“ספר קריא מאוד, כתוב בשפה יפה ועשירה. מתאים במיוחד לקוראים שיודעים את שפת האידיש, או שזוכרים ואוהבים את המאכלים המסורתיים של יהדות אשכנז.
הסיפור ברובו קליל, למרות שהוא נוגע בנושאים רציניים או בקשיים והתחבטויות נפש של הדמויות.
חלק ממנו אפילו משעמם, חוזר על עצמו ובעיקר ארוך מידי.”

“בספרות הישראלית כיום, תקופת הישוב והעליות הראשונות לארץ הן נושאים די נפוצים. למרות שהתקופה הזאת אכן חשובה להיסטוריה של מדינתנו, שמים לב די מהר שספרים שנכתבים על התקופה הזאת דומים מדי אחד לשני. בכל ספר כזה, מופיעה דמות ראשית שמדברת בלהט ובעברית מקראית על בניית המדינה, בצורה שמזכירה את המשפט המפורסם ״לבנות ולהיבנות״. הקשיים הפיזיים של המדינה הלא מפותחת מהדהדים בספרות על הישוב, ואחרי נקודה מסוימת הכול מתחיל להישמע אותו הדבר.

ברקע הספרותי הזה, ב״מסיבה לילדות טובות״, שולה מודן הצליחה לשבור את המודל המיושן הזה והוציאה ספר מעניין ומרענן על תקופת הישוב. הדמויות בספר אינן קריקטורות של העולים החדשים שממלאים את הספרים האחרים: להפך, הן מלאות בניואנסים שמאתגרים את נקודת המבט הטיפוסית על התקופה הזאת.

במשך הספר אנחנו מכירים את המשפחה של גברת רחל, בעלה הרב, ושלושת ילדיהם. גברת רחל אישה אורתודוקסית שחייה מלאים מרירות מכיוון שהיא מתנהלת לפי הציפיות והמערך החברתי של העולם שבו היא חיה, ולא לפי נטיותיה האמתיות. למרות זאת, בנה מוטל משליך את הכיפה למען עניבת הצופים, מה שגורם למריבות רבות ביניהם. בכך הספר מציב בצורה מאוד מעניינת ואוטנטית את המאבק בין הדתיות של הדור הישן לבין החילוניות ומרדניות של הדור החדש – בסופו של יום, הספר מתרחש ברובו בתל אביב, וארוחות השבת ותפילות בבית הכנסת אינן מסוגלות למנוע את השפעתה של העיר הבוערת.

בנוסף למריבות שיש בין גברת רחל לבין ילדיה בנוגע לדתיות ושמירת השבת, אנחנו ערים לבעיות שנובעות מהבדלי תרבויות. רחל ובעלה היגרו מפולין, והפער בין העולם העשיר שהיא עזבה, החיים המלאים בקולנוע, ספרות, ותרבות אירופאית גבוהה, לבין החיים הקשים בארץ ישראל מצייר אותה כאישה זעופה ועגמומית. לדעתי, לא הרבה ספרים על תקופת הישוב משלבים את ההבדל בין התרבות הישראלית החדשה ובין התרבויות שמהן באו הורי הנוער הישראלי. בקטע הזה, מודן הצליחה להעיד על בעיות קשות בתקופה הזאת, והאירה לי נושא שבכלל לא ידעתי על קיומו ועל עוצמו לפני קריאת הספר.

בייחוד אהבתי לראות את התהליך שכל דמות בספר עוברת. במשך העלילה, הדמויות משתנות ביחד ולחוד, ורואים את אלו שמורדות ומוצאות לעצמן דרך חדשה וערכים חדשים מול אלו שאינן מתגברות על הדרך הישנה וממשיכות בערכים המיושנים של הוריהן. בכך, הספר גורם לנו להרהר בשאלות פונדמנטליות כמו, איך אנשים מקבלים את האופי שלהם, ואיך קורה שאחים יכולים להיות כל כך שונים אחד מהשני? האם אנחנו עושים בחירות בכוחות עצמנו, או להפך הבחירות האלו כבר נקבעו מראש?

כך או כך, השפה עשירה והדמויות עמוקות, וכשסיימתי לקרוא את הספר ערגתי לעוד. הספר שפך אור וגרם לי להסתכל בעיניים חדשות על התקופה החשובה הזאת, והסיר את הקלישאות המיושנות על אותה התקופה.

יש גם לציין עוד עובדה על הספר – הוא מצחיק מאוד. בדיחות קטנות רקומות לאורך כל הספר, כגון שמכנים ילדה בשם שרה ״הילדה במלרע״ משום שהיא מתעקשת שידגישו את הה׳ בשמה. כל כמה דפים מצאתי את עצמי צוחק מפרטים קטנים כאלה, והצחקוקים האלה עושים את הקריאה כיפית וקולחת.

הספר מומלץ מאוד. מקווה שתיהנו מהקריאה בדיוק כמוני!”

“שולה מודן המוכרת כמחברת ספר הבישול המיתולוגי "בישולה", כותבת של ספרי ילדים מצליחים ופסיכותארפיסטית מוערכת פרסמה רומן ראשון למבוגרים - 'מסיבה לילדות טובות' הפורש בדיוק, בצבעוניות, בהומור ובחמלה את שפע האפשרויות והמחירים שהגיבורים משלמים עבור בחירותיהם.

מסיבה לילדות טובות

סקרן אותי לדעת מאין הגיע הספר, וניפגשתי לשיחה עם שולה מודן.

מודן ספרה כי כאמא לארבעה ילדים, פסיכותארפיסטית ועורכת חייה העמוסים אפשרו לה כתיבת סיפורים קצרים בעיקר ספרי ילדים, שאחד מהם "ליאור בכה כשאמא הלכה" זכור לי לטובה כי מיכאל שלי בכה לא מעט כשאמא הלכה לעבודה.

מסתבר שכדי לכתוב רומן לא צריך רק הכנסה שנתית וחדר משלך כמו שטענה וירג'ניה וולף, אלא גם זמן פנוי ולא מעט ממנו. היא כתבה את הספר לאורך כתשע שנים וראשיתו בסיפור משפחתי שמופיע גם על העטיפה היפה וגם בתחילת הספר.

אביה נהג לשחק עם אמו משחק חרוזים ופעם כשלא הצליחה למצוא חרוז תשובה הרים אותה והניח אותה על המקרר, והיא נשארה שם חסרת אונים עד שאחת הבנות באה לחלץ אותה. הסיפור סופר בהומור אבל רק כששילבה אותו בספר הבינה עד כמה הוא עצוב בעצם. המקרר הוא מקום קר, בו משמרים דברים, ואכן "גברת רחל" אם המשפחה בספר היא אישה שלא שרדה את העלייה לארץ והיא ממשיכה לחיות בעבר בפולין שלה גם בתל אביב המיוזעת של שנות ה-30.

כל מה שמעסיק אותה הוא "מה יגידו" ו"האם זה מתאים?" היא מאוכזבת תדיר מבעלה רב יענקל, שחי לו בעולמו בבית הכנסת ובחנות המכולת ומנסה בהומור שלו לפשר בין בני המשפחה, ובעיקר יש לה מה להגיד לשלושת ילדיה, מוטל הבכור, רבקה וחיה'לה שלא עושים לה חיים קלים, חוץ מרבקה האמצעית שהיא "הילדה הטובה", במשפחה, והיא זו המשלמת את המחיר הכבד ביותר על כך.

נדמה שלכל אחד במשפחה מקרר משלו לצאת ממנו. מוטל מואס בחיי הדת הלוחצים ומעדיף לצאת לעבוד וללכת לצופים במקום לבני עקיבא. חיהל'ה השובבה מתאהבת בקיבוצניק חילוני למהדרין. אם זאת המעברים בין העולמות אינם קלים להם והם נושאים בליבם את הכללים, האיסורים ואת "המה יגידו" של אמם.

שולה מודן כותבת בלשון נהדרת, שהזכירה לי את סיפורי שלום עליכם שאהבתי לקרוא בילדותי. בביתה הסבים והסבתות כמו אצלנו דיברו יידיש, גם היא מבינה אותה והשפה נוכחת בספר כיישות חיה ונושמת. לא סתם אחד הגיבורים בנה השובב של רחל נקרא מוטל כשמו של גיבורו של שלום עליכם "מוטל בן פייסי החזן".

כמי שגדלה במערכת החינוך הממלכתית ועל ברכי הנרטיב הציוני, קשה לפעמים להבין שהסיפור של העליות הוא בסופו של דבר סיפור הגירה, וזה אף פעם לא סיפור פשוט או קל. רחל משאירה מאחור משפחה וחיים תרבותיים, אהבה לקריאה, למוזיקה לאופרה - אהבה שאינה מוצאת לה מקום בארץ החדשה. היא ממשיכה להתלבש כמו באירופה, ללכת לחזרות של הפילהרמונית ולתרום לקופת הצדקה של האופרה. היא מוקסמת מהבריטים השולטים בארץ שמזכירים לה את אירופה שממנה באה, ומדי פעם מרשה לעצמה הצצה בפרי האסור, אבל לא יותר מדי כי "מה יגידו".

מוטל אמיץ יותר, הוא מתאהב בשרה במלרע, שאף היא חיה במסגרת איסורים משלה ומשחזר שלא במודע את יחסיו עם אמו, הוא מבין שכדי לכבוש את לבה של שרה המעריכה לימודים והשכלה עליו לקרוא ספרים וכך הוא מוצא גם גשר לעולמה של אמו. אבל מוטל לא אוהב לכבוש את יצרו, הוא אוהב עוגות וממתקים והוא אוהב את שרה, והסצנות שבהן הוא מפתה אותה לאכול מה"כושי" הקרמבו של אז הן מהיפות והמשעשעות בספר. רבקה נישאת לחזן גס ואלים וחייה הופכים לקשים ולדהויים, וחיהל'ה נקרעת בין העולמות אם כי נדמה כי לקראת סוף הספר גם היא וגם מוטל מעזים – לרדת מהמקרר שלהם ולנסות למצוא את מקומם ואת אושרם.

ולסיום נקודה אישית ואף מילה על עדות ועל מירי רגב. לאורך כל הספר חשבתי על סבתא שלי, שגם היא עלתה לארץ בשנות ה-30 מגרמניה עם סבי הציוני. שניהם בעלי תואר דוקטור. הוא הגיע כדי להגשים את חלומו להיות רופא בארץ ישראל, והוא אכן היה רופא בגליל, בחברון ולבסוף הקים את קופת חולים בבת ים.

סבתא שלי בעלת הדוקטורט בהצטיינות יתרה בפיזיקה ובחינוך שעבדה בברלין לא רצתה לבוא ולהשאיר את משפחתה הענפה בוילנה מאחוריה. והיא אכן לא ממש השתלבה בארץ, לא עבדה ובעיקר התגעגעה לחיים ולמשפחה שהשאירה מאחור, לכך הצטרפו מאוחר יותר רגשות אשמה שכן כולם ניספו בשואה.

בתמונה: סבא ד"ר יוסף פומפיאן ראשון מימין וסבתה ד"ר בתיה פומפיאן שלישית מימין, הילדה הקטנה באמצע היא אמא שלי, גיטה והאישה המבוגרת היא סבתה שרה שהגיעה לבקר את משפחתה ב-1939 וחזרה לוילנה למשפחתה, מימין שלמה בנה היחיד מבין חמש בנות שעלה אף הוא לארץ.

משפחות שרשבסקי-פומפיאן

הספר מתרחש בתל-אביב בין אמצע שנות ה-30 של המאה הקודמת לאמצע שנות ה-40. אנחנו יודעים את מה שבני היישוב בארץ עוד לא מעלים על דעתם, רק רמזים מגיעים אליהם וידיעה זו מעניקה רובד נוסף עצוב לרומן היפה הזה העוסק בעיקר בחופש פנימי, בגבולות שלנו ועד כמה אנחנו יכולים באמת לפרוץ אותם.

ספר שקורה בשנות ה-30 במשפחה פולנית אבל רלווטי לגמרי להיום. מומלץ בחום.

לעריכה לשונית וספרותית, וליווי כתיבה מוזמנים לכתוב לי shlolica@gmail.com”

“מה נסגר עם הספרים הרדודים האלו? עוד ספר משעמם שלא מצליח להתרומם מעבר לתיאורים ארוכים של בני משפחה חרדית מתל אביב (!)
שולה מודן יכולה רק לכתוב ספרי בישול וקצת ספרי ילדים, לא יותר מזה.
הגעתי לעמוד 150 מתוך 375 עמודים של מריחה ארוכה ומייגעת של סיפור רדוד מאוד.
אני ממש לא מבין את עבודת העריכה פה וגם בספרים דומים לאלו.
לא מבין איך אנשים העניקו לספר הזה ציון גבוה.”