הוצאה לאור›שתים

ניצוץ בחשכה

המורה שלי חנה גרשוני, הודיעה בכיתה, הודעה דרמטית, "ציפורה זיד, אשתו של אלכסנדר, ממייסדי השומר, נפטרה. ללוויה המתקיימת היום, כולם מתייצבים בבית הקברות של השומרים, הנמצא בפאתי הקירייה שלנו, על גבעת שייח' אבריק, (כמו השיר) המשקיפה על עמק יזרעאל."

היום הנחיה כזאת לתלמידי כיתה ו' כלל לא הייתה עולה על הדעת. אבל עובדה, את הלוויה הזאת ואת ציפורה זיד, אני לא שוכח, כמיתולוגיה ישראלית, שהמ

כשאהרון גורדון, שולח מייל?

הספר של אורנה לנדאו, תחנה אחרונה גן עדן, מיוחד בכך שהוא מנסה לחבר בצורה שאפתנית, בין מיתולוגיית העלייה השנייה, לשבר הנוכחי הקמאי של השבעה באוקטובר.

גיבורת העלילה, היא, שירה, סופרת ישראלית ידועה, אמא לבן בשם אורי, שנסיבות מותו לא ברורות, ביתה, מופיעה ונעלמת במהלך העלילה. יחסיה עם יונתן בעלה, סובלים אף הם ממשבר, בין השאר משתי תפיסות עולם שונות, הוא לא מאמין בציונות,

הספר הזה החזיר אותי אחורה, לתקופה שאותה לא הכרתי, ארץ ישראל של פעם, עם כל האווירה שלה, התמימות, הפשטות. יחד עם סיפורו האישי של נער מתבגר בשם ג'ימי שחווה התאהבות בחבר לכיתה, כשבשנים האלו, גם בישראל, זה דבר שלא מספרים והמודעות היא מן הסתם לא כמו היום. הספר הזה החזיר אותי לתקופה, שגם אותה לא הכרתי, במסגרתה מכבי תל אביב בכדורסל השיגה תארים ובזמן משחק שלה כל הרחובות בארץ היו שקטים והבתים היו מוארים באו

את הספר רכשתי בשבוע הספר וכמובן הסופרת אורנה קזמירסקי חתמה לי עליו (נ.ב. גם עשיתי איתה סלפי).

וואו איזה ספר המון תודות לאורנה קזמירסקי על הספר.
הספר הוא רומן היסטורי אבל יחד עם שרה ועם יעל הכוכבות הראשיות של הספר ותת הדמויות ענת, ציפורה, והוריה של יעל, וכל השאר...

כמו שכתוב בכריכה האחורית יעל בעצם נולדה פעמים, פעם ראשונה בשנת 1949 ופעם שניה בשנת 1969, כשהיא מגלה בזמן שעברה בחצי השנה האחרונה

בית של אחרים

התחלתי לקרוא ספר ששנים בקשתי, כזה שתויג אצלי כחייבים, אך משפטיו התפוגגו, וסרבו להתחבר במוחי כשלמות אחת, מה שגרם לי לבהלה קטנה, האם אבדתי את יכולת הריכוז החיונית לקריאה?

היה ברור לי שיש דברים בחיים שמטרידים, אבל דווקא ברגעים כאלה אני זקוק יותר מכל, לספר כחבר מנחם. בסוף החלטתי לקרוא ספר לא עבה, שלא יטביע אותי בין דפיו, המאפשר התמסרות קלה, המסודר בצורה בהירה, בפרקים קצרים הכתובים ב

באיזה תזמון מושלם קראתי את הספר הזה. גם חודש חגיגות הספר העברי, ספר מקור שיצא בהוצאה לאור חדשה (שתים) והסיפור הוא להט"בי שנופל בול על חודש הגאווה. כי כן, חודש יוני הוא חודש של חגיגות. אבל החגיגה הכי גדולה? שהספר הזה כל כך, אבל כל כך טוב! ואיך נהניתי ממנו.

כי נעמי וסרמן, גיבורת הסיפור, היא טיפוס שאי אפשר שלא להתאהב בה. וזה קורה בבת אחת, ומיד בתחילת הסיפור.

אם אני צריכה לדמיין אותה, אני רואה א

כשהייתה בת שתים עשרה, אביה של קמה יצא מהארון ונטש אותה. הוא השאיר ילדה כבויה עם אמא פסיבית ובלי סיבה אמיתית לחגוג. כשלושים שנה לאחר מכן, בגיל ארבעים, אמה ודודתה החליטו לקחת אותה לטנזניה, לחגוג את בת המצווה שמעולם לא חגגה.

קמה עובדת כחוקרת פרטית במשרד המתמחה בבגידות. היא חיה עם אמה, ונטולת שאיפות של ממש. כבר עם תחילת הטיול, אנו נחשפים לנקודת מבטה הסרקסטית, עם קטלוגה מעורר ההומור את החברים בקבוצ

את הספר הזה קראתי בעקבות המלצה פה בסימנייה של דינה. כצלה גיבורות הספר נכנסת לחנות ברמת גן לשאול אם יש אוברלים לתינוקות ברגע אחד של היסח דעת היא משאירה את העגלה עם התינוק שלה מחוץ לחנות. כאשר היא יוצאת מהחנות היא מגלה שהתינוק שלה נעלם. עוברות שמונה-עשרה שנים מאז וכצלה לא יודעת מנוח.
איך תינוק נעלם? כצלה מואשמת על ידי כולם! משפחתה התקשורת והמשטרה.
מה לא אומרים עליה שהיא נטשה את תינוקה שהיא רצחה או

לא קל לאבד הורה. וזה לא משנה אם זה קורה בפתאומיות, ואין הכנה מוקדמת, או שזה קורה בתהליך מתמשך ואז לומדים מדי יום ביומו איך לתרגל את הפרידה. לאבד הורה זה לאבד חלק מעצמך. האחיזה שלך בעולם מתרופפת כשההורה איננו. זו עוד שכבת מגן, וכשהיא מתקלפת מעלינו אנחנו חשופים יותר, וזה הרגע בו אנו פוגשים את עצמנו, בו אנחנו עומדים אל מול הפחדים שלנו.

איילת פרטוש כתבה סיפור מלא באהבה, אהבת בת לאביה, וההפך, וזה גם