ביקורת ספרותית על רסיסי לילה מאת אילה דקל
ספר מעולה

---

ניצוץ בחשכה

המורה שלי חנה גרשוני, הודיעה בכיתה, הודעה דרמטית, "ציפורה זיד, אשתו של אלכסנדר, ממייסדי השומר, נפטרה. ללוויה המתקיימת היום, כולם מתייצבים בבית הקברות של השומרים, הנמצא בפאתי הקירייה שלנו, על גבעת שייח' אבריק, (כמו השיר) המשקיפה על עמק יזרעאל."

היום הנחיה כזאת לתלמידי כיתה ו' כלל לא הייתה עולה על הדעת. אבל עובדה, את הלוויה הזאת ואת ציפורה זיד, אני לא שוכח, כמיתולוגיה ישראלית, שהמחנכת שלי, הצליחה לספר לי ועליה להשתית את הערכים שלי. עובדה, מאז אני תמיד חוזר לעולם גיבורי ילדותי ובעיקר לגיבורות.

אילה דקל, בספרה רסיסי לילה, בהוצאת שתיים הנפלאה, כותבת על גיבורה אחת מקרב העלייה השנייה, חיותה בוסל, האישה שהייתה ממקימות קיבוץ דגניה, ומנהיגת פועלות.

את קורותיה של חיותה, חושפת דקל, באמצעות הגיבורה השנייה של עלילת סיפרה, יערה, היסטוריונית צעירה, בת תקופתנו, הנמצאת בראשית דרכה האקדמית כחוקרת ומרצה, הנאבקת להכרה ולתקן, ומחפשת נושא מחקר, שאיתו היא תוכל גם להזדהות מבחינת האג'נדה הפמיניסטית שלה. היא נשואה ואמא לילד קטן, חיים הדורשים תמרון כמעט בלתי אפשרי, בין מחויבויות שונות ולעתים סותרות (קריירה, או משפחה).

היא מרצה בקורס, על נשים פורצות דרך, בו אחת התלמידות שלה מקיבוץ דגניה, מסבה את תשומת ליבה, כי מהקורס שלה, חסרה דמות חשובה: חיותה בוסל, שיומנה נמצא בארכיון הקיבוץ, וידוע לכל מי שגדל בקיבוץ זה.

יערה, מתחילה לחקור את יומנה של חיותה. היא מגלה בו נושא מחקר מרתק על נשים שנאבקו על מעמדם בחברה המהפכנית, והיו שותפות לקשיים ולייסורים שאיתם התמודדו חלוצי העלייה זאת, כמו העובדה שגם החלוצים וגם האיכרים המועסקים, לא אפשרו לחלוצות להיות פועלות בשדות.

במקביל, להיסטוריה הרחוקה, יערה מבקשת להתחקות אחרי השורשים שלה עצמה, על הסיבות שאביה עזב את אימה בילדותה. כעת אימה חולה. היא נאלצת לתמוך בה רגשית, ולהיות מעורבת בחייה, על אף העובדה שאימה מאוד עצמאית ודעתנית, נסיבות המציפות רגשית את יערה. יומנה של חיותה בוסל, מהווה ליערה, מקור השראה ליכולתן של נשים להתמודד עם קשיים ואתגרי חיים.

דקל, כותבת בסגנון קולח, משלבת ברומן באופן נכון, קטעי יומן מקוריים של חיותה בוסל, הכתובים בשפה יפה: כמו הקטע הבא: " גם בחיים האפלים, החשוכים, יש קורטוב אור ואהבה הנותן כוח להתקיים בעולם הזה."

א.ז. גורדון כתב לחיותה, מכתב ניחומים באבלה: ".. חיי חיותה...בשביל האדם והחי. חיי בשביל החיים." (א.ד. גורדון , תרפ"א) גורדון, מספק נחמה בעובדה שלחיים יש כוח משלהם, וניתן להמשיך ולצמוח מתוך השכול, גישה הרלוונטית למציאות חיינו כעת.

דקל, היא סופרת העוסקת בטקסטים יהודים, באופן שהיא מעניקה מקום לכתביו של א. ד, גורדון, וליומנה של חיותה בוסל, בכדי לעצב יהדות שונה ומעוררת השראה, בכך דקל, מעניקה לנו כתיבה מאוד ייחודית ורלוונטית.

דקל, בסוף הספר מתייחסת למקום האישי בו פגש בה הסיפור של חיותה בוסל, על רקע המלחמה הנוכחית, המשתוללת בחוץ, "בתוך המציאות השבורה הזו אני צוללת שוב לתוך עולמה של חיותה והיא הכוח לשרוד את היום הבא ומזכירה לי שיש חיים מעבר להררי הקושי והכאב."

על אף שעברו שנים רבות, מהימים בהם נכתב יומנה של חיותה, דקל, מצליחה להראות כי תכונותיו האנושיות של אדם, כמו חיותה, יכולות להוות השראה למה שאנחנו, כואבים, אוהבים ומתגעגעים. רומן שהצליח לעורר בי אופטימיות ותקווה שאנחנו נוכל, על אף הקשיים והחושך, לצמוח מתוכם. ספר מנחם ומעורר השראה לימים אלה.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על רסיסי לילה