“אוסף סיפורים קצרים טוב מאוד. המספרת ברוב הסיפורים היא אישה, דמות מתוך הסיפור. הרבה סיפורים עוסקים בתשוקה, מין, אהבות ובגידות. הסיפורים עצמם מעניינים, כתובים היטב, משויפים ומדויקים. הסיפורים שהכי אהבתי הם "האהבה הכי גדולה בעולם" שמציג סיפור בתוך סיפור, סוף חידתי שאולי מכיל בתוכו מסר כלשהו לגבי אהבה, "יחידת הורים" שבו אישה שבעלה נפרד ממנה וחוזרת לגור עם ההורים ננעלת איתם בחדר אחד ותוך כדי משחק "הרוצח" האמיתות המשפחתיות יוצאות החוצה באירוניה דקה, "מה אמרת שאת מחפשת" על אישה שבעלה בוגד בה והאישה איתה הוא שכב מענגת את עצמה עם הויברטור של המספרת ולכן זו נוסעת לקנות ויברטור חדש ובדרך פוגשת באוטובוס זקנה שמצטרפת למסע. ספר טוב, מומלץ.”

“ספר מעולה, מצוין ממש. ללא ספק אחד מקובצי הסיפורים הטובים ביותר שקראתי בחיי. אין ספק שלשירה כרמי יש ראייה מעולה, מחודדת, מופלאה וחכמה ביותר על החיים. ובכל זאת, כמה הערות בונות: ראשית, הסיפור הראשון בקובץ הוא לטעמי החלש ביותר ולכן הפתיע אותי שדווקא הוא נבחר לפתוח את הספר. לדעתי זו טעות גדולה של העורכת ובעלת ההוצאה אשר שמה מופיע בתחילת הספר, שרי גוטמן. חשוב לי לציין שפעמיים כמעט והחזרתי את הספר לספרייה והכל בעודי קוראת את הסיפור הראשון (ואני רוצה לתת קרדיט כאן לספריית שכונת הדר גנים בפתח תקווה, שם שאלתי את הספר. ספרייה נפלאה, נעימה ביותר ומודרנית). האם ישנם עוד אנשים שכמעט פרשו מקריאת הספר הנפלא הזה וכל זאת רק בגלל הסיפור הראשון? כמו כן, זה אחד הספרים שעטיפתם פשוט לטעמי לא קשורה לתוכנו. אולי זה מקרה קלאסי של הפוך-על-הפוך, ועדיין, חבל שלא מצאתי שום קשר בין התמונה של העטיפה (שכשלעצמה היא יפה מאוד) לבין תוכן הספר. עוד דבר שחרה לי מאוד הוא העושר. ואני אסביר. הספר ראה אור ב-2015. תקופה מורכבת מאוד בפוליטיקה ובכלכלה הישראלית. שירה כרמי כותבת על עושר. על חיים אשר במידה רבה הם... איך לומר בעדינות... מנותקים לחיינו אנו, כאן, בפרובינציה הישראלית. היא חיה בימים אלו באפריקה עם בעלה ועם שני ילדיה (וזאת על פי הביוגרפיה שלה המופיעה בסוף הספר). היא כותבת על אנשים לבנים באפריקה שהגיעו אליה ממדינות שונות, בעיקר אירופאיות, שחיים שם בעושר רב. אין איזכור לעוני הנורא של האפריקאים השחורים, גם כשהם מוזכרים בתפקידים כדוגמת שומר (באחד הסיפורים היפים יותר בספר). מדוע, על אף ששירה כרמי יכלה לתת לנו סיפורים נפלאים על הפערים שבין השחורים והלבנים באפריקה, על העוני הרב שם, היא בוחרת לדבר על זוג שיש לו מגרש טניס פרטי בבית (והאם זהו מגרשה שלה? בביתה שלה?). היא בוחרת לכתוב לנו שכשהיא נפגשת עם חבריה הם עושים "בריי", בעגת המקום, "ברביקיו". יש כסף רב גם בסיפורים ה"מקומיים" שלה, הישראליים. על בת יחידה להורים שגרים בבית ענקי בישראל, בית משופץ, מאובזר. האם ה"עושר" הזה מעיד על משהו שמעבר להיבט הכלכלי? ומכאן השאלה למה אין אף סיפור על "עוני"? בסוף הספר ב"תודות", מודה שירה כרמי לשתי נשים שמטפלות בילדיה ועוזרות לה במשק הבית. שתי נשים עם שמות אפריקאיים ברורים. היא מודה להן שבזכותן יש לה זמן לכתוב. איזו פריבילגיה... אך... מדוע לא לכתוב איזה סיפור עליהן? על חייהן? על קורותיהן? זה חסר לי מאוד בספר. עוד צבעים, עוד ריחות, ובעיקר - עוד קצוות, הן מאפריקה, שם מתגוררת כאמור הסופרת החכמה והמיוחדת הזאת, והן מישראל. זה ללא ספק היה יכול להפוך את הספר לאפילו יותר מעולה מכפי שהוא. (ורק שתי הערות הגהה קטנטנות לסיום: בעמוד 156 שורה 15 מלמעלה כתוב "כי אני גרה רוב" במקום "כי אני גרה קרוב". אכן. טעות הגהה קטנטנה. הטעות השנייה: עמוד 136 שורה 2 מלמטה, לפחות בעותק שאני קראתי כתוב "יצוחק אלי" במקום "וצוחק אלי". אבל אולי זה היה רק בעותק שאני קראתי שהאות ו' יצאה בו מעט מטושטשת)”

“מרגישה שלא הבנתי את הספר, אנסה שוב בעוד כמה שנים.”