“מי אתה? (מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? ועיניים - אך תמתנה רגע - והנה שפלו כבר נבוכות. גן נעול, לא שביל אליו לא דרך. גן נעול - אדם. האלך לי? או אכה בסלע עד זוב דם?) סְפּוּנוֹ!!! אני צורח מדי פעם, כשהמשחק הופך מתוח מדי, ואני איכשהו בסוף מנצח. 64 משבצות, 32 כלים, עשר בחזקת מאתיים אפשרויות, ואני צורח: ספונו!!! הופך את קריאת הלעג של ג'יבריל לחברו-יריבו סלחודדין צ'אמצ'אולה (או סאלדין צ'אמצ'ה, כדי להקל על ההגייה, וגם כדי להדהד את אדון סאמסא, (ההוא שקם בוקר אחד ומגלה שהפך לג'וק ענק, ומצדו מהדהד את שמו של יוצרו) לאמצעי להפגת מתחים שהצטברו ביני לביני, בתוך סבך המסעים שעל הלוח המשובץ. כן, גם סלאדין מתגלגל, ולאו דווקא לג'וק, כי אם לסאטיר ענק ומסריח, עם איבר בגודל מיתי, החודר לחלומותיהם של תושבי וילאייט (שם הקסם של לונדון, הקרויה גם אלאואן דיאואן), אבל אני מקדים את המאוחר. קודם לכן הוא במומבאיי, ביתו הישן (למה עזב? ומתי? ואיך?), אבל מת כבר לחזור הביתה, ללונדון. בדרך נחטף המטוס (של חברת התעופה בוסתאן (איזה גן? גן עדן)) על ידי חבורת זבל פשיסטית ורצחנית, שרוצה להסיט את המטוס מיעדו המקורי אל איזה יעד אחר כלשהו עבור מטרה מפגרת כלשהי, זה לא באמת חשוב (היחס הנכון והראוי לחבורות זבל מסוג זה). מעשה החטיפה לא צולח, והמטוס מתפוצץ מעל חופיה הדרומיים של אנגליה האהובה והנערצת, והשניים, ג'יבריל וסלאדין, נופלים יחד, ללא מצנח, כך, כמו שהם, מגובה 10 ק"מ בערך, עד שנוחתים מעדנות, דרך נס כמובן, על החוף האפל. כך נפתח הספר: שני אנשים נופלים ממטוס באמצע הלילה, ורק אלוהים יכול להעלות לי את דליה רביקוביץ באמצע סקירה על סלמאן רושדי. אבל מרגע הנפילה ועד הנחיתה, מתעלל ג'יבריל בחברו המסכן, המתאמץ להחזיק במגבעתו, שלא תיפול מראשו בדרך למטה, העיקר לשמור על הכללים. "להיוולד שנית, מות לך תחילה", שר לו ג'יבריל, שוחה באוויר, מתקרב לחברו וצורח בלעג "ספונו!!!" (Spoono), משום שהוא, סלאדין צ'אמצ'ה, נצר למשפחת צ'אמצ'אולה הוא, ושם זה משמעו: מוכר כפות. ובכן, כפי ששמתם לב, הסקירה נפתחת בשאלת מי אתה, ולא בכדי, שכן זהו נושא הספר. אמנם נודע שמו בעיקר הודות לסקנדלים שסביבו, פתווה, רושדי, גלות (בלונדון, מיינד יו, היא, כאמור, וילאייט, Ellowen Deeowen), אבל על דרך האמת עוסק הוא בשאלת הזהות האישית. מי אתה? את התשובה מושח ביד אמן לכל אורכו של הספר, מתחקה אחר עקבותיהם של אנשים כאלה ואחרים, ותוך כך סונט, בלא להזכיר את שמו, באייתולה ח'ומייני, האימאם הגולה, השותה כוס מים בכל חמש דקות, על מנת לשמור על לחות וטהרה, והמרוקן את שלפוחיתו הטהורה בכל חצי שעה, ומבטו מזרה אימים, ורשעתו עולה על צדיקותו, והוא באמת הסיבה לפתווה, ולא המשחק המשונה שעורך רושדי עם מהונד, הוא מוחמד, המביא את דברי האלוהים אל עדת מאמיניו דרך חלומות ג'יבריל, כן, ג'יבריל שלנו, זה הצורח ספונו עודו מציית לתאוצת הכובד, תשעה מטרים ושמונים ואחת סנטימטרים לשניה בריבוע, גם מעל וילאייט הלבנה, היפה, השקרנית והמנחמת. סלחודדין מתכחש. הוא סלאדין, הוא מתקדם, הוא כמעט לבן, הוא מדבר במבטא בריטי מושלם (אבל מתפרנס מחיקוי קולות של צימוקים לפרנסתו (ושאר מצרכים, חיים, צומחים או דוממים)), הוא נשוי לבריטית בלונדינית, הותיר מאחוריו את המסורת העתיקה, את אבא ואמא, את מומבאיי (כשעוד קראו לה בומביי), ומעל הכל את הודו שלו, צור המחצבת, מבטל עצמו אל מול עליונות התרבות המערבית, כפי שדימה לו בנפשו. אתם לא העם שלי, הוא אומר, אתם לא העם שלי. (רלוונטי לישראל של ימינו? עד מאד. עד למאד מאד.) ומה קורה למי שמתכחש לזהותו? שטן צומח בקרבו, מסריח, מאיים, מטורף, בלתי ניתן להכלה, לא אנושי עוד, ועל סלאדין שלנו מוטלת המשימה להפוך חזרה לאדם, להשלים עם זהותו שלו, לצאת מן הארון שבעליית הגג בבית הדירות של מוחמד סופיאן, להרוג את המפלצת, ולחיות באושר ועושר. כידוע, הדבר איננו קל בכלל, ועל סלאדין לעבור הרבה מאד עד שמשלים עם עברו, עם עתידו, ובעיקר עם ההווה שלו ועם ההוויה שלו. שנאמר: להיוולד שנית - מות לך תחילה. מנגד - חברו יריבו, ג'בריל פארישטה (שמשמעותו: המלאך גבריאל), מטלטל ונקרע בין שמים וארץ, בין קדושה לטומאה, בין חיים למוות. וכשם שחולל הפיצוץ מעל האי הנחשק שינויים כבירים בסלאדין, חולל אלוהים שינויים גם בג'יבריל, מבטל את הבל פיו הבואש, הופך אותו לנעים וריחני (כיאה למלאך מודרני), מחזירו לחיים מן המוות, עוטר לראשו עטרת פז, ואז שב ומתעלל בו ללא רחמים, עד הסוף הצפוי לעייפה. ובין חייו ומותו של זה, אם בכלל, לבין חייו ומותו של זה, אם בכלל, אנשים רבים, בעיקר נשים, והן יפות וחמות, ויפות וקרירות, ויפות ושחומות, ויפות ולבנות. יש גם יהודיה אחת מכוערת, אבל נורא־נורא מוכשרת, ויש גם אחת יפה. הללויה קוראים לה. הללויה כהן (היא מעדיפה אללויה קואן). ויש כל מיני אנשי עסקים, ואנשי הא ודא, ואנשים מפעם, ואנשים מאף־פעם, ואנשים ואנשים ואנשים ואנשים, והם חיים ומתים, ומתים וחיים, ואז עוד פעם, ועוד אחת, ועוד, בלי סוף וקץ וגבול ותכלה, כמו החיים עצמם, והכל מעניין ומקסים וסוחף ומתעלל, אלף לילה ולילה בחזקת אלף לילה ולילה ועוד שש, לפחות. אז מי אתה? ומי את? (מוטב שתענו, ומוטב שתענו נכון. על אחריותכם.) אוף, עכשיו אצטרך לקרוא אותו שוב, בפעם השבעים. אכן, מעשה שטן.”

“קריאה מרתקת ומתסכלת, כשרון כתיבה מופתי וזה כנראה מה שהחזיק אותי עד הסוף כיוון שהכתוב מורכב ולעיתים קרובות לא מובן. שלל דמויות ועושר של מצבים וארועים מביאים לעיתים לידי בלבול, כל עשרים עמודים שקלתי לנטוש, אך הכתיבה המרתקת סחפה להמשיך. לעיתים מצאתי עצמי קורא עמוד שלם מבלי שהבנתי מה אני קורא, אך נהנתי מאוד מהכתיבה ומניסוח המשפטים. מורגש שהמחבר השקיע את כל כוחותיו ביצירה הזו. אני מצטרף לקודמיי וממליץ לקרוא מעט על ההיסטוריה של דת האיסלם כדי שתוכלו להבין את הביקורת והעוקצנות בדברי רושדי. ספר שמשלב מציאות, דמיון ופנטזיה יחדיו. ספר שכולו ביקורת סמויה ובלתי סמויה על החברה האנושית, מנהגיה, ודתותיה. לעיתים משעשע, לעיתים עמוק וכבד עד בלתי מובן, לעיתים פשוט וזורם, זהו סוד כתיבתו של רושדי. תזדקקו להרבה סבלנות ואורך רוח לצלוח אותו, אך ההשקעה שווה, תמצאו לעיתים קטעי פרוזה מרתקים הכתובים למופת על ידי יד ומוח מושחזים כתער. אני מאוד מבין יותר מתמיד את אלו שנתנו כוכב אחד או שניים לספר הזה. מה שבטוח רושדי לא ישאיר אתכם אדישים אליו. זהו ספרו הראשון של רושדי שאני קורא וכנראה יחלוף זמן עד שאקרא אחד נוסף. כעת צריך משהו קליל יותר.”

“סיימתי את הספר, ואמרתי ״וואו״. אמרתי את המילה הזאת לא מעט במהלך הספר, צחקתי פה ושם, אבל בסופו של דבר הייתי צריך לומר עוד ״וואו״ אחד לסיום. זה סיפור שעשה לקוראן ולאסלאם מה שעשתה הגברת ברנדס ב״מלכים ג׳ ״- עיוות המעניק לדמויות המוכרות נופך אנושי יותר, אפל קצת יותר. רק שבניגוד לגברת ברנדס, רושדי עשה את זה עם המשפטים הערביים הבלתי-נגמרים, ועם איכות כתיבה שמשתווה לזו של קרלוס רואיס סאפון. בנקודה הזאת הייתי ממליץ לאלה שלא מבינים את הספר לעצור את הקריאה, ולהקדיש את היום לקריאה על האסלאם. חצי מהסיפור העוקצני ביותר, סיפור ג׳אהיליה, יתפספס לכם לגמרי בלי מושג כלשהו במונחים ובהיסטוריה של האסלאם. אבל הסופר עושה יותר מלצחוק על 20 מיליון מאמינים ויותר. הוא מעביר ביקורת על החברה המערבית, שאלת הזהות, משיחיות ואמונה. כך לדוגמה, הגיבור עושה הכל כדי להפוך לבריטי בכך שהוא נושא אישה בריטית למופת, והאישה מנסה למרוד במוסכמות הבריטיות השמרניות בכך שהיא נושאת דווקא הודי. סיפור מתוק- מריר על המרדף הלא-נגמר של החיים, עם דמויות עגולות ועלילה מרתקת, איך שלא תסתכלו עליה.”

“אני לא בטוח בדיוק מה כרגע סיימתי לקרוא.זאת אומרת,אני די בטוח שזה היה ספר,אבל מה בדיוק הלך בו,אני מנסה להבין עד עכשיו. הספר כביכול עושה רושם כספר מעניין.מטוס מתפוצץ מעל שמי לונדון,ושני הניצולים היחידים,ג'יבריל פארישטה שחקן הקולנוע הבוליוודי המפורסם וסלאדין צ'אמצ'ה,איש עסקים נופלים מהשמיים ועדיין איכשהו שורדים.העלילה הופכת למוזרה עוד יותר כשמסביב לג'יבריל מתחילה להופיע הילה כמו של מלאכים,ואילו לסלאדין מתחילות לצמוח קרניים,רגליים של תיש ושערות בכל הגוף.עלילה מבטיחה,אבל כנראה שציפיות יש רק בכריות. את הספר מתבל המחבר באירועים מהקוראן,ואפשר להבין למה בעקבות הספר הוצא על המחבר פתווה,יענו "דמו מותר".האירועים כביכול עוסקים באחד מאהונד (בכלל לא דומה למוחמד!),אבל למאהונד הזה במקרה יש אמונה באל אחד שמסביבו כולם מאמינים באלילים,ובמקרה מתגלה אליו ג'יבריל שלנו,המלאך (אני עדיין לא סגור איזה ג'יבריל,הזה מימי הנביא או זה החדש).אבל על כל האירועים הללו מעכירה שפה נוקשה ומגובבת,שפה כל כך עמוסה בתיאורים ריאליים וסוריאליסטיים שקשה להבין מה בעצם קראתי,ויותר מזה,אם בכלל מה שקראתי זה דמיון או מציאות (של הדמויות). ולמה פסוקי השטן? עוד רעיון של כפירה.הלבלר של הנביא,מתברר,שינה קצת פה ושם את הפסוקים,רק כדי לעצבן.כמובן שלמוסלמים אדוקים מדובר בכפירה רצינית,כי הרי הבשורה הגיע מפי המלאך.זה קצת כמו שיגידו לחרדים שהתנך לא הגיע מאלוהים,אלא כתבו אותו מחברים שונים בתקופות שונות. בקיצור,רעיון נחמד,ביצוע פחות.”

“מי אתה? (מדוע יד מושטת לא פוגשת יד אחות? ועיניים - אך תמתנה רגע - והנה שפלו כבר נבוכות. גן נעול, לא שביל אליו לא דרך. גן נעול - אדם. האלך לי? או אכה בסלע עד זוב דם?) סְפּוּנוֹ!!! אני צורח מדי פעם, כשהמשחק הופך מתוח מדי, ואני איכשהו בסוף מנצח. 64 משבצות, 32 כלים, עשר בחזקת מאתיים אפשרויות, ואני צורח: ספונו!!! הופך את קריאת הלעג של ג'יבריל לחברו-יריבו סלחודדין צ'אמצ'אולה (או סאלדין צ'אמצ'ה, כדי להקל על ההגייה, וגם כדי להדהד את אדון סאמסא, (ההוא שקם בוקר אחד ומגלה שהפך לג'וק ענק, ומצדו מהדהד את שמו של יוצרו) לאמצעי להפגת מתחים שהצטברו ביני לביני, בתוך סבך המסעים שעל הלוח המשובץ. כן, גם סלאדין מתגלגל, ולאו דווקא לג'וק, כי אם לסאטיר ענק ומסריח, עם איבר בגודל מיתי, החודר לחלומותיהם של תושבי וילאייט (שם הקסם של לונדון, הקרויה גם אלאואן דיאואן), אבל אני מקדים את המאוחר. קודם לכן הוא במומבאיי, ביתו הישן (למה עזב? ומתי? ואיך?), אבל מת כבר לחזור הביתה, ללונדון. בדרך נחטף המטוס (של חברת התעופה בוסתאן (איזה גן? גן עדן)) על ידי חבורת זבל פשיסטית ורצחנית, שרוצה להסיט את המטוס מיעדו המקורי אל איזה יעד אחר כלשהו עבור מטרה מפגרת כלשהי, זה לא באמת חשוב (היחס הנכון והראוי לחבורות זבל מסוג זה). מעשה החטיפה לא צולח, והמטוס מתפוצץ מעל חופיה הדרומיים של אנגליה האהובה והנערצת, והשניים, ג'יבריל וסלאדין, נופלים יחד, ללא מצנח, כך, כמו שהם, מגובה 10 ק"מ בערך, עד שנוחתים מעדנות, דרך נס כמובן, על החוף האפל. כך נפתח הספר: שני אנשים נופלים ממטוס באמצע הלילה, ורק אלוהים יכול להעלות לי את דליה רביקוביץ באמצע סקירה על סלמאן רושדי. אבל מרגע הנפילה ועד הנחיתה, מתעלל ג'יבריל בחברו המסכן, המתאמץ להחזיק במגבעתו, שלא תיפול מראשו בדרך למטה, העיקר לשמור על הכללים. "להיוולד שנית, מות לך תחילה", שר לו ג'יבריל, שוחה באוויר, מתקרב לחברו וצורח בלעג "ספונו!!!" (Spoono), משום שהוא, סלאדין צ'אמצ'ה, נצר למשפחת צ'אמצ'אולה הוא, ושם זה משמעו: מוכר כפות. ובכן, כפי ששמתם לב, הסקירה נפתחת בשאלת מי אתה, ולא בכדי, שכן זהו נושא הספר. אמנם נודע שמו בעיקר הודות לסקנדלים שסביבו, פתווה, רושדי, גלות (בלונדון, מיינד יו, היא, כאמור, וילאייט, Ellowen Deeowen), אבל על דרך האמת עוסק הוא בשאלת הזהות האישית. מי אתה? את התשובה מושח ביד אמן לכל אורכו של הספר, מתחקה אחר עקבותיהם של אנשים כאלה ואחרים, ותוך כך סונט, בלא להזכיר את שמו, באייתולה ח'ומייני, האימאם הגולה, השותה כוס מים בכל חמש דקות, על מנת לשמור על לחות וטהרה, והמרוקן את שלפוחיתו הטהורה בכל חצי שעה, ומבטו מזרה אימים, ורשעתו עולה על צדיקותו, והוא באמת הסיבה לפתווה, ולא המשחק המשונה שעורך רושדי עם מהונד, הוא מוחמד, המביא את דברי האלוהים אל עדת מאמיניו דרך חלומות ג'יבריל, כן, ג'יבריל שלנו, זה הצורח ספונו עודו מציית לתאוצת הכובד, תשעה מטרים ושמונים ואחת סנטימטרים לשניה בריבוע, גם מעל וילאייט הלבנה, היפה, השקרנית והמנחמת. סלחודדין מתכחש. הוא סלאדין, הוא מתקדם, הוא כמעט לבן, הוא מדבר במבטא בריטי מושלם (אבל מתפרנס מחיקוי קולות של צימוקים לפרנסתו (ושאר מצרכים, חיים, צומחים או דוממים)), הוא נשוי לבריטית בלונדינית, הותיר מאחוריו את המסורת העתיקה, את אבא ואמא, את מומבאיי (כשעוד קראו לה בומביי), ומעל הכל את הודו שלו, צור המחצבת, מבטל עצמו אל מול עליונות התרבות המערבית, כפי שדימה לו בנפשו. אתם לא העם שלי, הוא אומר, אתם לא העם שלי. (רלוונטי לישראל של ימינו? עד מאד. עד למאד מאד.) ומה קורה למי שמתכחש לזהותו? שטן צומח בקרבו, מסריח, מאיים, מטורף, בלתי ניתן להכלה, לא אנושי עוד, ועל סלאדין שלנו מוטלת המשימה להפוך חזרה לאדם, להשלים עם זהותו שלו, לצאת מן הארון שבעליית הגג בבית הדירות של מוחמד סופיאן, להרוג את המפלצת, ולחיות באושר ועושר. כידוע, הדבר איננו קל בכלל, ועל סלאדין לעבור הרבה מאד עד שמשלים עם עברו, עם עתידו, ובעיקר עם ההווה שלו ועם ההוויה שלו. שנאמר: להיוולד שנית - מות לך תחילה. מנגד - חברו יריבו, ג'בריל פארישטה (שמשמעותו: המלאך גבריאל), מטלטל ונקרע בין שמים וארץ, בין קדושה לטומאה, בין חיים למוות. וכשם שחולל הפיצוץ מעל האי הנחשק שינויים כבירים בסלאדין, חולל אלוהים שינויים גם בג'יבריל, מבטל את הבל פיו הבואש, הופך אותו לנעים וריחני (כיאה למלאך מודרני), מחזירו לחיים מן המוות, עוטר לראשו עטרת פז, ואז שב ומתעלל בו ללא רחמים, עד הסוף הצפוי לעייפה. ובין חייו ומותו של זה, אם בכלל, לבין חייו ומותו של זה, אם בכלל, אנשים רבים, בעיקר נשים, והן יפות וחמות, ויפות וקרירות, ויפות ושחומות, ויפות ולבנות. יש גם יהודיה אחת מכוערת, אבל נורא־נורא מוכשרת, ויש גם אחת יפה. הללויה קוראים לה. הללויה כהן (היא מעדיפה אללויה קואן). ויש כל מיני אנשי עסקים, ואנשי הא ודא, ואנשים מפעם, ואנשים מאף־פעם, ואנשים ואנשים ואנשים ואנשים, והם חיים ומתים, ומתים וחיים, ואז עוד פעם, ועוד אחת, ועוד, בלי סוף וקץ וגבול ותכלה, כמו החיים עצמם, והכל מעניין ומקסים וסוחף ומתעלל, אלף לילה ולילה בחזקת אלף לילה ולילה ועוד שש, לפחות. אז מי אתה? ומי את? (מוטב שתענו, ומוטב שתענו נכון. על אחריותכם.) אוף, עכשיו אצטרך לקרוא אותו שוב, בפעם השבעים. אכן, מעשה שטן.”

“קריאה מרתקת ומתסכלת, כשרון כתיבה מופתי וזה כנראה מה שהחזיק אותי עד הסוף כיוון שהכתוב מורכב ולעיתים קרובות לא מובן. שלל דמויות ועושר של מצבים וארועים מביאים לעיתים לידי בלבול, כל עשרים עמודים שקלתי לנטוש, אך הכתיבה המרתקת סחפה להמשיך. לעיתים מצאתי עצמי קורא עמוד שלם מבלי שהבנתי מה אני קורא, אך נהנתי מאוד מהכתיבה ומניסוח המשפטים. מורגש שהמחבר השקיע את כל כוחותיו ביצירה הזו. אני מצטרף לקודמיי וממליץ לקרוא מעט על ההיסטוריה של דת האיסלם כדי שתוכלו להבין את הביקורת והעוקצנות בדברי רושדי. ספר שמשלב מציאות, דמיון ופנטזיה יחדיו. ספר שכולו ביקורת סמויה ובלתי סמויה על החברה האנושית, מנהגיה, ודתותיה. לעיתים משעשע, לעיתים עמוק וכבד עד בלתי מובן, לעיתים פשוט וזורם, זהו סוד כתיבתו של רושדי. תזדקקו להרבה סבלנות ואורך רוח לצלוח אותו, אך ההשקעה שווה, תמצאו לעיתים קטעי פרוזה מרתקים הכתובים למופת על ידי יד ומוח מושחזים כתער. אני מאוד מבין יותר מתמיד את אלו שנתנו כוכב אחד או שניים לספר הזה. מה שבטוח רושדי לא ישאיר אתכם אדישים אליו. זהו ספרו הראשון של רושדי שאני קורא וכנראה יחלוף זמן עד שאקרא אחד נוסף. כעת צריך משהו קליל יותר.”

“סיימתי את הספר, ואמרתי ״וואו״. אמרתי את המילה הזאת לא מעט במהלך הספר, צחקתי פה ושם, אבל בסופו של דבר הייתי צריך לומר עוד ״וואו״ אחד לסיום. זה סיפור שעשה לקוראן ולאסלאם מה שעשתה הגברת ברנדס ב״מלכים ג׳ ״- עיוות המעניק לדמויות המוכרות נופך אנושי יותר, אפל קצת יותר. רק שבניגוד לגברת ברנדס, רושדי עשה את זה עם המשפטים הערביים הבלתי-נגמרים, ועם איכות כתיבה שמשתווה לזו של קרלוס רואיס סאפון. בנקודה הזאת הייתי ממליץ לאלה שלא מבינים את הספר לעצור את הקריאה, ולהקדיש את היום לקריאה על האסלאם. חצי מהסיפור העוקצני ביותר, סיפור ג׳אהיליה, יתפספס לכם לגמרי בלי מושג כלשהו במונחים ובהיסטוריה של האסלאם. אבל הסופר עושה יותר מלצחוק על 20 מיליון מאמינים ויותר. הוא מעביר ביקורת על החברה המערבית, שאלת הזהות, משיחיות ואמונה. כך לדוגמה, הגיבור עושה הכל כדי להפוך לבריטי בכך שהוא נושא אישה בריטית למופת, והאישה מנסה למרוד במוסכמות הבריטיות השמרניות בכך שהיא נושאת דווקא הודי. סיפור מתוק- מריר על המרדף הלא-נגמר של החיים, עם דמויות עגולות ועלילה מרתקת, איך שלא תסתכלו עליה.”

“אני לא בטוח בדיוק מה כרגע סיימתי לקרוא.זאת אומרת,אני די בטוח שזה היה ספר,אבל מה בדיוק הלך בו,אני מנסה להבין עד עכשיו. הספר כביכול עושה רושם כספר מעניין.מטוס מתפוצץ מעל שמי לונדון,ושני הניצולים היחידים,ג'יבריל פארישטה שחקן הקולנוע הבוליוודי המפורסם וסלאדין צ'אמצ'ה,איש עסקים נופלים מהשמיים ועדיין איכשהו שורדים.העלילה הופכת למוזרה עוד יותר כשמסביב לג'יבריל מתחילה להופיע הילה כמו של מלאכים,ואילו לסלאדין מתחילות לצמוח קרניים,רגליים של תיש ושערות בכל הגוף.עלילה מבטיחה,אבל כנראה שציפיות יש רק בכריות. את הספר מתבל המחבר באירועים מהקוראן,ואפשר להבין למה בעקבות הספר הוצא על המחבר פתווה,יענו "דמו מותר".האירועים כביכול עוסקים באחד מאהונד (בכלל לא דומה למוחמד!),אבל למאהונד הזה במקרה יש אמונה באל אחד שמסביבו כולם מאמינים באלילים,ובמקרה מתגלה אליו ג'יבריל שלנו,המלאך (אני עדיין לא סגור איזה ג'יבריל,הזה מימי הנביא או זה החדש).אבל על כל האירועים הללו מעכירה שפה נוקשה ומגובבת,שפה כל כך עמוסה בתיאורים ריאליים וסוריאליסטיים שקשה להבין מה בעצם קראתי,ויותר מזה,אם בכלל מה שקראתי זה דמיון או מציאות (של הדמויות). ולמה פסוקי השטן? עוד רעיון של כפירה.הלבלר של הנביא,מתברר,שינה קצת פה ושם את הפסוקים,רק כדי לעצבן.כמובן שלמוסלמים אדוקים מדובר בכפירה רצינית,כי הרי הבשורה הגיע מפי המלאך.זה קצת כמו שיגידו לחרדים שהתנך לא הגיע מאלוהים,אלא כתבו אותו מחברים שונים בתקופות שונות. בקיצור,רעיון נחמד,ביצוע פחות.”