את המוחצן ברגע שהיא מייסדת את בית גריפינדור על כל גיבוריו הנערצים ומתחזקת את ההילה שלו. אהבתי מאוד את התובנות שסוזן קיין אוספת. "מנהיגים מוחצנים משפרים את הביצועים של הקבוצה כשהעובדים הם פאסיביים, אבל המנהיגים המופנמים יעילים יותר עם עובדים בעלי יוזמה". יש כאן חומר למחשבה עבור ייעול ארגוני של ממש, כמו גם עבור כל אדם התוהה על עצמיותו, על המקומות והדרכים בהם הוא יכול לממש את עצמו. בראיותיה הרבות והחותכות, לצד סיפורי מקרה צבעוניים, סוזן קיין לא נותנת לנו מקום לפקפק בשורות התחתונות. 3.5 כוכבים שעיגלתי בשמחה ל-4. למה? כמו שאמרתי, הספר מעורר מחשבה רבה, אבל הוא עמוס לעייפה בדוגמאות, הוכחות וסיפורים - אני מתארת לעצמי שקיין, כפרקליטה לשעבר ואשת מחקר בתוך ליבה, לא הצליחה להתאפק ולא וויתרה על אחת, אבל לדעתי במקרה הזה כל המוסיף גורע. התובנות פשוטות ונהירות ומתאימות יותר באריזה מהודקת, בתור הרצאה ארוכה ועמוקה (כפי שאני מניחה שנראית ההרצאה שלא ראיתי בטד). כלומר קראתי ללא קושי, אבל לא בשקיקה. מלבד זאת, התרגום לא נוראי ברמת הזרימה והתחביר, אבל הוא לא מאוד מוצלח. יש לא מעט טעויות ושימוש במילים זקנות להחריד, או כאלה פשוט שאינן בשימוש. ואני לא חובבת גדולה של הנטייה "לעברת" איפה שאין צורך.”

“אם אתם מרגישים שהשיר "אוהב להיות בבית" של אריק אינשטיין נכתב עליכם, אז גם הספר הזה מדבר עליכם. רעיון אחד שאהבתי בספר ואותו אזכור: המחברת מציעה דרכים איך להתחבר לפרויקט הליבה שלכם, הדרך האחרונה היא לשים לב למה מעורר את קנאתכם. "הקנאה היא רגש מכוער אבל הוא חושף את האמת. בדרך כלל אנחנו מקנאים במי שיש להם את מה שאנחנו חושקים בו". אז תהנו מקריאה של הספר בבית עם התה והלימון והספרים הישנים.”

“"לאדם יש זהויות חברתיות רבות כמספר קבוצות האנשים הנפרדות שדעתן חשובה לו. בדרך כלל הוא מראה פן שונה של עצמו לכל אחת מהקבוצות הללו." (ויליאם ג'יימס, עמ' 233 מתוך הספר) אומרים לי תמיד שאני חברותית וחייכנית. הדבר האחרון שאפשר לומר עליי הוא שאני ביישנית, לא סבלתי מפחד קהל בחיי, הייתי בחוגי ספורט קבוצתיים, השתתפתי בלהט בדיונים בכיתה, אני מפתחת שיחות עם אנשים זרים בקלות מפתיעה, וכל שירותי הצבאי מתבסס על בניית מערכות יחסים ומתן תמיכה לזולת. אבל במפגשים חברתיים גדולים אני נעלמת. מקומות רועשים וצפופים מכניסים אותי לחרדה. אני מתקשה בעבודת צוות, יש לי רק 2 חברים קרובים, האושר שלי נמצא בחנויות ספרים ובטבע. אני אוהבת להיות לבד. ועברתי את רוב חיי בתחושת דיסוננס לא פתורה, משום שדחקו בי לצאת יותר, חזרו ואמרו לי שאני לא מופנמת, כי אני אוהבת לשתף ולחלוק וכי יש לי כישורים חברתיים. לא הצלחתי להבין למה אני רצינית, מאין נובע הרצון להיות עם עצמי. המופנמות על פי סוזן קיין - שמתבססת על יונג ופסיכולוגים רבים נוספים, אינה סובבת סביב שאלת "הפתיחות הרגשית", אלא סביב התנהלות חברתית והתנהלות בעולם בכלל. להעדיף ספר על פני מסיבה, להזדקק לפרק זמן ארוך לבדנו, קיום עולם פנימי עשיר, הימנעות מגירויים חיצוניים, רגישות גבוהה לאחרים. קיימות וריאציות רבות לאופי המופנם (החל מנוירוטי וביישן, וכלה במתבודד כרוני ויהיר), אך עיקר תופעת המופנמות נובע ממה שמוגדר מבחינה פסיכולוגית כ"רגישות יתר", הן פזיולוגית והן מנטלית, ומחלוקת קשב מוגבלת (לדוגמא, רגישות לקול ולאור, בשילוב חוסר יכולת להתרכז במספר שיחות במקביל, הופכות מפגשים חברתיים או מסיבות לאירועים מתישים משום שהאנרגיה שהמופנם משקיע רבה יותר, לפיכך הוא מעדיף להימנע מהם). וכפי שהיא מסבירה, בעולם שמקדש ווליום גבוה, מוחצנות והתלהבות, לא פלא שהמופנמים מרגישים לא בסדר. המופנמות אינה אנטי-סוציאליות, למרות שהיא יכולה להתבטא בצורה כזאת. כשהעולם הפנימי דורש תשומת לב רבה, והעולם החיצוני תובע לא פחות, יכולת הכלה מוגבלת של גירויים חיצוניים היא התמודדות יום יומית, שלעיתים מכריעה את הכף לטובת התכנסות והתבודדות. קיין מראה גם מה קורה במקרים שאנחנו מנסים להדחיק את אופיינו, את העולם הפנימי ואת הצורך ב"זמן פרישות" - ההתמוטטות לא רחוקה. הספר סוקר נושאים רבים: עליית האידיאל המוחצן, השורשים הפזיולוגיים והנוירולוגיים של המופנמות, הבדלים בין תפיסת האדם המופנם בתרבויות שונות ודמויות ציבוריות ומנהיגים מופנמים. בנוסף לכך קיין מתייחסת להתמודדות עם מופנמות במקרים שונים, כגון בעבודה, במערכת יחסים זוגית ובגידול ילד מופנם. היא נותנת כלים חשובים להבנת עצמנו ומציעה פתרונות שונים להתמודדות בחיי היום יום, מנסיונה כאדם מופנם במיוחד. בתחילה ראיתי את הספר בחנות ולא שקלתי לקרוא אותו. הוא נראה כמו ספר אמריקאי מסגנון העזרה העצמית, שמדגיש את "כוחם של המופנמים" כאילו מדובר בסגולה או בכישרון, והתקציר שלו מבטיח שהמופנמים הם המנוע הסמוי של החברה שלנו ("חדשנים ויוצרים... התרומות החשובות בחברה... עד כמה גדול ההפסד שלנו..."). זה שיעור קריטי בשיווק שגוי, אני מכירה מעט מופנמים שירצו לקרוא ספר כזה. מדובר בספר חשוב, חשוב מאוד, כי הוא נותן הסבר מעמיק ורגיש לאופיים של בין שליש לחצי (!) מהאוכלוסייה, ומאפשר להשלים בשקט עם העובדה שאפשר להיות חברותי ולהנות מהלבד. *הגדרת מופנם-מוחצן גמישה ורחבה, ומוסברת מבחינות פסיכולוגיות שונות. חלק בספר מוקדש להבהרת נושא זה: "הוא מתמקד בגבר או באישה המזהים את עצמם אי שם במערך התכונות הבא: עיוני, שכלי, למדני, צנוע, רגיש, מתחשב, רציני, מעמיק, מעודן, מתבונן פנימה, עדין, רגוע, עניו, מתבודד, ביישן, נרתע מסיכונים ובעל עור דק... הספר עוסק גם בניגודו של האדם הזה: התוסס, הפתוח, החברותי, המתיידד, הנוח להתרגש, הדומיננטי, האסרטיבי, הקליל, הפעיל, נוטל הסיכונים, בעל העור העבה, הנוטה כלפי חוץ, האמיץ, והחש בנוח באור הזרקורים. אלה הן קטגוריות רחבות, כמובן. מעטים יזדהו באופן מלא עם האחת או האחרת..." (עמ' 304)”