ביקורת ספרותית על שקשוק המפתחות - הסדרה המודרנית # מאת פיליפ קלודל
ספר טוב

---

כולנו נמצאים בכלא.
כלא המשפחה, התרבות, המילים.
האם אפשר לצאת מהכלא שאותו בנינו?

ביקרתי פעם בכלא באר שבע, (בזכות "סימניה" אבל זה כבר סיפור אחר.) אחרי נסיעה ארוכה, מצאתי בלי קושי מקום למכונית בחניון עצום וריק. נתתי את תעודת הזהות והסלולרי לסוהר אדיש שלא הביט בי והנה אני בפנים.
המחשבה הראשונה שעלתה בי ברגע שצעדתי פנימה מלווה בקצין חסון היא שאני רוצה החוצה.
זה כלא מודרני, חדיש, צבוע ומצוחצח לא כמו אבו כביר (שגם בו ביקרתי אבל זה כבר סיפור אחר.) אבל זה לא משנה כמה פרחים שותלים שם, אתה רוצה החוצה וכמה שיותר מהר, רחוק ככל האפשר מהמוני הגברים בסרבלים הכתומים, מריח הזיעה והאלימות שנודפת מכל פינה. הם מסתכלים עליך בכליון עיניים עוד מעט תהיה בחוץ, מעבר לטוב ולרע.

פיליפ קלודל סופר (חיבר את "הדוח של ברודק" ו "הנשמות האפורות") בילה שתים עשר שנים כמורה בכלא בפריז. (גם אני מורה מודה באשמה וכמעט שתים עשרה שנה, אף פעם לא חשבתי שאהיה מורה זמן רב כל כך.)
בספרון קטנטן וצנום זה (בהוצאת "סנדיק ספרים" של שי סנדיק שמסתמנת כהוצאה קטנה חביבה ומשובחת) הוא חולק איתנו הרהורים, זכרונות, שאלות על הכלא.
הכלא שנכנסנו לתוכו, הכלא שאנחנו יוצאים לתוכו, הרגע הקטן הזה שבו אתה עובר את הדלת והופך להיות אסיר, מחוץ למשחק.

"הכלא דמה לבית חרושת. בית חרושת גדול שלא ייצר דבר פרט לזמן מרוסק, כתוש, מצומצם, חיים חנוקים ותנועות מוגבלות. האסירים גילמו פועלים משונים ללא מכונות, ללא ארגזי כלים. אך הם צייתו ללוח זמנים, להליכים ולהנחיות. הסוהרים נראו לפעמים כמנהלי עבודה."
עבודתם של הסוהרים היא בדיוק להפוך את האנשים שנכנסים לתוך לבתי סוהר מבני אדם לאסירים.

"קירות התאים כוסו בעיקר בתמונות שנגזרו מכתבי עת פורנוגרפים. עשרות תמונות, שבמרכזו של הפאזל הענק הזה של בשר מבריק נעוצות שתים-שלוש תמונות זעירות שצולמו בתא צילום אוטומטי ומהן חייכו פני ילדים שפיותיהם ורודים וכמה משיניהם חסרות."
להיות בכלא פירושו לצמצם את האנושיות שלך, לצמצם את מי שאתה לגרעין קשה וברור של תקווה וצער שלובים זה בזה.


מומלץ לכל אלה שהיו בכלא, נמצאים בכלא או עומדים להיכנס לכלא.
לאנשים חופשיים אין צורך בספר הזה.

» ביקורות נוספות של דוידי
» ביקורות נוספות על שקשוק המפתחות - הסדרה המודרנית #