ב<mark>דבורה בארון</mark> נתקלתי לראשונה בסיפור העדין "שברירים", המתרחש בעיירה יהודית מזרח אירופאית.
הסיפור הנוכחי מגולל את קורותיהם של כמה יהודים בארץ ישראל בתקופת השלטון העות'מני, המגורשים למצרים באירוע המוכר כ-"גירוש יפו"(17.12.1914). ג'מאל פחה, המפקד העליון של הצבא העות'מני באיזור ארץ ישראל, החליט על גירושם של יהודים בעלי נתינות רוסית מישראל למצרים בעקבות הצטרפות העות'מנים למלחמת העולם הראשונה לצידן של מד

<mark>דבורה בארון</mark> נולדה ב-1887 בבלארוס, כבר בגיל 12 החלה לכתוב עברית ובגיל 15 כבר פרסמה ב"המליץ" וה"צפירה", יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי".
אביה, על אף היותו רב, ושלא כמקובל באותה עת, נתן לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות. בשנת 1910 עלתה ארצה, ובכך נחשבת לאחת הכותבות הראשונות בעברית בארץ ישראל החדשה. היא עבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", שם הכירה את עו

באחד־עשר הסיפורים הקצרים שבקובץ מתגלה בפני הקורא עולמה הספרותי של <mark>דבורה בארון</mark>. הסיפורים ממוקמים בעיירה היהודית הטיפוסית, המתוארת בשפתה המיוחדת, כאשר לא תמצאו כאן סיפורי הרפתקאות ועלילות מפותלות, אלא בעיקר סיפורים מופנמים על רגשות ותחושות.

בארון מרבה להציג דמויות בודדות, בדרך כלל של נשים יתומות וחלשות, הכמהות ליצירת קשר אנושי, אך לעיתים קרובות אינן מצליחות לקיימו עם החברה הסובבת ואפילו לא עם הבע

"תמליץ לי על ספר" ביקשתי מהמוכר בחנות היד שנייה.
"איזה סגנון אתה אוהב?" הוא ענה.
"לאחרונה קראתי הרבה ש"י עגנון וקצת שלום עליכם ונהניתי, אז אולי בסגנון"
המוכר המליץ לי על כמה ספרים, חלקם נראו לי נחמדים, חלקם סבירים, אבל לא התלהבתי.

כך ישבתי בחנות המאובקת, מלאת הריח המתוק-יבש של ספרים עבי כרס מעלי עובש, עולה על הסולם ומחפש ספרים מעניינים.
רציתי לקרוא משהו שלא ממש הכרתי, משהו שלא ממש מכירים.

<mark>דבורה בארון</mark> מספרת את סיפורם של הגולים למצרים בתקופת מלחה"ע ה-1. בשנת 1914 גרשו התורכים מן הארץ יהודים רבים למצרים, גרוש שנבע ממניעים שונים ביניהם הצטרפותה של רוסיה למלחמה נגד טורקיה והחשש מפני תסיסת תושבי הארץ כנגד התורכים. לא הצלחתי להתחבר לכתיבתה של בארון ומצאתי אותה טרחנית ודי משעממת. חסר הרבה צבע ועומק לדמויות והסיפור עצמו עובר מפסימיות לדכאונות לעיתים קרובות מידי, כנראה מתאר את הלך רוחה של הכ

<mark>דבורה בארון</mark>! סופסוף מצאתי ספר(ון) שמאגד כמה סיפורים שלה, ולו כדי שאוכל להכיר אותה ואת סגנון הכתיבה שלה, והנה אני חוזר עם תשובות.

כמו בשופמן גם פה חיים באר קיבץ כמה סיפורים שלדעתו אמורים לאפיין אותה ואת הסגנון שלה טוב.
לסיפור הראשון שעל שמו קרוי הספר (בעברית, באנגלית ראיתי שהוא פשוט נקרא 'סטוריז'), הייתי אומר שהוא בסדר. כלומר, ציפיתי ליותר. עניין אותי העניין הפמיניסטי, אחרי הכל אישה מאותה תקו

לפני כחודש לערך הגעתי למסקנה המאכזבת שמתוך 32 סופרים שעל ספריהם כתבתי סקירה, רק חמש מהם היו נשים.
כיצד זה ייתכן? תהיתי.
אני, שאינני מאמינה במקריות ובוחרת בקפידה את הכותבים בהנחה שאולי יום אחד משנתם תחלחל במוחי ואדע לקחת ממעמקיו את התמצית שעליה השתיתו את היסוד לתאורים המרגשים, להווי המרתק ולהוזלת דמעה בודדת ולכתוב בדיה משלי, איכה זה שרובם מהזן הגברי, הפונקציונלי והכל כך לא מתוסבך?
ואמנם, בביקורי

יכולת הסיפור והסגנון של <mark>דבורה בארון</mark> הותירה אותי המומה ודומעת. הסיפור "כריתות" על נשים מגורשות בחברה יהודית-חרדית של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 הופך רלוונטי דרך מילותיה שחולפות בזמן ומגיעות ישר ללב.

הספר יצא לאור בארץ ישראל בשנת 1933 בהוצאת "אמנות" תל אביב. ארץ ישראל palestine כך נכתב.
בעט צפורן נכתב "הספר מוקדש ליהודית" מיהי אותה יהודית לא אדע. כיצד התגלגל הספר לביתי אין לימושג.
מעטים כמותו עדיין מצויים בבתינו.
ובאשר לסופרת <mark>דבורה</mark> ברון אשה בודדה ש"נאבקה" למען השפה העברית בשל חוסר במילים מתאימות.
תארה עולם שנעלם במזרח ארופה שנים ספורות לאחר שסיימה לחבר ספר זה. (שנת 1927).
אישית אני ממלי