“בעשרים וחמישה סיפורים קצרצרים מתאר פיליפ קלודל את בני האדם, כפי שהם מיוצגים על-ידי דמויות קבועות, פחות או יותר, לאורך כל הספר, בגרוטסקיות קיצונית וחסרת רחמים.
הספר כתוב בגוף ראשון, כאשר הדובר הוא אותו אחד לכל אורכו, והדמויות הן אשתו והזוגות הנוספים המהווים את חוג חבריו.
מירב הסיפורים עוסקים בסיטואציות שונות מחייהן של הדמויות, מצבים שמוכרים לרובנו ועשויים לקרות לכולנו; אם זה נהג שמחווה כלפינו תנועה אלימה בכביש, או יציאה לנופש עם החברים, או מותם של קרובים, או משחק חברתי עם הקולגות בעבודה.
אלא שבשפה הקלודלית, ההתמודדויות של הדמויות בסיפור עם אירועים אלה, התנהגותן, ויחסן זה לזה ולאחרים, מתורגמים לאדישות חריגה ותמוהה, לנון-קונפורמיות גרוטסקית, לקטנות נפש ואנטי-סוציאליות בוטה.
קלודל מפשיט (תרתי משמע..) את דמויותיו מכל שריד של אנושיות; מכל זכר לחמלה, לאמפתיה, לחסד, לדרך ארץ. הוא כותב רצח כדבר מובן מאליו, התערטלות קבוצתית כנורמה מקובלת בכל בית, נישואין פתוחים והחצנתם כנושא שגרתי ומבורך, אין אונות כעניין פעוט. אצל קלודל, סבלו של האחר הוא מושא לבידור ולמשחק, עוד דרך להעביר את הזמן.
בסיפור האחרון בוקע קולו של ההיגיון, סופסוף, מפיו של "הפילוסוף" המתארח אצל הדובר ואשתו. השיח שמנהל איתם הפילוסוף, למרות שגם הוא מתקיים על רקע של התנהגויות בוטות והזויות לגמרי, מאפשר סוג של קטרזיס לקורא, שכן הוא שיח רציני המעלה מחשבות מעניינות על רגשות האדם, על תפיסותיו, על אלוהים ועל טבע האדם בכלל.
הספר עלול להיות קצת מעייף מכיוון שהסגנון האחיד נשמר לכל אורכו; סגנון אחר, של משפטים קצרים וללא כל מבנה כתיבה מובחן. אין מרכאות, אין סימני שאלה, אין הפרדה או רווחים בין פסקאות. האמירה כאן ברורה והיא חלק מהביקורת של הסופר על ההתנהלות שלנו ביומיום.
עם זאת, הספר נקרא בקלילות ובהנאה, ובדרכו השחורה הוא משעשע מאוד והמסר חד וברור. כדאי.”
