“ג'יני מון בסך הכל רצתה שיקשיבו לה. כולם שמעו אותה, אבל אף אחד לא ממש הקשיב לה. היא ניסתה כל הזמן לספר משהו, אבל ללא הצלחה. כי ג'יני מון בת הארבע עשרה היא אוטיסטית שיש לה שתי בעיות עיקריות. היא לא טובה בהיקשרויות עם אנשים, והיא לא טובה בהבעת רגשות. היא עובדת על הדברים האלו עם פטריס הפסיכולוגית שלה, והן עובדות קשה. אבל רוב הזמן לא קל לה.

חוץ מזה היא גם לא אוהבת שנוגעים בה. נגיד בתחרות כדורסל של הילדים המיוחדים בבית ספרה, אחרי כל קליעת סל, כולם היו מתחבקים בשמחה, וג'יני הסתפקה במתן כיף. אז נכון שהיא לא טובה בהבעת רגשות, אבל היא יודעת להרגיש אהבה ודאגה. וברגע האמת היא סומכת על החושים שלה, ואלה לא הטעו אותה.

ג'יני גרה בבית הכחול עם אמא ואבא לנצח, ועם התינוקת ונדי. למה אמא ואבא לנצח? כי זה הבית הרביעי שג'יני הגיעה אליו במסגרת משפחות האומנה בהן שהתה. בבית הכחול היא נמצאת הכי הרבה זמן, והוריה הם כנראה יהיו הוריה לנצח. הם אוהבים את ג'יני, והם דואגים לה, ומעניקים לה את כל מה שלא קיבלה בבית של אמה הביולוגית שהיתה מכורה ומכה אותה, וכשהוציאו משם את ג'יני היא היתה במצב כל כך ירוד, על סף רעב, תוצאה של הזנחה מחפירה.

אבל ג'יני השאירה משהו מאחור. שם, בבית אמה נשאר משהו שלא נותן מנוחה לג'יני. הוריה, וכל הסובבים אותה מייחסים את האובססיביות הזו סביב העניין הזה, לעובדה שהיא על הרצף. אבל זה לא רק זה. עד ש...

הספר הזה, ממש כמו דמותה של ג'יני - עדין ושברירי, וכל מילה נוספת שאכתוב פה אולי תגלוש לספוילר. לכן אלך רק מסביבו, לא רוצה לפגוע במעטפת הרגישה.
ג'יני היא דמות שנכנסת ללב. ולא רק נכנסת. היא מלמדת את הקורא על אהבה. כזו שלא תלויה בדבר, ולא תמיד מתגמלת. ועל סובלנות, ועל חמלה, ועל משפחתיות, ובמיוחד כזו משפחתיות שהיא מורכבת, אבל כזו שכולם עובדים בה ועושים הכל כדי שתצלח.

הספר מובא בגוף ראשון, מפיה של ג'יני, כשכל כותרת נושאת את יום השבוע, תאריך, והשעה. צורת הכתיבה הישירה הזו, והעובדה שהסופר הוא בעצמו אב מאמץ לילדה אוטיסטית, שהביא את חייו לסיפור הזה, נותנים לספר את האותנטיות הזו שעושה אותו לכל כך מרגש.”

“#
סיפורים על ילדים "מיוחדים" הוא אחד הז'אנרים הצומחים בספרות. אם בעבר ילדים כאלה הוצנעו – גם בספרות – או הפכו לגורם דרמטי (כמו ב"על עכברים ואנשים" של סטיינבק) היום כותבים עליהם ספרים, שלפעמים נראה כאילו נועדו לגרום לאנשים לומר "הלואי שזה היה הילד שלי..." בלי להבין את המציאות הקשה, ולהתרגש מיכולתו של ההורה להתמודד עם המציאות הזו ("שטום" של לסטר, למשל).

ג'יני מון היא ילדה עם קווים אוטיסטיים, בתפקוד גבוה יחסית לתסמונת (היא מדברת, חושבת , יוצרת קשר ומתכננת) אבל היא רחוקה מאד מהדימוי הרומנטי הנפוץ על ילדים אוטיסטים – המייחס להם כשרונות יוצאי דופן באופן גורף. ילדים אוטיסטים – כמו כל בני האדם – מתפרסים, למעשה, על הרצף האנושי הנורמלי שבקצהו האחד בעלי כשרונות ואינטליגנצייה גבוהים מהממוצע, ובקצה השני בעלי יכולות נמוכות מהממוצע. ג'יני נמצאת איפשהו באמצע הרצף הזה. היא אינה נוטה להיות רגישה או להבחין בצרכים של אחרים, לא מראה סימני אינטליגנצייה יוצאת דופן, גם לא היפוכה. הוריה המאמצים עומדים בנסיונות מאתגרים במיוחד וגם הם אינם בעלי כנפיים והילה. סתם אנשים רגילים.

ג'יני דוברת מהמקום של ילד אוטיסטי, או כל ילד שאכזבו אותו והוא אינו סומך על אחרים. לודוויג הפליא להיכנס לראשה ולתאר את מחשבותיה ומעשיה. נראה שהוא איפשר לג'יני לספר את סיפורה בלי הפרעה והסתפק בתיווך. ג'יני הוצאה בגיל 9 מידי אמה, מכורה לסמים בעלת יכולת שיפוט לקוייה ואישיות ילדותית שאינה שולטת בדחפיה. ג'יני היתה אז בתת-תזונה, עם יד שבורה וסימני התעללות נוספים. מאז שהתה במספר בתי-אומנה, מהם ברחה או הוצאה ובשנתיים האחרונות היא מאומצת על ידי זוג שהיה חשוך ילדים בזמן האימוץ אך בינתיים נולדה להם תינוקת. מובן שג'יני אינה מודעת לזמנים או לתהליכים, ומספרת את הסיפור כפי שהיא חווה אותו, בהווה. הסיפור מציאותי מאד, נראה כסיפור אמיתי (הוא לא אם כי הוא בנוי על סיפורים ודמויות אמיתיים.).

לודוויג מצליח לאפשר לקוראים לראות, להבין ולפעמים להזדהות עם צדדים שונים בסיפור. ההורים המאמצים המתמודדים עם קשיים ועם מציאות שלא דמיינו, ולא תמיד הם מספיק מבינים או הוגנים. ג'יני שמתמודדת עם מבוגרים שלא מקבלים ברצינות מה שהיא מספרת להם ואין דרך שהיא יכולה לגרום להם להבין, מתבלבלת בין כעס ואהבה, ו"מענישה" את אלה שלא מגיע להם עונש. המורים של החינוך המיוחד שנופלים לפעמים קורבן לתפיסתם השגוייה את הילדים בהשגחתם, שכוונותיהם הטובות מרצפות את הדרך לגהינום.

כתוב מצויין, קריא מאד, והקורא הוא זבוב על הקיר – שומע את ג'יני מתארת מה שקורה, ומבין יותר מכל המשתתפים את המצב המתואר, שמעלה מחשבות נוגות על אהבה ומחוייבות שאינן ניתנות בהכרח למי שהן מגיעות לו.”

“ג'יני מון היא ילדת בת 13 וחצי, גרה במשפחת אומנה אחרי שהרשויות הוציאו אותה מרשות אמה, המזניחה והמסוממת.
הספר מסופר בגוף ראשון, בקולה של ג'יני, ובצורת החשיבה המיוחדת של ילדים על הספקטרום האוטיסטי. להוריה המאמצים של ג'יני עומדת להיוולד תינוקת ולג'יני יש אובססיה לתינוקת בעברה, שאף אחד מהסובבים אותה לא מבין. עם התקדמות הסיפור אנו נחשפים לשנים הראשונות בחייה של ג'יני, לאופן החשיבה שלה, וגם לתסכול של האנשים הרגילים הסובבים אותה ולא מצליחים להבין אותה.
עד כמה שהחשיבה שלה מוגבלת לכללים ואובססיבית, התפעלתי מאומץ ליבה של ג'יני ומהנחישות שלה להגיע למטרות שהיא הציבה לעצמה.
ספר שנקרא בשטף וקשה להניח מהידיים.”