ביקורת ספרותית על תחנה אחרונה גן עדן מאת אורנה לנדאו
ספר מעולה

---

כשאהרון גורדון, שולח מייל?

הספר של אורנה לנדאו, תחנה אחרונה גן עדן, מיוחד בכך שהוא מנסה לחבר בצורה שאפתנית, בין מיתולוגיית העלייה השנייה, לשבר הנוכחי הקמאי של השבעה באוקטובר.

גיבורת העלילה, היא, שירה, סופרת ישראלית ידועה, אמא לבן בשם אורי, שנסיבות מותו לא ברורות, ביתה, מופיעה ונעלמת במהלך העלילה. יחסיה עם יונתן בעלה, סובלים אף הם ממשבר, בין השאר משתי תפיסות עולם שונות, הוא לא מאמין בציונות, שלדעתו הוא ניסיון שכשל, ולא ניתן לשחזר אותו. לעומתו, היא זועמת על המצב, מאמינה בהכרח לחזור ליסודות העבר, לחלוציות העלייה השנייה ובאמצעותה לנסות ולהתחיל מחדש.

שירה, מחליטה לעזוב את תל אביב, להיות חלוצה, בנוסח גיבורי העלייה השנייה, עובדת אדמה, בישוב גן עדן, במחוז כלניות, (חיבור לעוטף עזה הנוכחי). אך הפעם מדובר בדור ההורים כחלוצים ומושעים.

מנהיג ההתיישבות שלה, הוא א.ד. גורדון, אידאולוג העלייה השנייה, שהשתית את תפיסת הצינות שלו, על שלוש עקרונות, עבודה, מוסר והתחברות לטבע, ובכך הוא ביקש ליצור מהפך אישי ולאומי.

לנדאו, מצליחה להשתמש בטקסט המאתגר של גורדון, (שבאחרונה זכה לעדנה), באמצעות ציטוטים, או הבאת רעיונותיו, אותם היא מציגה בצורה תמציתית ובהירה, כמו הציטוט של גורדון הפותח את הספר: "הנח להם לבני אדם! ילכו באשר ילכו, ייכשלו באשר יכשלו: אולי אין באמת לבוא אל גן העדן העליון אלא בדרך הגיהינום."
הספר הזה, מעלה שאלה גדולה, האם דווקא הכישלון הנוכחי, הוא הזדמנות אחרונה לתקן את השבר, באמצעות ניסיון מחודש לחיות על פי עקרונות חברה אטופית, מעברה של הציונות?

ברקע העלילה, קיים אירע אסוני מז'ורי, שקרה בארץ, המתכתב עם האסון הנוכחי שלנו. "ביום בו עטו עלינו רחפני הפרא." לנדאו, ממשיכה אותו בצורה בדיונית, וכניסיון לנבא את האופן אליו האסון יוליך אותנו, בכך היא מתחברת עם עולם הפחדים הקמאיים שלנו הנוכחיים, וליכולת שלנו להגיב כלפיהם.

לנדאו, מתארת דיסטופיה עכשווית, בה מנהיג המדינה נעדר שם, הוא שקלקל, הוא שיתקן. הדמוקרטיה שהוא עומד בראשה שינתה את פניה, כעת היא מכונה, "הדמוקרטיה המגוננת", שם מכובס לדמוקרטיה וליברליות שהובסו, במדינה שהשקר היא הכלי המשרת את המנהיג.

שירה, המגיע לישוב גן עדן, מגלה במהרה שמדובר בעולם קשוח שחיי בעקרונות המבטלים את היחיד, המשועבד לרעיון האוטופיה העתידית. המקום שוכן בשטח ההפקר, ליד חומה, שאף אחד לא יודע מה קיים מעברה. קולות משונים של צעקות ותנים נשמעים מעברה. שירה מנסה לברר אצל אהרון, המנהיג, מה פשר הרעשים. הוא משיב לה: אין מעבר לחומה שום דבר "מלבד פחדינו," בכך החומה מייצגת אידאולוגיה אוטופית שאף היא מבוססת על עיוורון ולא פעם על זיוף ושקרים שנוח להאמין בהם.

מיהו גורדון, המנהיג, האם הוא אמיתי, זיוף, אל, או כולם יחד? בשלב מסוים שירה מנסחת את התשובה: הוא נאחז, "במושג אמורפי של האמת ...בנוקשות חסרת לב, מדליק זרקור חזק שהציף הכול באור לבן, מעוור, שלא הותיר דבר, לא חמלה. לא אנושיות. לא תיקווה." סיבוך מעניין, אם כן מהי ההתרה, הפתרון שמציעה לנדאו, לאידיאולוגיות הגדלות?

העלילה מתנהלת בערפל דיסטופי, המותיר חידות לא מפענחות, וחלקו האחר, מתכתב עם סמלי תרבות, כמו אורי, בנה שנפל, המתקשר עם אורי, גיבורו האייקוני של משה שמיר, בספרו, הוא הלך בשדות.

הספר לא חף מחולשות, כמו העובדה, שחלק מדמויותיו, מופיעות לרגע, כמו חנה מייזל, הוגת רעיון חוות העלמות, או רחל המשוררת, המופיעה במופע ביזארי, כרוכבת על פרה ההולכת לאיבוד, דמויות שעיצובן והקשרן לעלילה מעורר תהייה, או מיותר.

על אף חסרונותיו, הספר הזה, הוא כתיבה מופלאה ברלוונטיות שלה, למצבנו הנוכחי. הוא מאתגר אותנו לחשוב ולקוות שדווקא מתוך האסון הנורא, תצמח מציאות אחרת, ספק אם עלי ידי אידאולוגיות גדלות, אולי על ידי אנשים לא פוליטיים שפשוט מבקשים לחיות חיים המבוססים על אמת וחמלה אנושית.

» ביקורות נוספות של רץ
» ביקורות נוספות על תחנה אחרונה גן עדן