“כשאהרון גורדון, שולח מייל? הספר של אורנה לנדאו, תחנה אחרונה גן עדן, מיוחד בכך שהוא מנסה לחבר בצורה שאפתנית, בין מיתולוגיית העלייה השנייה, לשבר הנוכחי הקמאי של השבעה באוקטובר. גיבורת העלילה, היא, שירה, סופרת ישראלית ידועה, אמא לבן בשם אורי, שנסיבות מותו לא ברורות, ביתה, מופיעה ונעלמת במהלך העלילה. יחסיה עם יונתן בעלה, סובלים אף הם ממשבר, בין השאר משתי תפיסות עולם שונות, הוא לא מאמין בציונות, שלדעתו הוא ניסיון שכשל, ולא ניתן לשחזר אותו. לעומתו, היא זועמת על המצב, מאמינה בהכרח לחזור ליסודות העבר, לחלוציות העלייה השנייה ובאמצעותה לנסות ולהתחיל מחדש. שירה, מחליטה לעזוב את תל אביב, להיות חלוצה, בנוסח גיבורי העלייה השנייה, עובדת אדמה, בישוב גן עדן, במחוז כלניות, (חיבור לעוטף עזה הנוכחי). אך הפעם מדובר בדור ההורים כחלוצים ומושעים. מנהיג ההתיישבות שלה, הוא א.ד. גורדון, אידאולוג העלייה השנייה, שהשתית את תפיסת הצינות שלו, על שלוש עקרונות, עבודה, מוסר והתחברות לטבע, ובכך הוא ביקש ליצור מהפך אישי ולאומי. לנדאו, מצליחה להשתמש בטקסט המאתגר של גורדון, (שבאחרונה זכה לעדנה), באמצעות ציטוטים, או הבאת רעיונותיו, אותם היא מציגה בצורה תמציתית ובהירה, כמו הציטוט של גורדון הפותח את הספר: "הנח להם לבני אדם! ילכו באשר ילכו, ייכשלו באשר יכשלו: אולי אין באמת לבוא אל גן העדן העליון אלא בדרך הגיהינום." הספר הזה, מעלה שאלה גדולה, האם דווקא הכישלון הנוכחי, הוא הזדמנות אחרונה לתקן את השבר, באמצעות ניסיון מחודש לחיות על פי עקרונות חברה אטופית, מעברה של הציונות? ברקע העלילה, קיים אירע אסוני מז'ורי, שקרה בארץ, המתכתב עם האסון הנוכחי שלנו. "ביום בו עטו עלינו רחפני הפרא." לנדאו, ממשיכה אותו בצורה בדיונית, וכניסיון לנבא את האופן אליו האסון יוליך אותנו, בכך היא מתחברת עם עולם הפחדים הקמאיים שלנו הנוכחיים, וליכולת שלנו להגיב כלפיהם. לנדאו, מתארת דיסטופיה עכשווית, בה מנהיג המדינה נעדר שם, הוא שקלקל, הוא שיתקן. הדמוקרטיה שהוא עומד בראשה שינתה את פניה, כעת היא מכונה, "הדמוקרטיה המגוננת", שם מכובס לדמוקרטיה וליברליות שהובסו, במדינה שהשקר היא הכלי המשרת את המנהיג. שירה, המגיע לישוב גן עדן, מגלה במהרה שמדובר בעולם קשוח שחיי בעקרונות המבטלים את היחיד, המשועבד לרעיון האוטופיה העתידית. המקום שוכן בשטח ההפקר, ליד חומה, שאף אחד לא יודע מה קיים מעברה. קולות משונים של צעקות ותנים נשמעים מעברה. שירה מנסה לברר אצל אהרון, המנהיג, מה פשר הרעשים. הוא משיב לה: אין מעבר לחומה שום דבר "מלבד פחדינו," בכך החומה מייצגת אידאולוגיה אוטופית שאף היא מבוססת על עיוורון ולא פעם על זיוף ושקרים שנוח להאמין בהם. מיהו גורדון, המנהיג, האם הוא אמיתי, זיוף, אל, או כולם יחד? בשלב מסוים שירה מנסחת את התשובה: הוא נאחז, "במושג אמורפי של האמת ...בנוקשות חסרת לב, מדליק זרקור חזק שהציף הכול באור לבן, מעוור, שלא הותיר דבר, לא חמלה. לא אנושיות. לא תיקווה." סיבוך מעניין, אם כן מהי ההתרה, הפתרון שמציעה לנדאו, לאידיאולוגיות הגדלות? העלילה מתנהלת בערפל דיסטופי, המותיר חידות לא מפענחות, וחלקו האחר, מתכתב עם סמלי תרבות, כמו אורי, בנה שנפל, המתקשר עם אורי, גיבורו האייקוני של משה שמיר, בספרו, הוא הלך בשדות. הספר לא חף מחולשות, כמו העובדה, שחלק מדמויותיו, מופיעות לרגע, כמו חנה מייזל, הוגת רעיון חוות העלמות, או רחל המשוררת, המופיעה במופע ביזארי, כרוכבת על פרה ההולכת לאיבוד, דמויות שעיצובן והקשרן לעלילה מעורר תהייה, או מיותר. על אף חסרונותיו, הספר הזה, הוא כתיבה מופלאה ברלוונטיות שלה, למצבנו הנוכחי. הוא מאתגר אותנו לחשוב ולקוות שדווקא מתוך האסון הנורא, תצמח מציאות אחרת, ספק אם עלי ידי אידאולוגיות גדלות, אולי על ידי אנשים לא פוליטיים שפשוט מבקשים לחיות חיים המבוססים על אמת וחמלה אנושית.”

“כולנו תקועים בלימבו מאז אוקטובר, לא באמת חיים, מנסים לתפקד, להתקיים, לנשום. אבל לרוב אנו מתים-מהלכים ונשמותינו מתייסרות. האסון שהומט על ישראל, לא פסח על משפחת בר-אור. המנהיג שוב ניצח והכריז על ייסוד דמוקרטיה מגוננת, כזו המבטיחה לאזרח שקט וביטחון, גם אם במחיר חופש הביטוי. יש לגונן על הציבור ולחסוך ממנו מידע שעלול לערערו. ומה באשר למרצחים? הושמדו, מבטיח המנהיג ומקים חומה שסוגרת על ישראל. שירה איבדה מספיק, את בנה למלחמה, את בתה לכאוס ואת בעלה לתעמולת המנהיג. אבל דבר אחד לא איבדה, תקווה. היא עוזבת את ביתה ומדרימה לאותו חבל ארץ מדמם כדי לנסות לגאול את האדמה ואת נפשה. שירה מצטרפת לגן עדן, אחד משלושת היישובים במחוז כלניות, בו חבורה של אזרחים ותיקים הופכים חלוצים המחליטים להפריח את השממה, ואיתה גם את הזיכרון ואת האשמה. חדורי מטרה הם שואפים לחולל מחדש את החזון הציוני, עבורם ועבור צאצאיהם. אבל דברים משונים מתרחשים בגן עדן, מה קורה כאשר אחת החברות קצה בחייה? כשכלבתה המנוחה של שירה מופיע פתאום? כשמתברר שהקיבוץ האוטופי אינו הגאולה לה פיללה? אורנה לנדאו היא אחת משתי המו"ליות של הוצאת שתים, היא ערכה עשרות ספרים, בין היתר, גם את ספרי. לנדאו כותבת בעברית גבוהה וענוגה, משכילה להשתמש בשירי ארץ ישראל ובגיבורי העלייה השנייה המתכתבים עם היצירה, ומקבילה באופן מכוון בינה ובין בת דמותה. המחברת מיטיבה להתל בקורא - האם מדובר באמת בגן עדן? האם הגיבורה חיה או מתה? והאם צולחת היא בסוף את כור המצרף? קשה לנתק את היצירה מהשביעי אוקטובר, אבל אין לי ספק שהיא תהיה רלוונטית גם למי שיקרא אותה בעוד זמן מה ובקונטקסט אחר. ספר חכם ומקורי, הומוריסטי וקודר המעורר שאלות חשובות – האם אפשר להשתקם מחורבן? איך מתמודדים עם האבל? וכיצד צולחים את חומת ההדחקה? התחנה האחרונה היא התקווה, בלעדיה אנו תקועים בלימבו, או גרוע מכך, בגיהינום. גן-עדן כבר לא יהיה פה, אבל אני מקווה שלפחות מהלימבו, נחלץ בקרוב, מומלץ.”

“אינני איש ספרות או מבקר ספרים מקצועי, ובכל זאת עלה בי הצורך לכתוב על ספר שקראתי. לא מכיוון שזהו הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי. אף שעלי לומר - הספר מצויין. אהבתי לקראו. האמת היא שהמילה אהבתי לא מתאימה. יותר הרגשתי שחטפתי מכה, אבל מכה נכונה. אני מתכוון להתייחסות הישירה כל כך ל-7.10, למהפכה המשטרית ול...ביבי. הספר נכתב בלי שום ריחוק, דיווח לגמרי מתוך ההתרחשות. הספר מתאר עולם דיסטופי ריאליסטי – שינוי משטרי הנקרא 'דמוקרטיה מתגוננת', סיוט המתרחש במוחה של הסופרת. העלילה מתרחשת זמן לא רב אחרי אירועי ה7.10. ביישוב ספר דרומי חדש המוקם במתכונת 'חומה ומגדל' ציוני, בראשיתי, למרגלות "החומה". המודל הדיסטופי הוא שטחי במהותו, מין מדע בדיוני, מין 'חוות החיות' כזה. האלגוריה מסכנת את הסיפור , מאיימת על הדמויות בהשטחה, בהפיכתן לייצוג ותו לא. אינני יכול לומר שלא נרתעתי אבל הסיפור משך אותי פנימה. המשכתי לקרוא, רוצה לדעת מה יקרה. החשש שהפוליטיות תהדוף אותי אחור בפלקטיות שלה לא קרה. ספוילר – יש קטע בו הדמות הראשית מטיחה, כזורקת דיסקוס אולימפית, כרך עב כרס של 'מלחמות היהודים' הפוגע בקודקודו של "המנהיג" – (לא אספר מה קורה לו ולה בעקבות כך). נשמע זוועה, אבל זה עובד ולגמרי עובר. הרגשתי בשלב מסוים שלנדאו כל כך מיואשת מן המצב שכבר שום דבר לא אכפת לה, שבעקבות אותו ייאוש קיבלה רמת ביטחון עצמי של אחת שהולכת לעשות מה שבא לה ולא אכפת לה מה יגידו ואם הספר יצליח או לא יצליח, היא הייתה צריכה להוציא אותו. ומה שקורה שבדהרה הקצת לא אחראית והיללנית הזאת קדימה היא חולפת על פני כמה משוכות מבהילות. ועושה זאת ברוב חן. אבל מה שבאמת הופך את הספר לרומן בעל ערך הוא שני הרבדים הנוספים שבו. האחד, בחינת קשר זוגי ארוך שנים, והשני יצירת מיקרוקוסמוס של " המצב האנושי" באותו יישוב ספר נידח - 'גן עדן'. הרבה מאד מערכות יחסים נשחקות בטווח של שלושים שנה, או במילים אחרות האהבה נגמרה. לא במקרה הזה . לא רק שהגיבורה אוהבת את בעלה אהבה רעננה וכמעט ראשונית היא גם בטוחה באהבתו אליה, מה שמחליש קצת את הקונפליקט העלילתי. 'התחנה אחרונה גן עדן' מציג סיפור עדין על שני אנשים מאד שונים, מאד לא מתאימים, הסובלים יחד, ויותר מכל מעצבנים אחד את השני על אף שהם באמת, ללא ספק, אוהבים מאד אחד את השני. בחינת הזוגיות הזו מרחפת מעל, ונכנסת אל תוך אותו יישוב ראשוני 'גן עדן', שרוחו/דמותו של א. ד. גורדון מרחפת מעליו. אך בעיני זהו איננו מקום אידיאולוגי בו מתרחשת תגובה לאירועים אקטואליים או עשיית חשבון נפש עם הציונות כפי שנדמה, אלא יותר זירה בה מוצגים סיפורים אנושיים על זמניים. מין במת תיאטרון ימי ביניימית קדומה עליה עולים זיקנה, כאב, חידלון, אובדן, שיגעון...לא כתגובה מקומית אלא כמעט כאלגוריה בעלת שאיפות אפיות על מצב האדם...כל אדם. גם "אהרון" לא מדבר אל הגיבורה על ציונות או ארץ ישראל אלא בעיקר על מצבו של האדם. זהו כוחו אך גם חולשתו של המודל הזה. לא מדובר בסיפור אינטימי על דמויות מספר, אלא בייצוג כמעט סימבולי. הדמויות אמנם אינן שטוחות, הקורא מזדהה עם הגוונים השונים של הטרגדיות האנושיות המוצגות בספר, אך הדמויות מתפתחות ונעשה מאמץ לתת להן עומק עד נקודה מאד מסוימת. במובן מסוים הדמויות הן ביטוי לפנים השונות של דרמת הנפש המתחוללת בתוכה של הגיבורה. במובן זה הן אינן "אמיתיות". ומלאכת צבירת הנפח שלהן נעצרת עם התנועה של הגיבורה. זוהי משימה גדולה ויומרנית מאד, לפעמים לנדאו נופלת, ברוב המקרים היא מצליחה. הסיפור כואב, כאב דורי המשותף לשנתונים מהם גם אני וגם אורנה לנדאו מגיעים מהם. כאב שאני קורא לו כאב 'עצי הצפצפה'. לרומן יש פסקול. הוא ארוג בשירים ארץ ישראליים, במנגינות ריקודי עם המשמשים כעין רקע מפעיל לאנשים הללו (אנו) שעוד לא זקנים אבל דרכנו ברורה לשם. הבכי על החיים שעברו, על הרצון לתקן ולעשות, והתהייה אם אנחנו, הדור שלנו יכול עוד לעשות דבר. הפחד מהפתטיות וחוסר התכלה של תנועות המחאה הבנויות על אנשים מבוגרים כל כך שעולמם נשמט ואינם יכולים להתאים את עצמם עוד למציאות אחרת, לארץ ששינתה את פניה. את הסיפור כולו מלווה החומה שלא ברור מה יש, ואם יש דבר מאחוריה. נזכרתי ב'מחכים לברברים' של קוטזי, באותו מוטיב של הפחד מן האחר, (המילה ערבים לא מוזכרת ולו פעם אחת לאורך כל הסיפור). אך בעוד קוטזי מצייר תמונה מאיימת של אטימות, חרדה וחוסר פשר, מצליחה אורנה לנדאו לצד המועקה הגדולה, לצד היללה המתמשכת, לספר סיפור כיפי שבמקומות רבים הוא גם מצחיק.”

“כשאהרון גורדון, שולח מייל? הספר של אורנה לנדאו, תחנה אחרונה גן עדן, מיוחד בכך שהוא מנסה לחבר בצורה שאפתנית, בין מיתולוגיית העלייה השנייה, לשבר הנוכחי הקמאי של השבעה באוקטובר. גיבורת העלילה, היא, שירה, סופרת ישראלית ידועה, אמא לבן בשם אורי, שנסיבות מותו לא ברורות, ביתה, מופיעה ונעלמת במהלך העלילה. יחסיה עם יונתן בעלה, סובלים אף הם ממשבר, בין השאר משתי תפיסות עולם שונות, הוא לא מאמין בציונות, שלדעתו הוא ניסיון שכשל, ולא ניתן לשחזר אותו. לעומתו, היא זועמת על המצב, מאמינה בהכרח לחזור ליסודות העבר, לחלוציות העלייה השנייה ובאמצעותה לנסות ולהתחיל מחדש. שירה, מחליטה לעזוב את תל אביב, להיות חלוצה, בנוסח גיבורי העלייה השנייה, עובדת אדמה, בישוב גן עדן, במחוז כלניות, (חיבור לעוטף עזה הנוכחי). אך הפעם מדובר בדור ההורים כחלוצים ומושעים. מנהיג ההתיישבות שלה, הוא א.ד. גורדון, אידאולוג העלייה השנייה, שהשתית את תפיסת הצינות שלו, על שלוש עקרונות, עבודה, מוסר והתחברות לטבע, ובכך הוא ביקש ליצור מהפך אישי ולאומי. לנדאו, מצליחה להשתמש בטקסט המאתגר של גורדון, (שבאחרונה זכה לעדנה), באמצעות ציטוטים, או הבאת רעיונותיו, אותם היא מציגה בצורה תמציתית ובהירה, כמו הציטוט של גורדון הפותח את הספר: "הנח להם לבני אדם! ילכו באשר ילכו, ייכשלו באשר יכשלו: אולי אין באמת לבוא אל גן העדן העליון אלא בדרך הגיהינום." הספר הזה, מעלה שאלה גדולה, האם דווקא הכישלון הנוכחי, הוא הזדמנות אחרונה לתקן את השבר, באמצעות ניסיון מחודש לחיות על פי עקרונות חברה אטופית, מעברה של הציונות? ברקע העלילה, קיים אירע אסוני מז'ורי, שקרה בארץ, המתכתב עם האסון הנוכחי שלנו. "ביום בו עטו עלינו רחפני הפרא." לנדאו, ממשיכה אותו בצורה בדיונית, וכניסיון לנבא את האופן אליו האסון יוליך אותנו, בכך היא מתחברת עם עולם הפחדים הקמאיים שלנו הנוכחיים, וליכולת שלנו להגיב כלפיהם. לנדאו, מתארת דיסטופיה עכשווית, בה מנהיג המדינה נעדר שם, הוא שקלקל, הוא שיתקן. הדמוקרטיה שהוא עומד בראשה שינתה את פניה, כעת היא מכונה, "הדמוקרטיה המגוננת", שם מכובס לדמוקרטיה וליברליות שהובסו, במדינה שהשקר היא הכלי המשרת את המנהיג. שירה, המגיע לישוב גן עדן, מגלה במהרה שמדובר בעולם קשוח שחיי בעקרונות המבטלים את היחיד, המשועבד לרעיון האוטופיה העתידית. המקום שוכן בשטח ההפקר, ליד חומה, שאף אחד לא יודע מה קיים מעברה. קולות משונים של צעקות ותנים נשמעים מעברה. שירה מנסה לברר אצל אהרון, המנהיג, מה פשר הרעשים. הוא משיב לה: אין מעבר לחומה שום דבר "מלבד פחדינו," בכך החומה מייצגת אידאולוגיה אוטופית שאף היא מבוססת על עיוורון ולא פעם על זיוף ושקרים שנוח להאמין בהם. מיהו גורדון, המנהיג, האם הוא אמיתי, זיוף, אל, או כולם יחד? בשלב מסוים שירה מנסחת את התשובה: הוא נאחז, "במושג אמורפי של האמת ...בנוקשות חסרת לב, מדליק זרקור חזק שהציף הכול באור לבן, מעוור, שלא הותיר דבר, לא חמלה. לא אנושיות. לא תיקווה." סיבוך מעניין, אם כן מהי ההתרה, הפתרון שמציעה לנדאו, לאידיאולוגיות הגדלות? העלילה מתנהלת בערפל דיסטופי, המותיר חידות לא מפענחות, וחלקו האחר, מתכתב עם סמלי תרבות, כמו אורי, בנה שנפל, המתקשר עם אורי, גיבורו האייקוני של משה שמיר, בספרו, הוא הלך בשדות. הספר לא חף מחולשות, כמו העובדה, שחלק מדמויותיו, מופיעות לרגע, כמו חנה מייזל, הוגת רעיון חוות העלמות, או רחל המשוררת, המופיעה במופע ביזארי, כרוכבת על פרה ההולכת לאיבוד, דמויות שעיצובן והקשרן לעלילה מעורר תהייה, או מיותר. על אף חסרונותיו, הספר הזה, הוא כתיבה מופלאה ברלוונטיות שלה, למצבנו הנוכחי. הוא מאתגר אותנו לחשוב ולקוות שדווקא מתוך האסון הנורא, תצמח מציאות אחרת, ספק אם עלי ידי אידאולוגיות גדלות, אולי על ידי אנשים לא פוליטיים שפשוט מבקשים לחיות חיים המבוססים על אמת וחמלה אנושית.”

“כולנו תקועים בלימבו מאז אוקטובר, לא באמת חיים, מנסים לתפקד, להתקיים, לנשום. אבל לרוב אנו מתים-מהלכים ונשמותינו מתייסרות. האסון שהומט על ישראל, לא פסח על משפחת בר-אור. המנהיג שוב ניצח והכריז על ייסוד דמוקרטיה מגוננת, כזו המבטיחה לאזרח שקט וביטחון, גם אם במחיר חופש הביטוי. יש לגונן על הציבור ולחסוך ממנו מידע שעלול לערערו. ומה באשר למרצחים? הושמדו, מבטיח המנהיג ומקים חומה שסוגרת על ישראל. שירה איבדה מספיק, את בנה למלחמה, את בתה לכאוס ואת בעלה לתעמולת המנהיג. אבל דבר אחד לא איבדה, תקווה. היא עוזבת את ביתה ומדרימה לאותו חבל ארץ מדמם כדי לנסות לגאול את האדמה ואת נפשה. שירה מצטרפת לגן עדן, אחד משלושת היישובים במחוז כלניות, בו חבורה של אזרחים ותיקים הופכים חלוצים המחליטים להפריח את השממה, ואיתה גם את הזיכרון ואת האשמה. חדורי מטרה הם שואפים לחולל מחדש את החזון הציוני, עבורם ועבור צאצאיהם. אבל דברים משונים מתרחשים בגן עדן, מה קורה כאשר אחת החברות קצה בחייה? כשכלבתה המנוחה של שירה מופיע פתאום? כשמתברר שהקיבוץ האוטופי אינו הגאולה לה פיללה? אורנה לנדאו היא אחת משתי המו"ליות של הוצאת שתים, היא ערכה עשרות ספרים, בין היתר, גם את ספרי. לנדאו כותבת בעברית גבוהה וענוגה, משכילה להשתמש בשירי ארץ ישראל ובגיבורי העלייה השנייה המתכתבים עם היצירה, ומקבילה באופן מכוון בינה ובין בת דמותה. המחברת מיטיבה להתל בקורא - האם מדובר באמת בגן עדן? האם הגיבורה חיה או מתה? והאם צולחת היא בסוף את כור המצרף? קשה לנתק את היצירה מהשביעי אוקטובר, אבל אין לי ספק שהיא תהיה רלוונטית גם למי שיקרא אותה בעוד זמן מה ובקונטקסט אחר. ספר חכם ומקורי, הומוריסטי וקודר המעורר שאלות חשובות – האם אפשר להשתקם מחורבן? איך מתמודדים עם האבל? וכיצד צולחים את חומת ההדחקה? התחנה האחרונה היא התקווה, בלעדיה אנו תקועים בלימבו, או גרוע מכך, בגיהינום. גן-עדן כבר לא יהיה פה, אבל אני מקווה שלפחות מהלימבו, נחלץ בקרוב, מומלץ.”

“אינני איש ספרות או מבקר ספרים מקצועי, ובכל זאת עלה בי הצורך לכתוב על ספר שקראתי. לא מכיוון שזהו הספר הטוב ביותר שקראתי מעודי. אף שעלי לומר - הספר מצויין. אהבתי לקראו. האמת היא שהמילה אהבתי לא מתאימה. יותר הרגשתי שחטפתי מכה, אבל מכה נכונה. אני מתכוון להתייחסות הישירה כל כך ל-7.10, למהפכה המשטרית ול...ביבי. הספר נכתב בלי שום ריחוק, דיווח לגמרי מתוך ההתרחשות. הספר מתאר עולם דיסטופי ריאליסטי – שינוי משטרי הנקרא 'דמוקרטיה מתגוננת', סיוט המתרחש במוחה של הסופרת. העלילה מתרחשת זמן לא רב אחרי אירועי ה7.10. ביישוב ספר דרומי חדש המוקם במתכונת 'חומה ומגדל' ציוני, בראשיתי, למרגלות "החומה". המודל הדיסטופי הוא שטחי במהותו, מין מדע בדיוני, מין 'חוות החיות' כזה. האלגוריה מסכנת את הסיפור , מאיימת על הדמויות בהשטחה, בהפיכתן לייצוג ותו לא. אינני יכול לומר שלא נרתעתי אבל הסיפור משך אותי פנימה. המשכתי לקרוא, רוצה לדעת מה יקרה. החשש שהפוליטיות תהדוף אותי אחור בפלקטיות שלה לא קרה. ספוילר – יש קטע בו הדמות הראשית מטיחה, כזורקת דיסקוס אולימפית, כרך עב כרס של 'מלחמות היהודים' הפוגע בקודקודו של "המנהיג" – (לא אספר מה קורה לו ולה בעקבות כך). נשמע זוועה, אבל זה עובד ולגמרי עובר. הרגשתי בשלב מסוים שלנדאו כל כך מיואשת מן המצב שכבר שום דבר לא אכפת לה, שבעקבות אותו ייאוש קיבלה רמת ביטחון עצמי של אחת שהולכת לעשות מה שבא לה ולא אכפת לה מה יגידו ואם הספר יצליח או לא יצליח, היא הייתה צריכה להוציא אותו. ומה שקורה שבדהרה הקצת לא אחראית והיללנית הזאת קדימה היא חולפת על פני כמה משוכות מבהילות. ועושה זאת ברוב חן. אבל מה שבאמת הופך את הספר לרומן בעל ערך הוא שני הרבדים הנוספים שבו. האחד, בחינת קשר זוגי ארוך שנים, והשני יצירת מיקרוקוסמוס של " המצב האנושי" באותו יישוב ספר נידח - 'גן עדן'. הרבה מאד מערכות יחסים נשחקות בטווח של שלושים שנה, או במילים אחרות האהבה נגמרה. לא במקרה הזה . לא רק שהגיבורה אוהבת את בעלה אהבה רעננה וכמעט ראשונית היא גם בטוחה באהבתו אליה, מה שמחליש קצת את הקונפליקט העלילתי. 'התחנה אחרונה גן עדן' מציג סיפור עדין על שני אנשים מאד שונים, מאד לא מתאימים, הסובלים יחד, ויותר מכל מעצבנים אחד את השני על אף שהם באמת, ללא ספק, אוהבים מאד אחד את השני. בחינת הזוגיות הזו מרחפת מעל, ונכנסת אל תוך אותו יישוב ראשוני 'גן עדן', שרוחו/דמותו של א. ד. גורדון מרחפת מעליו. אך בעיני זהו איננו מקום אידיאולוגי בו מתרחשת תגובה לאירועים אקטואליים או עשיית חשבון נפש עם הציונות כפי שנדמה, אלא יותר זירה בה מוצגים סיפורים אנושיים על זמניים. מין במת תיאטרון ימי ביניימית קדומה עליה עולים זיקנה, כאב, חידלון, אובדן, שיגעון...לא כתגובה מקומית אלא כמעט כאלגוריה בעלת שאיפות אפיות על מצב האדם...כל אדם. גם "אהרון" לא מדבר אל הגיבורה על ציונות או ארץ ישראל אלא בעיקר על מצבו של האדם. זהו כוחו אך גם חולשתו של המודל הזה. לא מדובר בסיפור אינטימי על דמויות מספר, אלא בייצוג כמעט סימבולי. הדמויות אמנם אינן שטוחות, הקורא מזדהה עם הגוונים השונים של הטרגדיות האנושיות המוצגות בספר, אך הדמויות מתפתחות ונעשה מאמץ לתת להן עומק עד נקודה מאד מסוימת. במובן מסוים הדמויות הן ביטוי לפנים השונות של דרמת הנפש המתחוללת בתוכה של הגיבורה. במובן זה הן אינן "אמיתיות". ומלאכת צבירת הנפח שלהן נעצרת עם התנועה של הגיבורה. זוהי משימה גדולה ויומרנית מאד, לפעמים לנדאו נופלת, ברוב המקרים היא מצליחה. הסיפור כואב, כאב דורי המשותף לשנתונים מהם גם אני וגם אורנה לנדאו מגיעים מהם. כאב שאני קורא לו כאב 'עצי הצפצפה'. לרומן יש פסקול. הוא ארוג בשירים ארץ ישראליים, במנגינות ריקודי עם המשמשים כעין רקע מפעיל לאנשים הללו (אנו) שעוד לא זקנים אבל דרכנו ברורה לשם. הבכי על החיים שעברו, על הרצון לתקן ולעשות, והתהייה אם אנחנו, הדור שלנו יכול עוד לעשות דבר. הפחד מהפתטיות וחוסר התכלה של תנועות המחאה הבנויות על אנשים מבוגרים כל כך שעולמם נשמט ואינם יכולים להתאים את עצמם עוד למציאות אחרת, לארץ ששינתה את פניה. את הסיפור כולו מלווה החומה שלא ברור מה יש, ואם יש דבר מאחוריה. נזכרתי ב'מחכים לברברים' של קוטזי, באותו מוטיב של הפחד מן האחר, (המילה ערבים לא מוזכרת ולו פעם אחת לאורך כל הסיפור). אך בעוד קוטזי מצייר תמונה מאיימת של אטימות, חרדה וחוסר פשר, מצליחה אורנה לנדאו לצד המועקה הגדולה, לצד היללה המתמשכת, לספר סיפור כיפי שבמקומות רבים הוא גם מצחיק.”