“באיזה תזמון מושלם קראתי את הספר הזה. גם חודש חגיגות הספר העברי, ספר מקור שיצא בהוצאה לאור חדשה (שתים) והסיפור הוא להט"בי שנופל בול על חודש הגאווה. כי כן, חודש יוני הוא חודש של חגיגות. אבל החגיגה הכי גדולה? שהספר הזה כל כך, אבל כל כך טוב! ואיך נהניתי ממנו.

כי נעמי וסרמן, גיבורת הסיפור, היא טיפוס שאי אפשר שלא להתאהב בה. וזה קורה בבת אחת, ומיד בתחילת הסיפור.

אם אני צריכה לדמיין אותה, אני רואה אותה עומדת בפישוק רחב. רגל אחת עומדת נטועה על הרצפה, והשניה הרחק ממנה, כאילו רוצה ללכת למקומות אחרים. כי נעמי היא גם וגם. היא חיה בעולם הדתי, אבל לא ממש מאמינה באלוהים. והחילוניות לא זרה לה במובן מסוים. היא שמאלנית, ונכון שהיא הדריכה בבני עקיבא. אז מה. היא מתפללת בבית כנסת, אבל בכזה שוויוני היא חיה בעולם הסטרייטי, אבל גם בזה הלהט"בי. היא מורכבת, ויש בה מהכל, והיא מתהלכת בכל העולמות, והמורכבות הזו שבה היא שעושה אותה נגישה ומחבבת אותה על כולם.

אה, והיא שומעת טרייסי צ'פמן, אביתר בנאי, U2 וסטינג, וקוראת יהודה עמיחי.

נעמי היא רווקה דתייה ירושלמית בת שלושים ושתיים. היא מלמדת עברית בבית ספר של האוניברסיטה, ובערבים משחקת כדורסל בקבוצה בליגה הארצית. היא כמעט מקרה אבוד בקרב הקהילה בה היא חיה, כשכל חבריה בני גילה כבר נשואים ובעלי משפחות. היא רשומה בכמה אתרי הכרויות שלא מספקים לה מי יודע מה הזדמנויות, אלא יותר מדי טיפוסים הזויים.

היא כמהה לאהבה, היא הרבה זמן סביב הנושא הזה של זוגיות, שרוצה אותה כבר אצלה בחיים.

והנה בום, זה קורה. אבל לא כמו בתסריט שהיה לה בראש. בטיול סוכות למדבר אליו הצטרפה לאחר שכנועים נמרצים מצד יודית חברתה. שם פגשה נעמי בסלע, צלמת אנרגטית, שגם בה, ממש כמו בנעמי, אי אפשר שלא להתאהב. ובמקום הכי לא צפוי, כי ככה זה בחיים, פגשה נעמי את שייחלה לו כל כך.

"יותר מעשור את חולמת על משהו, ופתאום קיבלת משהו אחר, תני לעצמך רגע כדי לעכל שהוא טוב לך. זה כמו לסובב ספינה- לוקח זמן מרגע שמסובבים את ההגה עד שהיא משנה כיוון. אבל מה אם הכיוון החדש הוא טעות בניווט?" (עמ' 150)

בכתיבה יפה ונקיה מוליכה רוזנר את הקורא בסיפור האהבה היפה והעדין הזה, מלווה את מסעה של נעמי, בחיפושה אחר הזהות, המסע שלה מבפנים החוצה, ההבנה, הקבלה העצמית. נוגעת בנקודה הזו (וצולחת אותה היטב) שאיך תמיד אנחנו מוותרים על האושר שלנו כדי לא לפגוע בקרובים אלינו, כדי ליישר קו עם "מה שצריך". אין מה שצריך. יש מה שצריך בשבילנו. מה שיעשה טוב לנו. את החיים שלנו אנחנו חיים, ולא אף אחד אחר. כמו שנעמי בעצמה מסכמת:
" איך בסוף הלב שלנו חזק מאיתנו, זה לא ייאמן, הא. אולי כי הלב שלנו הוא אנחנו." (עמ' 245)


וכל אלו סביב דמויות כתובות היטב, מלאות באופי וכאלו שהייתי רוצה לפגוש בחיים האמיתיים. כל אחת ואחת מהן.


ומילה טובה לגבי עטיפת הספר: כמה דיוק ורגישות יש בך אביב ליכטר. איך לכדת את מהות הסיפור ושם הספר בקפיצה הזו לבריכה (הבריכה כמטפאורה) בצורת לב בה זוג ידיים מונף למעלה לקלוט את זוג הידיים השני הבא לקראתו. ככה. בבת אחת. אחת הכריכות היפות. וללא ספק אחד מספרי המקור היפים שקראתי ב-2021.”