נדרשו לי שש דקות ועשרים שניות כדי לגלות איך קוראים לה. מיקה. היא היתה בת גילי, ונראתה כמו כל מה שאני לא — יפה להכאיב ובשליטה מוחלטת על גורלה. היא לבשה מכנסי דגמ״ח, חולצה רפויה ומגפונים שרק נראים בלויים. היו לה פנים בצורת עפיפון ומבט כחול ומרוחק, כאילו כל מה שסביבה נוגע בה רק במקרה. והיתה לה תכונה נוראה. היא לכדה את המבט של הזולת בלי להפעיל שום כוח. שנאתי אותה מהרגע הראשון.

קמה בת ארבעים. אביה עזב את הבית לפני בת המצווה שלה, ומאז היא חיה עם אימה ועם אחותה התאומה של האם. עשרים ושמונה שנים אחר כך, היא מקבלת את מתנת בת המצווה שלא התממשה ״מתוקף המאורעות ההם״, ונוסעת לאפריקה עם אימה ודודתה.

השלוש מצטרפות לטיול מאורגן, נטמעות בתוך קבוצה קולנית ונדחסות בג׳יפ עם זוג שכמו נתלש ממגזין — הוא משעמם והיא מעוררת בקמה סלידה — המראה המהפנט, הריחוף המתנשא, הזוגיות המאוסה. אין לה מושג איך היא תעביר את הטיול לצידה בלי לקרוס לתוך עצמה.

במהלך המסע בספארי החיות שבחוץ יעירו את החיות שבפנים, עם היעלמותה המצמררת של אחת המטיילות בקבוצה. בניסיון להתחקות אחר רמזים שיובילו למקום הימצאה, קמה מתוודעת לשדים שבתוכה ומחוצה לה — היא, שתמיד היתה בצד הלא נכון של המשוואה, מבינה שהיא צריכה לטרוף.

תודה על ליל אמש הוא רומן ביכורים מפותל שנודד בתוך נופים פראיים של טבע ומחוזות חשוכים של תודעה. מוזר ברובו, מצחיק בחלקו, הוא בודק את גבולותיו של הסיפור ואת תוקפן של הדמויות החגות בו. זהו ספרה הראשון של עדי הלל.

שם הספר
אח של בעלך