“דבורה בארון נולדה ב-1887 בבלארוס, כבר בגיל 12 החלה לכתוב עברית ובגיל 15 כבר פרסמה ב"המליץ" וה"צפירה", יוסף חיים ברנר כתב לה: "יודעת את לכתוב, אחותי".
אביה, על אף היותו רב, ושלא כמקובל באותה עת, נתן לבתו השכלה תורנית, ובארון למדה עברית, תורה, מדרשים ומשניות. בשנת 1910 עלתה ארצה, ובכך נחשבת לאחת הכותבות הראשונות בעברית בארץ ישראל החדשה. היא עבדה כעורכת המדור הספרותי של "הפועל הצעיר", שם הכירה את עורך העיתון, יוסף אהרונוביץ', שלו נישאה.
בשנת 1951 זכתה בפרס ברנר על ספרה " פרשיות".

ספר זה מכיל שני סיפורים קצרים שלה והוא ממתק מיוחד שכן כתיבתה של בארון ייחודית לה, הייתי אומר כמו שיש "עגנונית" ככתיבה המייחדת את עגנון, כך יש "בארונית" המייחדת את דבורה בארון. בארון כותבת הדוק, ברור וללא שומנים מיותרים. יש לה יכולת לחדור מהר במספר משפטים קצרים אל לב ליבו של האדם או העניין אותו היא מתארת. היא כותבת במיוחד על נשים שהחיים לא הייטיבו עימן, כתיבה מלנכולית משהו, אבל לא מדכאת. הכתיבה יפה מאוד, ייחודית ומעניינת.

הסיפור הראשון הוא על פראדל שנשאת בשידוך ולא לאדם שחיזר אחריה כל חייה, אך נישואיה עולים על שרטון, אך אל דאגה...

הסיפור השני הוא סיפורה של שפרה הנשאת לפנחס, לרוע מזלה פנחס נפטר ומשאיר אותה עם שני ילדים צעירים וללא פרנסה...

שווה קריאה, השאיר לי טעם של עוד מדבורה בארון.”