1.

נמר בירושלים מאת אורן ולדמן ״אני מניח שזה מראה מוזר. נער ונערה, מחופשים לחובש ואחות, דוחפים בבהילות חולה על כיסא גלגלים. אני מנסה להירגע, ולא מצליח. האמת מוזרה עוד יותר. אנחנו מבריחים חולה גוסס, זוכה בפרס לאומי, מחוץ לבית החולים בדרך למנזר המצלבה בירושלים. אם זה לא מספיק מוזר, אנחנו מתכוונים להגיע לשם בוֶוסְפָּה עם סירה, ולאף אחד מאיתנו אין רישיון נהיגה." ערן...

2.

הביתה הלוך חזור מאת אילה דקל "זה שיש במשפחה שלנו סוד לא הפתיע אותי. ענן גדול של סודות תמיד רבץ מעלינו: מחלות שלא מדברים עליהן, אירועים שהודחקו, שאלות שנשארו לא פתורות. הענן הזה תמיד ליווה אותנו, מרחף מעל, נוגע לא נוגע. האחיות של סבא גבריאל כנראה היו גם הן חלק מהענן הזה. אבל בכל זאת, שתי אחיות זה סוד קצת גדול." כשאבא של ליאורה הודיע לה בוקר אחד שסבתא מרסל מתה, היא ל...

3.

עד שהגשם יחזור מאת סלעית שחף פולג ״לא ראינו גם אותו כשיצא בלילות לשוטט, גם כשחלף על פנינו כמו צל בזמן חליבות הלילה, גם כשהדרכים מלאות הבוץ היו זרועות במאות דמויות נייר מקופלות. לא התערבנו, זה לא היה קשור אלינו, יש דברים שהשתיקה יפה להם, ואנחנו שתקנו הרבה. ובכל זאת יש דברים שאין לעבור עליהם בשתיקה: גגות בלי רעפים למשל. מסעדות בתוך לולים. מחלבות בוטיק, אורוות שעברו הסב...

4.

חרשתא מאת יהודית קגן "קדימה, תנו לי את חותם שלמה." קטב ישוד צהריים הביט בחורבן ששדיו זרעו, פיו פעור בחיוך. אופיר החליפה מבט מהיר עם דניאל. גם אם הייתה רוצה לתת לשד את המגילה לא הייתה יכולה לעשות זאת, כי המגילה לא הייתה עוד ברשותה. אבל היא הייתה זקוקה לעזרתם של השדים. "בסדר, בואו איתי," אמרה אופיר והחוותה לעבר המסדרון שהתחיל להתמלא בצעקות ויריות. "השוטרים...

5.

שמונה דקות מאת אור שהם רוב החזיק את ההגה ביד שמאל והביט במסך המפוצל. שמות הלוויינים התחלפו, אך התמונה נותרה זהה – שחורה לגמרי. "המכשיר לא עובד." "הוא עובד." "אתה מנסה להגיד ש…?" "השמש כבתה, אדוני." בספר הביכורים שלו, שמונה דקות, בוחן אור שהם את תסריט האימה שאיש – גם גיבורי הספר – לא יכול להעלות בדעתו: מה קורה כשהשמש נעלמת....

6.

היררכיה של כאב מאת שרון שפיר "את ההחלטה לעזוב אותו קיבלתי בפעם הראשונה לפני שלוש שנים בדיוק, כשסתיו שפיר קראה לצדק חברתי. הבעיה היא שהרבה דברים יכולים להשתנות אחרי שמחליטים משהו. החלטה היא חמקמקה, נכונה רק לרגע שבו התקבלה. כמו צורה של ענן – אם הרשית לעצמך למצמץ, השוליים שלו כבר נוזלים לצורה אחרת או מתאיידים כאילו לא היו מעולם. והחלטה בסדר גודל שאני קיבלתי צריכ...

7.

שבר ענף ירוק מאת בלה שגיא "כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה. היא מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון וקארינה מכירה תודה לעצמה על שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה, ואף ממסגר הכול במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. ז...

8.

מזל של מתחילים מאת רעות וייס "זה לא ייאמן, אבל ההורוסקופ הקטן והמטופש שלי התגשם. הגיע הזמן להשלים עם זה: יש לי כוחות־על. השלב הבא הוא לתפור מדים, להמציא לעצמי כינוי וללכת להילחם בפשע. הייתי גמורה מעייפות, אבל המחשבות לא נתנו לי מנוח. עם כוח גדול באה אחריות גדולה. רציתי את כל המשא הזה על מצפוני? המחשבה האחרונה שלי לפני שנרדמתי הייתה: אם באמת יש לי כוח־על, והכוח הזה...

9.

ועכשיו אהבה מאת אורלי סיגל בכביש המהיר אבי מדבר. "אם הוא יצליח ממש לכתוב,״ הוא מחזיק את ההגה ביד ימין ומשעין מרפק שמאל על החלון הפתוח. ״מה את חושבת שהוא יגיד?״ הוא מציץ על אורלי ורואה את החרדה בין קמטי המצח והכתפיים המכונסות. עכשיו היא שותקת. הם עוברים את מחלף קריית גת ונחל לכיש מתפתל תחתם. נחשים חומים, עכורים, של בוץ וסחף. אבי אומר בשקט: ״אולי היה כותב, אני ר...

10.

סולו מאת מורן פרידמן השבועות עברו ואני גדלתי וגדלתי כמו עליסה, או שזה הבית שקטן וקטן. יום אחד הגיעה שיחה ממספר חסום. טעות או פרסומת. בחיי, סולו, לא יודעת מה גרם לי לענות, אולי סתם רציתי לדבר עם מישהו. "הלו", אמרתי תוך כדי התמתחות, אבל כלום. וכמעט ניתקתי, אבל אז שמעתי רחש מעבר לקו, תזוזה. "הלו"? "גיל"? הקול שלך הפסיק את הפיהוק שלי באמצע, צללתי לתוך הספה כמו סלע. ...

11.

תיק אודסקי מאת נילי אסיא "ליאורה?" "כן, מה קורה?" "שמעת על הגופה בצהלה?" "כן." "אז איפה את?" "אני על הספה בסלון." "למה את לא פה?" ליאורה מרגישה את האדרנלין מתעורר. אסור לה לתת לו לשלוט בה. היא כבר אמרה "לא" לתיק הזה – גם אם המחיר יקר. "כזה דבר עוד לא ראית," ורד אומרת, "גופה של אישה מקופלת בתוך מזוודה." בלשית המשטרה ליאורה דגני היתה אמורה לקבל קידום – אבל במקום זה ק...

12.

טסקה מאת אילנה רודשבסקי החבר ברז׳נייב פתח לרגע סדק קטן במסך הברזל, וסופי, מקס, אלקה ואחותה התינוקת חמקו דרכו למסע שיתחיל ברכבת לווינה וימשיך לארץ ישראל באווירון. מה יכול היה לגרום לסופי ומקס להעדיף אנשים שלא הכירו על חברים שגדלו, ניגנו ושרו ואכלו ורעבו איתם? לשכנע אותם להעדיף דירת שיכון במדינה אחרת על פני דחיסות של חלל מחומם, מלא חברים ובני משפחה, אדי פ...

13.

הילד בחלון מאת אורן גזית "אולי מיששתי איזה אוברול שהיה שם על הדוכן, אבל כמה זמן ממששים, עשר שניות? חמש־עשרה? כשיצאתי החוצה העגלה הייתה ריקה. אפילו השמיכה שלו הכחולה לא הייתה שם. ואני התחלתי לחפש בתוך העגלה, כמו מטומטמת, כי ברור שהבנתי שהוא לא שם... ואז אני חושבת שהתחלתי לצעוק איפה הילד, לקחו אותו. הם אמרו שאני עמדתי ולא צעקתי. שרק אחר כך צעקתי. מה זה בכלל אחר כך?...

14.

כתב כמויות מאת ורד גלאון "לתכנן למישהו בית זה לא דבר טכני", עניתי לה, "בית הוא רק קופסה, אבל היא צריכה לדעת להכיל את הדבר הזה שנקרא 'חיים' : את הגוף הפיזי שלכם ואת השינויים שיעברו עליו, את הזיכרונות שהיו ויהיו לכם, את החלומות שהיו ויהיו, את השמחות, הצער, האהבות, הריבים... אני מאמינה שכדי לאפשר לדבר כל־כך מורכב לצמוח, הקופסה צריכה להיות מאוד פשוטה – היא צריכה לדעת...

15.

היפומאניה מאת מגי אוצרי פרוזאק. זנקס. ליתיום. קלוזאפין. ריספרדל. טרזודון. ברוטיזולם. בולימיה נרבוזה. הפרעת חרדה. פסיכוזה. קווים פרנואידיים. מאניה דיפרסיה. אני לא אומרת שאני לא משוגעת. אני רק אומרת שהדבר הזה הוא לא אשמתי. ואני חושבת, באמת חושבת, שאף אחד לא צריך להיכנס לכלא על מה שהוא לא אשם בו. על מעשה שאי אפשר שלא לעשות. על דרך שבה אי אפשר שלא ללכת. אפילו אם הכ...

16.

אהבה בקריות מאת מיקי מלץ "השנה 1977. המכנסיים מתרחבים, המוסיקה שמחה ולגמרי מקובל לצאת לרחוב בנעלי בית משובצות. והכי חשוב: מכבי תל אביב, קבוצת הכדורסל של ישראל, מצליחה לראשונה בתולדותיה לעלות למשחקי הגמר של גביע אירופה לאלופות. בקריית מוצקין, נער אחד בן 16 עוקב בדריכות אחרי הדרמה שמתחוללת במשחקים של מכבי בגביע אירופה. ג'ימי – נער רגיש ומופנם שמתאמץ בכל כוחו ל...

17.

רסיסי לילה מאת אילה דקל ערב צאתם הוא ניסה לפייס אותה. אבל היא לא התרצתה. "אולי נמאס לי תמיד להיות אחרונה, להמתין," המילים נורו ממנה בכאב, "אתה מדבר רק על שוויון של גברים. מה מקומן של הנשים בקבוצה הזו שלך? ואיך יחיו משפחות עם ילדים בעולם הדמיוני שהקמת?" "זה רק הצעד הראשון, חיותה. את צריכה לחכות, הצעד השני יכלול גם אתכן. גם אותך," אמר יוסף, והושיט ידו ללטפה. "אתה ל...

18.

קצוות שרופים מאת מיכל קרייטלר הימים האלה, הימים הנוראים האלה, עולים למעלה כמו אוכל מטוגן מדי שאכלת ועושה לך צרבת שעות אחר כך. צורב לי הלב וצורב לי המוח וצורבות לי העיניים מרוב דמעות שאני לא מעיזה לשפוך. צורבת לי התקווה בלב וצורב לי הפחד. ואם זאת לא היא? ואם זאת כן היא והיא לא תרצה אותי? ואם היא תחשוב שאני טיפשה? שלא שמרתי עליה טוב? לא שמרתי עליה טוב. הייתי בטוחה שבב...

19.

תחנה אחרונה גן עדן מאת אורנה לנדאו "בשביל מה, בשביל מה את עושה את זה?" היא שומעת את קולו של יונתן, והוא נרגז. "כי מישהו צריך לעשות," ענתה לו. הימים היו עוד הימים שאחרי, ובניית החומה רק החלה. במהדורת החדשות בטלוויזיה התפלמסו המומחים על הסכנה, אבל יש שהופיעו גברים ונשים וסיפרו על חבל ארץ חדש־ישן שיש לגאול, וליישב, ודיברו בשבחו של מחוז כלניות, על יופיו הבתולי והאדמה המשוו...

20.

כמעט טוב מאוד מאת טל בדיחי לפעמים לילה כזה זה כל מה שצריך, היא אמרה לעצמה, יש את הרגעים האלה שאת פשוט לא יכולה לישון לבד. אז תדעי שזה זה, היא ניסתה לשכנע את עצמה, אתם בסך הכול שני אנשים עם אינטרס משותף, אין סיבה שלא תעשו עם זה משהו. אבל יש סיבה, היא חשבה. וזכרה כמה מטונפת היא מרגישה אחרי לילות כאלה, כמה רחוקה, כמה בלתי נראית. והיה הדיל שלה עם אלוהים שהיא נזכרה בו ל...

21.

ימים של חול מאת רעיה ג'קסון זלקינד זאת הברירה הטבעית של הטבע, הוא הסביר לה. כנראה שזה היה עובר פגום, וטוב שלא התפתח. והמילה הזאת פגום, היא עשתה לא עם הראש בלי שליטה, כי לא יכול להיות שהוא היה פגום, היא יודעת. הוא היה הכול חוץ מפגום, הוא היה אור, מיגל. ימים של חול מספר את סיפורם של ידין ומוריה, זוג שדומה שנועדו זה לזה כבר בילדותם, ולא היתה להם ברירה אלא להיות כאלה, זוג. ה...

22.

עד יום הימים מאת שרית סרדס־טרוטינו היא נכנסת בלב הולם ונבלעת בין כותלי בית הספר. מעולם לא נפגשו במקום אחר. לפעמים היא רוצה לומר לו שייקח אותה למקום נעים יותר, חמים יותר, אבל לא מעיזה לבקש. היא אומרת דברים כאלה רק בשקט. בלב. כשאף אחד לא שומע. קח אותי קח אותי קח אותי מפה. קר ומוזר פה בערב שבת. הבניין הגדול אפל ודומם. רק חדרו הקטן, חדר סגן המנהל, מואר מאחורי הווילונות הכתומי...

23.

פעמונים של מאי מאת רינה גרינולד "תגידי," אני אומרת לאמא, "אריה זה לא האיש שיש לו חנות כובעים באלנבי ופעם היינו אצלו, ואחר כך הלכנו לבית קפה על יד הים?" אמא מסתכלת עלי. נדמה לי שאני רואה איזו בהלה על הפנים שלה. "את יודעת," אמא אומרת, "ילדים זוכרים כל מיני דברים, והרבה פעמים הדברים מתבלבלים להם בראש." אבל המחשבה המציקה לא מרפה. עכשיו אני חושבת שאולי ראיתי את אריה גם בפע...

24.

מקום לקרוא לו בית מאת איריס שדמי "ליאורה היתה חוזרת ואומרת לנו: 'בנות, אל תיתנו לעולם הזה לבלבל אתכן. כדי להתחתן לא צריך יותר מדי, מספיק לא להידחות מהבחור ואפשר לצעוד לחופה... החילונים רודפים אחרי האשליה שהם קוראים לה 'אהבה', אבל אנחנו יודעים שיש רק אהבה אחת אמיתית וחשובה - אהבת השם.'" "כשאמרתי לליאורה שמבחינתי אפשר להתקדם, היא הסתכלה לי לתוך העיניים ושאלה אם אני בטו...

25.

גופמצוף מאת שנער פנקס-סמט מתי התחילו השקרים? אולי תמיד עמדו ביניהם שקרים. קטנים, לא מאוד משמעותיים כשהם נקנים בגרמים בודדים, אבל גדולים כשהם מצטברים לשקי ענק... השקר ששיקרה לו בהתחלה היה השקר הכי גדול. היא ידעה שהיא משקרת, ועדיין שיקרה, כי הרגישה שלא יהיו לה עוד הזדמנויות, היא קיבלה כבר את כל הצ׳אנסים שלה, אז היא הסתכלה עליו ובלי למצמץ אמרה לו שהיא יודעת שיהיה...

26.

תודה על ליל אמש מאת עדי הלל נדרשו לי שש דקות ועשרים שניות כדי לגלות איך קוראים לה. מיקה. היא היתה בת גילי, ונראתה כמו כל מה שאני לא — יפה להכאיב ובשליטה מוחלטת על גורלה. היא לבשה מכנסי דגמ״ח, חולצה רפויה ומגפונים שרק נראים בלויים. היו לה פנים בצורת עפיפון ומבט כחול ומרוחק, כאילו כל מה שסביבה נוגע בה רק במקרה. והיתה לה תכונה נוראה. היא לכדה את המבט של הזולת בלי לה...

27.

עוד מעט אור מאת אורנה קזמירסקי "נולדתי פעמיים. לראשונה בינואר 1949, מיד לאחר המלחמה, ובשנית בסתיו של 1969, בהיותי בת עשרים. סיפור חיי שזור באהבתי העזה אל מקום שהיה שלי ואבד לי. חשתי את סימני המקום לזמן קצר עם לידתי, ואחר כך נותקתי מהם, עוד לפני שזכיתי ללקק את עליו הבהירים של המלוח על הירדן, או להתרגש מגילוי הכלנית הראשונה עם בוא החורף במורד הגולש אל המים, או להתעלף מהקי...

28.

דרוש נס מאת תמרה אבנר הוא מישיר אליה את המבט, כל כמה שהדבר בלתי נסבל עבורו. הכול טמון בניואנס, הכול חבוי בשפת הגוף, ברמזים הבלתי מילוליים. קיבינימט, עליו לעשות את הבלתי אפשרי כמעט ולפענח את מבע פניה. רק לקרוא נכון, כמו שלימד אותו מֶני. הוא בוחן אותה מקרוב, והיא נרתעת לאחור מהפנים הסמוקות, שבלי שום אזהרה נצמדים לפניה ובוחנים אותם כמו פתולוג שמנתח דגימה במע...

29.

בבת אחת מאת רבקה רוזנר "נמאס לה מזה, נמאס לה מזה כל כך. לשבת מול המסך ולחכות שיצפו בה, ולחכות שמי שיצפה בה ירצה אותה, ולחכות שגם היא תרצה אותו ולחכות שהם יתראו וזה יתגלה כמתאים, ולחכות שאחרי שזה יתגלה כמתאים הם גם יתאהבו… מה הסיכוי, לעזאזל, מה הסיכוי בכלל." נעמי וסרמן, רווקה ירושלמית דתייה בת 32, יודעת שכבר מזמן עברה את הגיל שבו הייתה אמורה להקים משפחה, ואם ...

30.

תנינה במישור החוף מאת טלי כהן־צדק ״לא עניין אותי כלום. להיכנס לבית, לקבל תשובות מאמיר, וללכת. זה הכול. אם זה אמיתי כל האין נתניה הזה – שיבטל מיד את הניסוי הדפוק שלו, ואם זה לא – שיסביר מה קרה, לפני שעוד דברים נעלמים לי.״ שירה, אישה נשואה ואמא לשתי בנות, נוסעת לעבודה על כביש החוף – וברגע אחד, מצמית – היא מבינה שנתניה לא היתה שם. היא נוסעת וחוזרת ונוסעת וחוזרת, ולא ר...

31.

בבתים שלנו - חינוך מיני בגובה העיניים מאת רן גבריאלי הסקרנות לדעת על מיניות היא טבעית. המשמעות של השתיקה שלנו על מיניות עם הילדים, היא לא שהם אינם מדברים ומתעסקים בכך, אלא שהם מדברים ומתעסקים בכך על פי מה שהם לומדים מהאינטרנט. כשאני מגיע לפגוש בני נוער אני שואל אותם: "כשמדובר במין, מה בעיקר יש באינטרנט?" - ואולם שלם של בני נוער צועקים וצועקות "פ-ו-ר-נ-ו!!". אחר כך כולם צוחקים. בשתיקות שלנ...

32.

כל הדרך מאוקלהומה מאת סלעית שחף פולג הפונטיאק לא נוחה לנהיגה. אני מבחינה במבטים המרחמים של הנהגים שעוקפים אותי. נהגת אחת מגדילה לעשות וצועקת עליי תוך כדי עקיפה, "איף יו דונט נו האו טו דרייב גו בק טו פאקינג אוקלהומה!" ואני אפילו לא יודעת איפה אוקלהומה נמצאת. לוחית הרישוי הזאת עושה לנו יחסי ציבור גרועים. יש ימים שאני יודעת שבלי האהבה של עמי אני לא אשרוד יותר מעשרים רג...

33.

דברים במדבר מאת מיכל שטייניץ ניסן גומת החן והעיניים, הסיור לעין שפן – הכול מסתדר. אני הייתי המתרגל בקורס ההוא, ולאורך הסמסטר נוצרה בינינו ידידות. גם כי הייתה השכנה של יעל במעונות, והיה לי חשוב שיעל תשמע ממנה טובות עליי. הצלמית שמצאנו, והאונס... היא אמרה שזה קרה במהלך אותו סיור. הידיד שפגע בה... המתרגל שבדק את המבחנים... רגע, זה אני. אז היא כתבה עליי? הזוי. ד"ר ארי גוט...

34.

תיק כפול מאת נילי אסיא על מסך הטלפון מופיע השם יורם גלינסקי. "מה קורה?" היא עונה לו. "התגלתה גופה של גבר כבן חמישים ביער בן שמן." "מי בר המזל?" "תגידי לי את." "מי מצא?" היא נדרכת. "קבוצת תלמידי כיתה ו' שסיימה יום כיף ביער." "באמת נשמע כיף," היא אומרת ומתפלצת מעצמה. היא הולכת להביא ילדה למציאות הזאת. כשהיא בחודש הרביעי להריונה, נוחת על שולחנה של בלשית המשטרה ל...

35.

דום לב מאת ציפי בן שלום שוב ההתעסקות האין־סופית הזאת עם הילד: תאכל את זה, לא, תאכל את זה, אז רק את זה, זה לא נגע, רק תטעם, נו, אי אפשר פתיתים ושניצל כל הזמן, חמודי, אתה חייב לאכול ירקות, רוצה להיות חזק כמו ספיידרמן? אז קח מלפפון. משא ומתן שלא נגמר. כמה אנרגיות שפכנו שנינו רק כדי שיאכל איזו עגבנייה. או שאולי זה רק בשביל לא להסתכל אחד לשני בעיניים, ולדבר. לרוני יש ...

36.

התפללתי לדרקונים דרך עץ מאת אדוה ברנד "אתה יודע שמה שעשית היום לד"ר ענת הוא מאוד לא בסדר?" "אני לא מבין למה את מדברת", יהונתן מלמל לעצמו, "את הרי יודעת שבסוף אני אהרוג אותך." חשבתי על עמי שמחכה לנו בבית. איך את אומרת לאיש שפגשת כשהיית צעירה, שעשית איתו סקס בשירותים של האוניברסיטה, שהשתכרתם יחד בערב לפני החתונה, שהחזיק לך את היד בחדר לידה, שהבטחת לאהוב לנצח - שזה נגמר. הילד ש...

37.

על כמה בתים מאת מיכל דינור וצלר "אבא מת ואת חייבת לבוא," אמרה בטון שמבקש לשמור על יציבותו. "ממה הוא מת?" שאלתי, ומילותיה של אתי, "את חייבת לבוא", מהדהדות ומאיימות בתוכי. "מות נשיקה, מת בשיבה טובה מוקף באשתו, משפחתו וחבריו," היא שוב ירתה. "ממה מת? אני יודעת? מאלכוהול, מדיכאון, מעצבים, מייאוש. עם כל הבעיות שלו בכבד, בסוף קיבל דום לב באמצע הפיצרייה ומת." היא לקחה אוויר, התעשת...

38.

נראה בסדר מבחוץ מאת איילת פרטוש עבו "הוא לא אומר לי כלום. לא עונה. רק מרים את העיניים שלו אליי, מרים אותן ומביט בי. רק דרך העיניים הוא יכול לדבר. כי אם ידבר, אם ינסה לדבר דרך פיו, השכבה הדקה שמצטברת לו ליד העיניים תעבור לגרון שלו ותגרום לו לתחושת מחנק משתקת. והוא לא יכול לבכות. הוא לא בוכה. הוא צריך להיות חזק. ככה הוא רגיל, ככה הוא אמור להיות. זה ההסכם בינינו. הוא חזק, אני מ...

39.

ברכה מאת רונית פיינגולד ״מרץ 1947 .בעלון הקיבוץ יש דוחות מפורטים על העגלים שנולדו, משקלם ובריאותם, וגם דוחות על מצב הפרות והפלחה. אין זכר לרשימה או ידיעה על זוג צעירים, שהלכו ללדת וחזרו בלי תינוקת.״ מה קרה לתינוקת? האם מתה ימים ספורים אחרי הלידה? האם נחטפה? האם נמסרה להורים אחרים — עשירים יותר, מקושרים יותר — מזוג הצעירים הפליטים שהיו הוריה? יותר מחמישים ש...

40.

משמעות מחפשת אדם מאת פנינית רוסו-נצרדוד ״החיפוש אחר משמעות הסעיר את המין האנושי מראשיתו לא כשאלה מטפיזית או תיאולוגית, אלא כשאלה קיומית — שאלת ה״לשם מה״. אבל משמעות אינה מהות סטטית הממתינה להימצא אי־שם במרחב האידאות, אלא מהות חיה, מורכבת ומשתנה. במובן מסוים, היא מחפשת את האדם לא פחות משהוא מחפש אותה. היכולת להגיב לקריאת המשמעות כרוכה במודעות שלנו לזהות בתוכנו מה אנחנו ...

41.

מאז שהלכת מאת ליאת לוינהר הטלפון הנייד שלי צילצל בחמש וחצי לפנות בוקר. ״ליאתי, מצאו את שי״, נשמע קולה החנוק של מורי מהצד השני של הקו. בין חלום ליקיצה כמעט שאלתי אותה, ’חי?’ אבל המציאות הלמה בי, וידעתי, ולא שאלתי. ״זה טוב״, אמרנו, ״לפחות עכשיו אנחנו יודעות״. וגם, ״עכשיו נוכל להביא אותו למנוחה אחרונה״. אבל זה לא היה טוב. וגם קודם ידענו. ואין מנוחה. אחד־עשר בספט...

42.

שעת אפס מאת טליה אפלבאום פלד "יוני 2015. היא בת חמישים. זאת מחלה קשה אבל היא לא "מסתכלת על סטטיסטיקות". שרידות זו מילה שהיא מבינה. בגוף זאת מחלה חוזרת. אין רגישויות ידועות לכימותרפיה. יש רגישות לאובדן אהבה." טליה אפלבאום פלד — פסיכולוגית קלינית, מרצה, אישה, אמא — אולי יותר מכל אמא — מתאשפזת לחודש בבידוד להשתלת מח עצם. בבת אחת היא מופשטת ממעמדה ומתפקידיה, והופכת לח...

43.

תחת השפעה מאת אסתי הלפרין-מימון ״עצמת את עיניי בנשיקה מול השמים הכהים הפרוסים. לא צריך ירח. לא צריך כוכבים. לא צריך גלגל מזלות. רק חיכוך חי, נושם, מתמיד עד כאב. האם היתה זו אי פעם אהבה טובה? מהי בכלל אהבה טובה? זו המחלצת אותנו מגופנו או זו שמשיבה אותנו אליו? על טיב האהבה קשה לדעת. לא כך עניינים אחרים. אני יודעת שאתה כמוני. שהליטוף לא מספיק גם לך. רק השריטה מניחה בנו ודא...

44.

סופי לעת עתה מאת שרון גרינברג ליאור "יואל הלך לצידה, ידו נוגעת־לא־נוגעת בידה. האם אי־פעם יסלח לה סליחה מלאה ושלמה? היא לא שכחה מדוע עשתה את מה שעשתה, אבל לאחרונה התחזקה בה התהייה מדוע הסכימה מלכתחילה לעבור בשבילו את כל מה שעברה. קצה הסנדל שלה נתקע באבן תועה ויואל אחז בה, עוצר את ההתרסקות הצפויה ומשחרר את ידו. בחום שהציף את גופה הבינה שמעל הכול מרחפת בעצם שאלה אחרת: האם ...

45.

טעם של מלח מאת איריס קאופמן "אחרי שעזב היא חשבה שלא תצליח לנשום בשקט הזה בלעדיו. הבלעדיו הזה היה בכל מקום. במוסך, כשידעה שהבוחן משקר לה שהיא צריכה לעשות כיוון פרונט רק כי היא אישה, ולבד. כשקיבלה סוף־סוף בדואר את המינוי של סגל זוטר, על נייר מכתבים רשמי של החוג לספרות השוואתית, ולא היה לה למי להשוויץ. כשחלתה בדלקת ריאות, ולא היה ממי לבקש שיביא לה עוד אופטלגין מהסו...

46.

בואי הביתה מאת איה אנגל היא אהבה אותו, מאוד, וידעה שכנראה תאהב אותו לנצח למרות הכעס ולמרות כל הייסורים שעברה ולמרות הטיפול הזוגי שלא סבלה בו, אבל גם לא ראתה איך הוא עוזר להם, ולמרות ששיקרה כמעט לכל מי שהכירה כשלא סיפרה שמה שרואים, זה לא באמת. אבל למרות כל האהבה הזו והרצון האמיתי שלה להישאר איתו למרות הכול ובזכות הכול, קשה היה לה לראות עכשיו את איתן כחבר. כי ...

47.

קלרה שלי מאת בירי רוטנברג "האישה שוכבת במיטה בוכה, היא מדמיינת את קלרה בסלון ישנה על הספה, זה עוזר לה להרגיש יותר רגועה. האישה מנסה לישון, אבל הדמעות נחנקות לה בגרון. בית החזה לוחץ וכואב. היא משמיעה קולות של אנחה כשהיא מנסה לנשום עמוק ולהירגע. ברקע היא מדמיינת את צעדיה של קלרה נשמעים, כבדים, רגל אחר רגל היא מניעה כשהיא עושה דרכה לחדר של האישה מהכיוון של הסלון. ...

48.

שיר העצב הנורא מאת תמר טסלר שריקה צורמנית מחזירה את בלה אל שיעור ההתעמלות והיא ניגשת עם שאר הבנות אל סולמות העץ הפרוסים על הקיר שמולן, מטפסת במהירות על השלבים ונתלית על זה העליון. המורה עומדת תחתיה עם שעון עצר בידה. אם תצליח להישאר תלויה עד שיאמרו לה לרדת, היא מחליטה בינה לבינה, תוכל לתקן הכול. אבא שלה יבריא, אולי תגרום לו אפילו לחזור לגור אתה ועם אימה. אם תצלי...

49.

עוזב הולך מאת עדו חפץ אין תמונות, אפילו לא אחת, אמא עשתה עבודה יסודית, אין דרך להיזכר. בחלומות שתוקפים אותי לא מוגן מופיע אבא גבוה ורחב אבל בלי פנים, לפעמים הפנים מחוקות, לפעמים הוא עם הגב, לפעמים אני מתעורר בדיוק כשהוא מתחיל להסתובב. גבר מזדקן. גבר צעיר. אבא, בן, קִרבה, ריחוק וצער ואהבה חסומה ואילמת. מישהו קם פתאום והולך, מסתלק ומפנה את הגב – מישהו נשאר. ...

50.

בגידות ובגדים מאת רינה גרינולד היה הגיוני שאכנס למרה שחורה של ממש מכל העניין. אבל זה לא קרה. ברגעים כאלה, בניגוד לעמדתי האפיקורסית, אני קצת מאמינה באלוהים. אלוהים מכיר אותי, החלטתי. הוא לא חושב שאני צריכה ללבוש בייבידול, לעמעם את האורות, למזוג כוסיות של יין ולנסות לגרות את בעלי. אלוהים חושב שזה פתטי. אלוהים יודע שזאת מין תקופה כזאת, ושזה יעבור. החברות שלה חושבות ...

51.

הרצברג מאת רם גלבוע אתה לומד כל כך הרבה בחיים האלה, אבל נדמה שהחומר לא מופיע במבחן. אם יתפוצץ כאן טיל נ"ט, זה לא ישנה שיוני הרצברג יודע עברית ואנגלית, ולהקפיץ כדור עשרות פעמים עד שנמאס לו, את ההיסטוריה הכללית של יוון העתיקה, רומא, עם ישראל, מלחמות נפוליאון ומלחמות העולם הראשונה והשנייה, לנגן את האקורדים לשירי הרוק הפופולריים, איך להצחיק את נויה ומה רק י...

52.

חזרה מאת רחל היימן אני מחביאה אותה בתוך מילים, שלא תיּפָגע. שלא תִפגע. לפעמים מוסיפה לה הליכה של מישהי שהכרתי, מכניסה בה איזו מחשבה יפה, מסתירה עלבון לא פתור. חיים של אישה אחת, מספיקים להרבה דמויות. אפשר לקרוא לזה חיסכון או ניצול. לילה אחד חלמתי אותה, באה אליי. היא בכתה. משסיימה לבכות אמרה: ״תצבעי לי את השערות, מי אלמה, קשה לי להרים ידיים.״ לקחתי את קערית...

53.

כאילו אין אהבה בעולם מאת אלה מאיר שמואלי "בוקר. לקחת את הילדים למסגרות, להתארגן בעצמי וללכת לקפה. לקבל הזמנות, לשרת אנשים, לשלוח אימיילים, לריב עם עידו, לאסוף את הילדים, להכין להם אוכל, לקלח, לבקר את אבא, לעודד את אחותי. ככה נראים חיי,חשבתי במקלחת. אבא ימות ואחותי תחזור לאמריקה, אבל חוץ מזה, ככה החיים שלי יימשכו. מול המראה המתקלפת בחדר השינה חשבתי: אנחנו חייבים לשפץ את הבית...

54.

צומת טורונטו מאת אבי גיל ״האפיפיור הושיט לי את ידו ונשימתי דממה. לרגע נדמה היה לי כי זאת אותה יד שמצוירת לא רחוק על התקרה הגבוהה. רכנתי לנשקה ואז ראיתי: על מפרק היד שנשלפה משולי הגלימה הלבנה ניבט שעון רולקס אקספלורר שחור. אף שידעתי שפרנציסקוס צנוע ואוהב את העניים, קפאה על לשוני השאלה אם השעון מקורי או מזויף ורק ביקשתי לדעת אם תהיה הקלה בעונשי ואם אספיק לעמ...

55.

רווח של חמש מאת טלי כהן צדק ״חיברנו לעפיפון את הפחית, טבלנו את היוטה בבנזין, דחסנו פנימה והדלקנו. העפיפון הפך ללפיד. היריעה בעבעה, נמסה והתעוותה, המקלות, החבל, הזנב, הכול בער באש גדולה, העלה עשן שחור והדיף ריח חזק של פלסטיק שרוף. מדדנו. שבע דקות. רונה אמרה, בחיי, זה עבד טוב, העפיפון העקום שבנית, ואני אמרתי, עקום? חצופה! צחקנו. הרגשנו טוב. זה היה מבהיל, עידו, כי איך א...

56.

היכונו מאת דודו גואטה "אני צריכה עזרה עם הנביא.״ ״הנביא,״ אמר עזרא וחייך. ״מיכאל ממעלה ההר.״ ״לא הוא. וטוביה עוד אמר שתדע מיד.״ ״נתן?״ ״כן.״ ״הוא מת?״ ״הוא השתחרר שלשום משלוותה.״ עזרא הניח את המזמרה לצד הדלי הגדול, ניער מעט עפר שהיה על דש החולצה שלו ואמר בשקט, ״אני חושב שכדאי לך למצוא אותו כמה שיותר מהר.״ עזרא, גמלאי של מערכת הביטחון וסוכן בדימוס ב"מחלק...

57.

משפחה, סיפור מאת נירה מאי ״בארוחת הבוקר החטופה התחבטו סביב ארבעתם וביניהם רגשות שנעו בין החזקה ולפיתה לשִחרור חסר אונים. בין הריח של הקפה והמילוי של הסנדוויצ'ים, עמד במטבח ריח של מתח. כן, למתח יש ריח ולא רק כלבים מריחים אותו. ואפילו במקום קטן כמו המטבח אפשר להתרחק, כי לא רוצים לגעת ולהתחכך ובכך לשלהב שאריות חתרניות של כעסים קודמים. וכדי להישמֵר.״ דווקא כשנד...

58.

אישה מספרת לך מאת לידיה בר-אב באחד הימים ארזה תיק קטן ונסעה אליו. ברכבת נסעה, וים כחול מנצנץ בזהרורי שמש נצמד אליה. קריצות מבוישות הציצו משמלתה, שתפרה במיוחד לפגישה המחודשת. לראשונה העמיקה קצת את המחשוף. חשבה על שמלת כלולותיה, על האנשים בקרון הרכבת, מביטים בה כאילו היו אורחים בחתונתה. הרכבת משקשקת, והעצים אצים, נסים על נפשם. במרחב המתנועע גפן חובקת בית לבן קטן. ...

59.

דובים בשממה מאת ליאור הוכמן מכתבים. היא השאירה לו מכתבים. אורן השתוקק, ערג, כמה, התגעגע כל כך למילים שלה. הרגיש שהוא מסוגל לאכול ולבלוע את הצרור בו במקום, רק לספוג לתוכו עוד משהו משלה. כתב יד, תיאורים, מחשבות. הוא הרגיש את ליבו מזנק מחזהו, החזיק את עצמו שלא לחטוף מידי יפתח את החבילה ולקרוא בה תכף ומיד. כמה דקות ישבו בשתיקה ואז הציע יפתח בקול נמוך שייפרדו עכשיו, הו...

60.

תרנגול צפרירים מאת עמנואל בלחסן הוא התיישב במכונית ולא התניע. אל הראי הקטן שבסוכך השמש המתקפל הצמידה יערה תצלום קטן ונושן שלו. הוא במדים מימי המילואים, חובק את רובה הצלפים שלו, גאה, חזק, עיניו מצומצמות ושיניו בוהקות בחיוכו הרחב ביותר, שריר הזרוע הימנית בליטה נוקשה, וסנטרו מזדקר. הניחוח של המתכת המשומנת, החיוניות המתפקעת, הדיוק, הכוח האדיר בקצה האצבע. כמה התגעגע לע...

61.

איך מסמסים געגוע - רגעים אנושיים מקליניקה דיגיטלית מאת דפנה ליבר נמרוד מסביר לי שהתקשורת המרכזית שלו עם בתו מתקיימת בהודעות — תקשורת טרנס־אטלנטית, דיגיטלית. ״אני צריך את עזרתך. אני כל הזמן מנסה לסמס געגוע, ולא מצליח.״ הקשבתי לו אבל לא הצלחתי להבין לגמרי. לנמרוד ובתו יש יותר שעות שיחה ב־ Face Time מאשר מפגשים פנים אל פנים. בין לוחות הזמנים שלו לגיל ההתבגרות הסוער שלה, אפיק התקשורת הנוח ביותר שמצאו הי...

62.

כל האהבות מאת דנה רדא קדם "את לא מותירה לי כל ברירה, אמאל," קולו היה נחוש והיא נדרכה. "אם תסרבי להצעה, אדאג שזה יפורסם בכל העיתונים. כל הארץ תדע שסירבת לקחת חלק במפעל הציוני. אני בטוח שזה יעניין מאוד גם את העיתונים בצרפת, לא?" היא לא נשמה. זה הדבר הגרוע ביותר שעלול להתרחש. "אינך יודע עליי דבר," לחשה, עיניה נעוצות בעיניו, והם לכודים בקרב מבטים שאיש אינו רוצה להפסי...

63.

כוכב כפול מאת מיקה שיינוק־קרטן "את מפרידה אותי מכן, מחליטה בלעדיי." היא המשיכה להתחמק ממבטו גם כשאמר, "אני מתאמץ ואין לי כוח יותר." הוא השתתק ועיסה את רקותיו. "אין לי כוח," חזר ואמר. ה"אין לי כוח" הזה גרם לה להסתכל עליו. "אני לא עשיתי שום דבר בכוונה," אמרה בלחישה, "אתה תהיה בלידה, אני בטוחה, הם הרי אמרו שיש שיפור מסוים..." "אז אמרו," רשף לעברה, "כבר הייתי אמור להיות בניתוח, ו...

64.

באורה החיוור של הזרות מאת בלה שגיא הוא מסתובב אליה, מבטו ננעץ בה וסוניה צועדת צעד אחד אחורה כאילו למבט שלו כוח פיזי כמעט. "את! את רוצה להיות סופרת?" היא לא עונה לו, אבל זה לא משנה לו. "יום אחד את תגידי לי תודה על כל זה, רק זה יעשה ממך סופרת! תאמיני לי שאני יודע, רק מתוך כאב את יכולה לכתוב משהו ששווה משהו!" "אם זה ככה אז אני בכלל לא רוצה להיות סופרת!" היא צורחת בחזרה, דמעות מתפ...

65.

כוכב ים מאת רינה גרינולד "הוא הביט על עצמו במראה. חיוור. עיניים נפולות. טוב, אולי זה רק בגלל הווירוס שכנראה מסתובב לו בגוף. לא צריך לייחס כל שינוי גופני למצב נפשי. יהודה קירב את פניו למראה והתבונן בכתם החום שצמח לו על הלחי. צריך לשאול את הרופא מה זה. עוד משהו לדאוג בגינו. לעולם, לעולם לא יהיה חופשי, סיכם לעצמו כשסירק את שערו הרטוב. וכל המנוחה כביכול שזכה לה בשנ...

66.

נערי האוצר מאת יוסי עוזרד ״אתה זוכר אותי?״ שאלה רחל את אורן. משהו הבהב במוחו, ניצוץ קצר שכבה. ״טוב, למה שתזכור?״ אמרה ונימה של מרירות התגנבה לקולה, ״אתה השתחררת מהצבא ויצאת לחיים באזרחות. אני באותו הזמן הייתי מאושפזת בבית החולים. מתחיל להיזכר מי אני?״ שתיקה. לרגע אורן איבד את הביטחון העצמי. ”בבקשה תזכירי לי,״ אמר. לרגע היססה בתשובה. בטון שלו, כשעיניה מביטות ...

67.

טריקה שקטה מאת מיה הוד רן "שריקות רכבת מתקרבת צרחו בחוץ ובתוך ראשה. היא עמדה שם על הבטון, עוברת את קו הבטיחות. שוקלת. השעה היתה מוקדמת והמקום ריק, מלבד מנקה ממושקף ולבן שיער שהרים מבטו אליה. מה עוד נותר לך כשאת זרה בעולם, כשהבית הוא לא בית, כשהאדמה שטיפחת קורסת תחת רגלייך? השריקה התחזקה, גלגלי הרכבת חרכו את המסילות, כפות רגליה התנדנדו. היא עצמה עיניים." יום אח...

68.

השנים הבאות מאת מיכל ברנע־אסטרוג ״לילה אחד נשארו שניהם ערים עד השעות הקטנות, והביטו, כל אחד ממקום מושבו, בירח המלא וברקיע הלילה הכחול העמוק, שהכוכבים פיזרו בו אבקת מאורות כסופה. כמה פעמים הצטלבו מבטיהם. כמה דיאלוגים דמיוניים טוו ביניהם חוטים, שהיו בלתי נראים אבל הרטיטו את החלל שבין שני עברי הסיפון, ואין ספק שהתקיימו, ולא רק בדעתה. היא רצתה שיבוא לשבת לידה, אבל הוא ל...

69.

כחיות הנוהמות ביער מאת אהוד פירר “האוניברסיטאות,” הוא אמר, “כמו גם הישיבות, אלו מוסדות שעבר זמנם. מקדשים של ציוויליזציה שחרבה. לא משם תצא הבשורה. אבל אתה צריך להבין,” כעת פנה אליי, משהו קשה ובוער בעיניו האפורות, “כל שקיעה של ציוויליזציה אחת היא גם לידתה של ציוויליזציה אחרת, גבוהה יותר. העולם מצפה למהפכה, יואש. אתה יכול לחייך, אבל זו האמת. העולם מחכה לאמת חדשה. אם ת...

70.

קאלנדור - צל ואבן מאת אריאל פיפרנו "תאמין במה שאתה רוצה," אמרה לוס, "אך דע לך שהעולם נמצא בסכנה אמיתית. אולי יותר משהיה אי פעם. כל האותות מורים על כך שכוחו של המורלוק גובר. האימה והאלימות הגוברת בצפון היא רק קצה הקרחון. אני לא יודעת כיצד או מדוע זה קורה דווקא כעת ולכן איני יודעת כיצד נוכל להתמודד איתו, אך ברור לי שאם ניכשל, ניכנס לתקופה אפלה שתהיה סופו של העולם כפי שאנו ...

71.

בחורף נביא רקפות מאת גל רגב אני מנסה להיזכר מה עוד אני יכול לזכור ואז נהיות לי דמעות בעיניים. בחורף נביא לה רקפות, אבא אומר. נבחר ביחד את הצבע, יש המון גוונים שאני חושב שתאהב. ושאמא הייתה אוהבת. ואתה יודע מה מעניין? הרקפות יישארו שם גם כשהקור יעבור, הן יסתתרו בתוך האדמה בפקעות הקטנות שלהן, ויחזרו לבקר אותה שוב בכל שנה בחורף. מה אתה אומר? אבל הימים עכשיו עוד חמים. ...

72.

חולה 096 מאת עמוס שביט ״היא שאלה אם אני צריך משהו, ורציתי לומר שאני רוצה הביתה, קחי אותי הביתה, יעלי, הכול כואב לי, והחולשה בלתי נסבלת, אבל לא דיברתי ברור. או שלא דיברתי בכלל.״ חולה קורונה מספר 096 של מדינת ישראל נעלם. איש לא יודע היכן הוא באמת. רגע לפני — הוא חגג יום הולדת 50 בברצלונה, חש שחייו הם פספוס אחד גדול — ואז התברר שגם נדבק בנגיף המסתורי. אבל דווקא...

73.

בחדר ההמתנה מאת גיל אלוני "האם כבר הגיע תורי? ואם אפשר לשאול, אז על איזה תור בכלל מדובר?" ממשיך המת שלנו, "ומי עומד באותו תור שלא ניתן להבחין בו?" מוסיף בתערובת של מבוכה ואסרטיביות ותעוזה לא צפויות, כנראה תופעת לוואי של מכות החשמל שקיבל או של המוות עצמו. "הו הו, כמה שאלות ידידי," משיב פקיד הקבלה לא בלי התפעלות על תעוזתו של המת, בעודו מרים את ראשו ויוצר לראשונה קש...

74.

כשהחיים קורים לך מאת מור רמות העגיל נצנץ אליי בחושך. אור הירח האיר ישירות עליו, כמו ספוט שמאיר על שחקן במרכז הבמה. פס הזהב נראה כעת כמו חיוך. העגיל לעג לי, גיחך על טיפשותי. "לוזרית," הוא לחש לי מהשידה. "איבדת את בעלך, את לא מסוגלת להחזיק משפחה," חיוכו הזהוב בהק, נצנץ בניצחון. "אבל את כבר ידעת את זה. את ידעת שאת לא מסוגלת לשמור על מה שיקר לך. זה לא חדש לך, נכון?" ואז, כמו ב...

75.

כל רגע כל דקה מאת ענת גוטמן ועכשיו הגיע הזמן להפסיק עם העניין הזה של התאריכים והשעות, לכתוב אותם פה. שעכשיו, הכול כבר בתוך הזמן. את מבינה? עכשיו הזמן חזר להיות אחד, והוא מורכב כולו מהשיחה הזאת, שאין לה עוד צד שני, אז זה לא משנה אם תשע עשרים עכשיו או יום שני או ארבעה בנובמבר, שמעכשיו אני כאן אהיה בכל המקומות במקביל, וכשאהיה איתך אהיה מודעת לפגישה עם לורה, ולמכונה ...

76.

אם נהיה - A true and touching story told by a woman from Kibbutz Be'eri מאת עטר מאור מפרקת מדף מארון הבגדים. מפנה. מביאה מנורה קטנה ושמיכה. רק שלא אצטרך להכניס אותם לשם. בבקשה שלא אצטרך להכניס אותם לשם. דפיקות פראיות בדלת, אני יודעת שניתן לשבור אותה. צעקות בערבית. מכניסה את הילדים שלי לארון. הילדים שלי בארון. אם נהיה מתחיל בשבעה באוקטובר, בממ"ד שבקיבוץ בארי. הוא מספר על אמא ושני ילדיה בזמן שאב המשפחה לוחם בחוץ עם כ...

77.

להיות טום רינגר מאת טלי איסרוב השקט במכונית נעשה כבד, סמיך, ורק העיניים שלה חזרו להסתכל עליי דרך הראי. הנה, זה מי שאני, גבר בפאה שמשקר באנגלית חברית, אחרי שהוא מריץ שני אזרחים תמימים ברחובות בוסטון. היא נחשפה להכול, לכל העולם המעוות שאני מנהל. ועדיין קיוויתי שתבין, שלא אהיה אני מעוות בעיניה. אחרי זמן ארוך נשענה שוב קדימה בידיים שלובות על החזה. "אפשר לקבל הסבר על מה ...

78.

טריו מאת שרון גלס-עברי "אני רוצה לנסות ולכתוב באותה כנות מוחלטת שירשתי מבני. אֵם אינה צריכה לרשת מבנה דבר, אבל בחיי התקיים איזה היפוך נוראי שהוא, כך נדמה לי, תולדה של אותו סוד, אותו מקרה שקרה כשהייתי ילדה כמעט. אירועים שהם מראשיתם פגומים, כנראה מובילים בהכרח למִשגי גורל נוספים, לכן שמרתי על הסוד באדיקות כזו, כמעט האמנתי שבכך אוכל להעלימו, לבטל את מה שקרה ו...

79.

חשמל באוויר מאת איריס רילוב כמעט מדי יום, לקראת שעות הערב, התקבצו בשולי השמים עננים כהים, מסתודדים ונדחקים בפָנים חמּורות, עד שלא יכלו יותר והטיחו את כל מה שאצרו בפרץ קצר וחזק. באחד מימי חול המועד פסח, שלּווה בזרזיף טורדני בלתי פוסק, הֵרים יונתן את עיניו מכותרות העיתון והתנבא בקול קודר: הארץ נעשית משוונית. הים מתחמם, האדים מתרוממים ומתעבים, בקצב הזה עוד נראה ג...

80.

גניבות ספרותיות מאת נעה אבנד בבוקר המחרת צלצל אליה וביקש שתפסיק. "תפסיקי לכתוב את המילים שלי. אני נמחק מזה." היא צחקה בגסות לתוך הטלפון. בדיוק בשביל צחוק כזה החליפה את כל סתימות הילדות בסתימות לבנות. בריאות. "אני לא כותבת את המילים שלך. אם אני כותבת אותן הן כבר שלי." הוא שתק. היא הפחידה אותו. זה לא זמן טוב לריב עם נשים מטורפות. איכשהו הן תמיד יוצאות כשידן על העליו...

81.

קו ארוך מחוק - מחשבות על תקווה בימי מלחמה מאת מירי רוזובסקי "אחד הניצולים, ילד כבן שמונה, סיפר לחיילים שחילצו אותו על שיר (של יהונתן גפן) שדקלם לעצמו, בזמן שהוא מסתתר בארון שמחוצה לו מוטלות גופות הוריו ואחותו. הילד דקלם לעצמו שוב ושוב, ללא קול, את השורות האחרונות של השיר הזה. הוא לא ידע לומר מדוע בחר דווקא בשיר הזה, רק אמר שהרגיש שהשיר שומר עליו. אפשר לחשוב כמובן על האופן שבו ייצגו שורות השיר א...

82.

באגאדובא מאת טל כץ אין לי מושג מה עכשיו. לשקם? (כן, ברור, הוא המשפחה שלי! הוא החבר הכי טוב שלי, הוא חלק בלתי נפרד ממני.) לוותר? (כן, ברור שכן, למה מי הוא בכלל?) להתעלם? (כן, אולי – הלוואי. אין לי כוח לכל האירוע הזה, נעמיד פנים שזה כלל לא קרה.) להמשיך בכל מחיר? (כן. הוא האבא של הילדים שלי.) ומה נכון לעשות? (להעיף אותו מהבית, לזרוק את כל הבגדים והחפצים שלו לרחוב ...

83.

אף מילה מאת לי רווה את כל הסיפורים שהגיעו אליי היתה לי סבלנות לשמוע. אבל מדי פעם היה משהו באינטראקציה האנושית הבסיסית הזאת שהיה משרה עליי רוגע. הייתי מביט בהם ומקשיב. מנסה להיזכר איך הקול שלי והסיפורים שלי היו נשמעים באוזניים של אנשים אחרים. סיפורים שעטפתי בכל כך הרבה שכבות שלא תמיד הייתי בטוח בעצמי מה אמת ומה לא. אחרי מה שקרה מיכאל עמית הפסיק לדבר. ...

84.

שקופות מאת מאיה גלפנד "מתוקה," אמרה קטיה בחיוך ושאפה מעשן הסיגריה. "תזכרי. אף אחד לא יוצא מפה כי הוא רוצה לצאת. את יודעת מה זה גירוש? שמעת על זה? את תעבדי כאן יום ולילה, בקיץ ובחורף, כמו אתון, עד היום שיתפסו אותך ויגלו הביתה. הלוואי שייתנו לך זמן לאסוף את התחתונים שלך ולקנות קופסת חומוס למזכרת. וזהו, ביי ביי. את כלום. אין לך שם. לי יש אזרחות של מדינת ישראל. ומה י...

85.

בבחינת כוח עליון מאת ליאת פיש מסתבר שהצ'ואן או הצ'ונג, איך שקראו לסיני, היה צמחוני. המנהל עבודה אמר שביום שהסיני חטף את הברזל, הוא בא אליו ואמר לו בידיים, שהוא מרגיש לא טוב ושהוא צריך לעצור. אבל המנהל עבודה, שאני מכיר אותו ממקודם, אמר שאין לעצור. זה מנהל עבודה שיודע יפה מה זה זמן בענף הזה. אז הצ'ואן צ'ונג הזה התיישב בצד, וחייך. וזה כבר עצבן את המנהל עבודה, אז הוא צעק ע...

86.

מה שהבטחתי לך מאת חנה בת שחר רוחמה הידקה את ידיה בחיקה והחליטה להישאר לבדה. היא לא תלך עוד עם אלקה ולא תפריע לה. מוטב שתניח לה להתרחק ממנה. אבל אז הסבה אלקה את פניה אליה וקראה בשמה. ובעוד היא מחזיקה בידיות כיסא הגלגלים, ולא מרפה ממנו מחשש שיידרדר, עיניה הביטו בה. היא לא התקרבה אליה ולא נפרדה ממנה בחיבוק כהרגלה, אבל אהבתה לה וחמלתה עליה השתקפו במבטה. ״אל תדאגי, רו...

87.

הרעב הגדול מאת שלי מאי לנדסברג "הם באו בגשם ומצאו אותי ליד הגופה, מקופלת כמו איבר ששכח להימתח, מבוהלת. הריח הרטוב והקר של הלילה נכנס איתם הביתה, לתוך תמונה שכאילו קפאה, ג'ונתן, הדם שיורד לו מהמצח, אני שמשובללת על הרצפה, החדר החם, האש הפסטורלית והמאולפת שבוערת באח, מכונת הקפה הדוממת, כורסאות העור. הבית נושם את נשימתו השלווה הרגילה, הבטוחה, נושם ונושם עד שבבת אחת נקרע...

88.

עקדת שרה מאת ניצן בן זאב במרחק שורות שורות של חיילים, הכתף שק, דגל שק, הכתף שק, ואין לך מושג מי מהם הילד שלך. הנה, זה הוא. לא, זה הוא. לא, הוא נמוך מדי, זה הוא. לא, יש לו עמידה אחרת. את לא יודעת לאן להסתכל. נאום המפקד. הענקת הסיכה. הצדעה. הנה הוא. כן, זה הוא. הוא מחייך? הוא רציני? הנה המפקד מצ'פח אותו. הוא אוהב אותו? הוא אוהב את הילד שלך? הוא כבר יודע איזה מתוק ומיוחד הוא?...

89.

למכירה: חיים מאת שלי מרכוס את הכול כתבתי במחברת, ערכתי טבלאות ודוחות לעצמי. סימנתי את שירי, היא היתה כרטיס הכניסה שלי למשפחה שלה, לדירה שלהם, למטבח הבלונדיני, לחיים שהיו אמורים להיות לי במקום הטעות הזאת. חמש נשים עומדות במרכז חמשת הסיפורים של למכירה: חיים וכל אחת מהן בוחנת את חייה בהווה ובעבר, מתמקחת, מתמתחת, מחפשת דרך מילוט או אפשרות להישאר. הדס – שמתייסרת...

90.

הקצה מאת רביד כהן ישבתי בחרטום ובהיתי באופק המזרחי מחליף צבעים, זמן לכוננות עם שחר. למעט נוגה, השמיים היו נקיים מכוכבים. אדוות פכפכו על דופנות הסירה. המפרש התנופף קלות. העולם היה סטטי. כאילו שום דבר בו לא משתנה, רק השמיים, שמתבהרים. סביבנו לא נראו אף יבשה, כלי שיט או ענן. העולם קפא. הכול היה שלו ורגוע. אבל אני ידעתי שלפני הזריחה תמיד קורה משהו. חייל ...

91.

המתמודד מאת ניר הירשמן רוב "נכנסתי. הנוכחים, שהיו עסוקים בשיחות אחד עם השני, לא התייחסו. סרקתי את הרחבה, רושם בראש פרצופים חצי מוכרים מאירועים מפלגתיים, ומחפש למי ללחוץ יד בחום או לחבק חיבוק מיוזע וספוג או־דה־טואלט מהמדף של הבזול בסופר פארם. זה המקום של כל העסקנים, ותכף יגיע הזמן לעשות קצת פוליטיקה. המוזיקה נפסקה, ואל במה מאולתרת צעד איש קטן בחולצת וי שחורה. ל...

92.

אנדראו מאת נירה ג'רסי גת עמדתי בסלון ביתו ואמרתי לו, אני מבינה שאתה לא יכול לראות אותי יותר, אבל אתה לא יכול לשלוח אותי ככה לרחוב. והוא אמר, אני לא שולח אותך לרחוב, יש לך בית. כן, אמרתי, אבל כבר שתיתי הבוקר, וכשארד למטה אולי אלך עד הקפה בפינה ואשתה בירה ועוד בירה, ואחר כך אחצה את הרחוב בזיגזג ומכונית תעיף אותי אל הכביש.  הרעיון הזה כנראה הבהיל אותו. הוא ניגש אל ...

93.

להיות או לא מאת איריס קאופמן חליתי בסרטן בפעם הראשונה כשעוד לא מלאו לי שלושים. הוא הגיע במלוא עוצמתו וחשף את מלוא חולשתי. זו הגופנית וזו הנפשית. התקף קשה של טרשת נפוצה תקף אותי כעשור לאחר מכן. הייתי אז כבר אמא לשני ילדים, קלינאית תקשורת עסוקה וסטודנטית לתואר שני. עוד באותו עשור מקולל – סרטן שד ואחריו עוד אחד. שוב ניתוחים, שוב טיפולים, שוב שיקום גופני מייסר וממ...

94.

שיחות מהמטבח - מבוא לטיפול בבישול מאת אילת ברק נחום כאשר היא ניגשת להכנת כיסוני הבצק הממולאים שבחרה, היא נדחסת לאזור מוגבל וקטן שבין המקרר לכיריים, רגליה צמודות זו לזו, גבה כפוף מעט וכתפיה שמוטות כלפי פנים. היא מקרבת את קערת הבצק והמילוי אליה על משטח העבודה ומתחילה למלא את הכיסונים. אצבעותיה רצות בזריזות רבה בין הבצק למילוי וסוגרות אותו במיומנות פלאית ממש. תחת ידיה הזריזות יוצאים ...

95.

זה הכול מאת נוה אריאלי אולי המאזין ההוא ברדיו צדק. אולי הבעיה היא שאנחנו חיים יותר מדי זמן. אחרי ארבעים שנה אתה כבר כל כך משועמם שאפילו מי שהכרזת עליו כאהבת חייך, שהקמת איתו באומץ משפחה והחלטת לבנות איתו בית, אפילו הוא מתחיל לשעמם אותך. ואז בעל כורחך אתה מתחיל לחפש תחליפים לשעמום. אתה מתחיל להכאיב לעצמך, כמו תשוש נפש שחותך חתכים בידיו כדי להרגיש חי. ...

96.

נא לא לרסס מאת אורית זמיר תיאה אומרת שאני צריכה לעבור מהתמודדות עם ג'וק סטטי להתמודדות עם ג'וק דינמי. בזמן השיחה אנחנו מתמסרות עם עשרת הג'וקים מפלסטיק. בהתחלה היא זורקת לעברי אחד. אני הודפת אותו בעוצמה והוא עף חזק ופוגע בה. היא אומרת שזה לא טניס, אני צריכה לתת לו ליפול עליי. את הבא אני תופסת ביד. אני זורקת אותו לעברה. היא ממטירה אותם עליי, בקצב גובר, עד שאני לא ...

97.

מה זה אם לא אהבה - מסות על פמיניזם בזמן הזה מאת מירי כהן-אחדות נכנסתי להיריון. בהתחלה לא הייתה שום בעיה, חיינו נמשכו כרגיל. אבל אז הבטן התחילה להיראות. אני זוכרת את עצמי הולכת במעבר בין מדפי הספרים ומבינה שמשהו השתנה. אבל בניגוד אליו, עליי השינוי ניכר, לי אין דרך לברוח ממנו. אני זוכרת שכבר אז התרעמתי, שנאתי את זה. אנחנו הרי זוג שוויוני – שנינו שוטפים כלים ועושים כביסה, כשיגיע הילד נחלק בינינו ...

98.

תמיד עוד פעם אחת - החיפוש אחר חלקי העצמי מאת עופר ספיר על מה (ועל מי) אני מסתכל כשאני מתבונן בתמונות? הדיכאון, כמו האפקט הטראומטי, כמו מלנכוליה, מדגישים את השפעת העבר, החזרתיות האין־סופית, ובו בזמן טורפים את הסדר הלינארי שאנו מתנהלים בתוכו. הזיכרונות הם גשר מעכשיו לעכשיו, מפעם לאף פעם. אני כותב על צילומים ש(כנראה) היו מציאות בנקודת זמן מסוימת, אך כבר התהוו כזיכרונות, כהזיות על עבר היסטור...

99.

כל הציפורים מאת חני המאירי הוא נרדם, עצם עיניים. אולי הוא רק עושה את עצמו, הרהרתי, חושב שכשאני לבד הסיפור שלי יוצא מאחורי האבנים הכבדות, מפתחי המערות. ואם אספר? בשקט אספר על סבתא, על אמא, גם על הזגג, וכל מה שאגיד ייכנס דרך העיניים והאף והפה והאוזניים והפנים שלו ייעשו צפופות. הגרגרת תעלה ותרד והוא יבלע את הסיפורים שלי בשלמותם. הם יבלטו תחת העור שלו ואפשר יהיה לרא...

100.

בת טובה דייה מאת שירלי נס-ברלין "אמא שלך תצא מזה," אומרת חברה שלה, "היא כל כך חזקה ויש לה כל כך הרבה לתת לעולם. אין סיכוי שהיא תלך עכשיו." מאיפה את יודעת? אלה רוצה לצעוק לה באוזן ולנקב את עור התוף המושלם הזה שלה, את יושבת שם שעות על גבי שעות ומאזינה לוויש ויש של הנשימה שלה? את חתמת שינקבו לה את הקנה? זאת את שאמא תדע שחתמת ואישרת לצלק אותה כך לעד? את עשית גוונים ותוספות כ...