“ג'יני מון בסך הכל רצתה שיקשיבו לה. כולם שמעו אותה, אבל אף אחד לא ממש הקשיב לה. היא ניסתה כל הזמן לספר משהו, אבל ללא הצלחה. כי ג'יני מון בת הארבע עשרה היא אוטיסטית שיש לה שתי בעיות עיקריות. היא לא טובה בהיקשרויות עם אנשים, והיא לא טובה בהבעת רגשות. היא עובדת על הדברים האלו עם פטריס הפסיכולוגית שלה, והן עובדות קשה. אבל רוב הזמן לא קל לה.
חוץ מזה היא גם לא אוהבת שנוגעים בה. נגיד בתחרות כדורסל של הילדים המיוחדים בבית ספרה, אחרי כל קליעת סל, כולם היו מתחבקים בשמחה, וג'יני הסתפקה במתן כיף. אז נכון שהיא לא טובה בהבעת רגשות, אבל היא יודעת להרגיש אהבה ודאגה. וברגע האמת היא סומכת על החושים שלה, ואלה לא הטעו אותה.
ג'יני גרה בבית הכחול עם אמא ואבא לנצח, ועם התינוקת ונדי. למה אמא ואבא לנצח? כי זה הבית הרביעי שג'יני הגיעה אליו במסגרת משפחות האומנה בהן שהתה. בבית הכחול היא נמצאת הכי הרבה זמן, והוריה הם כנראה יהיו הוריה לנצח. הם אוהבים את ג'יני, והם דואגים לה, ומעניקים לה את כל מה שלא קיבלה בבית של אמה הביולוגית שהיתה מכורה ומכה אותה, וכשהוציאו משם את ג'יני היא היתה במצב כל כך ירוד, על סף רעב, תוצאה של הזנחה מחפירה.
אבל ג'יני השאירה משהו מאחור. שם, בבית אמה נשאר משהו שלא נותן מנוחה לג'יני. הוריה, וכל הסובבים אותה מייחסים את האובססיביות הזו סביב העניין הזה, לעובדה שהיא על הרצף. אבל זה לא רק זה. עד ש...
הספר הזה, ממש כמו דמותה של ג'יני - עדין ושברירי, וכל מילה נוספת שאכתוב פה אולי תגלוש לספוילר. לכן אלך רק מסביבו, לא רוצה לפגוע במעטפת הרגישה.
ג'יני היא דמות שנכנסת ללב. ולא רק נכנסת. היא מלמדת את הקורא על אהבה. כזו שלא תלויה בדבר, ולא תמיד מתגמלת. ועל סובלנות, ועל חמלה, ועל משפחתיות, ובמיוחד כזו משפחתיות שהיא מורכבת, אבל כזו שכולם עובדים בה ועושים הכל כדי שתצלח.
הספר מובא בגוף ראשון, מפיה של ג'יני, כשכל כותרת נושאת את יום השבוע, תאריך, והשעה. צורת הכתיבה הישירה הזו, והעובדה שהסופר הוא בעצמו אב מאמץ לילדה אוטיסטית, שהביא את חייו לסיפור הזה, נותנים לספר את האותנטיות הזו שעושה אותו לכל כך מרגש.”